סוד נשמתו של אדמו"ר האמצעי • מרתק

מנחם זיגלבוים, בית משיח

ציונו של האדמו"ר האמצעי
ציונו של האדמו"ר האמצעי דרכי אוקראינה המובילים אל ז’לובין המו רבבות חסידים ואנשי מעשה, שהגיעו בהמוניהם אל החתונה המיוחדת בין בתו של כ”ק אדמו”ר האמצעי לנכדו של הצדיק רבי לוי-יצחק מבארדיטשוב – חתונה שכונתה בפי ישישי החסידים מאז עד היום “החתונה הגדולה בז’לובין”.

ואכן, היתה זו החתונה בה”א הידיעה – ולא בכדי. שני הצדיקים, קדושי-עליון נשגבים, הבטיחו את השתתפותם האישית בשמחת החתונה שהיתה עתידה להתקיים בצהרי-יום של אחד מימי שישי בשנת תקס”ד.

הכל ידעו היטב כי השתתפותם של שני הצדיקים בחתונה ושהייתם יחד בימים שלפני-כן ולאחר-מכן, יהיו מקור רוחני כביר לדליית חביות של קדושה, טהרה ורוחניות, שישפיעו עוד שנים רבות לאחר-מכן. היו גם שהסתפקו בפחות ואמרו “לו רק נראה בזיו-פניהם הטהורות של שני הצדיקים כשהם מפזזים שלובי זרוע – דיינו!”

הציפיות בעיירה נסקו מעלה, וככל שקרב יום החתונה גברו ההכנות הקדחתניות. בית-המדרש הגדול של ז’לובין סודר מחדש לקראת האירוע הגדול, מורק וצוחצח ועטה הוד-חג. אף הרחבה הגדולה הסמוכה לבית-הכנסת – שם תיערך החופה ויסודרו הקידושין – נוקתה מכל סיג. עקרות-הבית של ז’לובין עמלו שבועות ספורים לפני החתונה והכינו ובישלו את סעודות החתונה והשבת עבור רבבות החסידים.

ימים ספורים קודם ליום החתונה הגיעו לז’לובין הכלה ובני-משפחתה, ובראשם רבי שניאור-זלמן – אדמו”ר הזקן – ובנו האדמו”ר האמצעי. לעומתם, הצדיק רבי לוי יצחק ובני-משפחת החתן התמהמהו עוד מעט והגיעו לז’לובין רק בערב החתונה ומיד שמו פעמיהם אל מקום אכסנייתם – ביתו של החסיד הגביר המפורסם רבי פנחס רייזעס משקלוב, שלבד מהיותו גביר בעמיו היה גם חסיד אמיתי, תלמיד-חכם ובעל צדקה מופלג, שתורה וחסד מונחים תדיר על שולחנו.

קרא אדמו”ר הזקן לבנו רבי דב-בער והורה לו ללכת להקביל את פני מחותנו הצדיק באכסנייתו בבית הגביר. חוורו פניו של הבן מפחד.

“אבא”, נענה בלב הולם, “הרי ידוע תדע את התרעומת שיש עלי בלב הצדיק כי מרחיב אני באמירת דא”ח וחסידות בשופי וברוב עם. מפחד אני לגשת אליו לבדי”.

“לך נא בני, לך ואל תירא”, השיב אדמו”ר הזקן ונעימת דבריו חייכנית ומרגיעה.

לבש רבי דב-בער את מעילו העליון, נטל את מטהו ויצא להקביל את פני המחותן הקדוש באכסנייתו.

בחיל ובמורא נכנס אל הקודש פנימה, וחששו התאמת מיד. ברגע שראהו הצדיק כווצו פניו בפליאה ובאי-רצון, והוא פתח מיד בדברים בלא ברכת-שלום ובלא להסתיר את קפידתו, כמדבר אל קהל סובביו ולא אל האורח:

“וכי אפשר לגלות חכמה גדולה ונפלאה זו? – הרי אסור לדבר ברזי ספירות אלה לפני אדם שלא ראה את פניו של מורנו הבעל-שם-טוב הקדוש” – וכאן הצביע על האורח – “מה עוד שהוא דורשם בגלוי אצל המון העם!”

מיהר רבי דב-בער לסגת מהחדר וחזר דואג ומוטרד אל אביו:

“אבא, קפידתו של הצדיק נותרה בעינה. פוחד אני”…

הבין רבינו הזקן כי חשוב לסיים קפידה זו עוד בטרם תחל שמחת החתונה, והזדרז לצאת עם בנו אל רבי לוי-יצחק כדי ליישר הדורים…

נפגשו שני גדולי הדור, נתנו שלום זה לזה באהבה ובמאור-פנים והתיישבו לשוחח בקודשם.

“מדוע כה גדולה קפידת כבודו על בני בער’ל?” שאל אדמו”ר הזקן.

נתהרהר רבי לוי-יצחק וכעבור רגע קט נענה: “יידע רבנו כי אין זה איסור שלי, אלא הוראה מהרבי [= המגיד ממעזריטש] שלא לאמור דברי דא”ח וחסידות ברבים אלא-אם-כן ראה האומר את פניו של הבעל-שם-טוב הקדוש, והכיצד זה בנך אומר דברי דא”ח עמוקים בעתיק ואריך? הלוא מופלא הוא הדבר!”

שקע אדמו”ר הזקן בשרעפיו ואחר-כך אמר:

“אין בני בער’ל אומר אלא את אשר שמע מפי, ואני הרי ראיתי את מורנו הבעל-שם-טוב”…

“האם במחזה או במוחש?” לא הירפה הצדיק מבארדיטשוב.

“מובן שבהקיץ!”

התבהרו פניו של רבי לוי-יצחק ופניו הזכות זרחו. “אם כן, יואיל בנו המחותן לומר לפנינו דברי-אלוקים-חיים. הבה נשמע אפוא את אשר בפיו”.

נחרד רבי דב-בער במקומו. עד כה ירד בגודל-רוחו לעומקם של רזי השיחה הקדושה בין שני הצדיקים ושמח בלבו כי יושרו ההדורים בין אביו לבין רבי לוי-יצחק, אך עתה הנה זה לפתע מטיל עליו הצדיק את המשימה הקשה מכל – לומר חסידות לפני שניהם – ולבו הרתית.

הבעיה שעמדה לפניו גדולה היתה. ידוע ידע היטב כי בעת אמירת דא”ח, המוחין שבו שופעים שפע רב ללא הפסק – מחשבה רודפת מחשבה וחידוש רודף חידוש, אך לצורך אלה זקוק הוא לשקט ומנוחת-הדעת – וכיצד יאמר דא”ח לפני רבי לוי-יצחק כאשר ידוע כי בזמן שהלה שומע חידושי תורה, הוא יוצא מגדריו ומתפעל התפעלות עצומה?…

אזר רבי דב-בער את אומץ-לבו ופנה אל הצדיק מבארדיטשוב: “הלוא יידע כבוד המחותן כי זקוק אני לשקט בזמן אמירת דא”ח”. נענע הצדיק מבארדיטשוב בראשו כמבין ומקבל ונשען בנחת אל מסעד מושבו.

בלית-ברירה החל אפוא רבי דב-בער לומר דרושי חסידות עמוקים, ושני הצדיקים יושבים בסמוך ומקשיבים קשב רב לכל היוצא מפיו.

העמיק רבי בער’ל בדבריו, התנתק מהסובב וטיפס במעלות טהורות ונשגבות – והדברים טמירים, קדושים ומאירים כנתינתם מסיני.

שמע הצדיק מבארדיטשוב בדברי רבי דב-בער סודות רזין-דרזין, דברים המאירים ממקורם, וראה ברוח-קודשו ששורשם בלוחות ראשונים, בדרגה שלפני שבירתם.

יקדה רוחו של הבארדיטשובר בקדושה עד שלא התאפק, קם ממקומו ועטף במהירות את פניו של רבי דב-בער בטלית. “אהה, חלילה שאופנים ושרפים יתקנאו בך. שמור והיזהר מעינא בישא! – – –

“מחותן”, פנה אז אל אדמו”ר הזקן, “הלוא אף התנא הגדול רבי שמעון בר-יוחאי טרם הצליח להגיע לשורש כה נעלה ונשגב – הכיצד זה אצל בנו…?”

הפליג אדמו”ר הזקן בהרהורים. ניכר היה בו כי רוחו הקדושה נתונה בעולמות אחרים, אך כעבור זמן-מה השיב:

“כשנולד בני זה, היה בדעתי לקראו בשם המנונא, על שמו של רב המנונא סבא שהיה בבחינת נוני ימא ששורשו מעלמא דאתכסיא. שם זה התאים למדרגת נשמת בני, אך על-פי פקודת הרבי ממעזריטש שהופיע בחלומי קראתיו על שמו – דובער. הלכך, יידע מר כי בני הגיע לטמירין ועילאין שכאלו, מפני ששורש נשמתו אצל רב המנונא סבא”…

בין כה וכה עשתה לה כנפיים בין קהל החסידים השמועה על הפגישה המשולשת בין המחותנים, ורבים הגיעו אל הבית כדי לחזות בזיו פניהם. בינתיים הסתיימה השיחה הקדושה בין הצדיקים, אך כאשר קמו ממקומם לצאת את החדר, התעוררה בעיה.

כשעמדו על סף החדר, נסוג רבי לוי-יצחק ממקומו בכבוד מפני רבי דב-בער. “דא”ח שמעתי מפיו”, אמר בענווה, וביקשו לצאת ראשון. נסוג רבי בער במורא מפניו אביו הגדול וביראת-כבוד מפני הצדיק מבארדיטשוב. כבוד והדר חלקו זה לזה – ופתרון אין. נאלצו אפוא החסידים לסתור את קירות הפתח, וכשנפרצו מזוזות הסף יצאו שלושת הצדיקים כאחד.

למדו קהל החסידים לקח, מהו כבוד טהור של תורה וחסידות – – –