סיפורה של הישיבה החב"דית שנפתחה עם בחור אחד

מאת נתן אברהם, בית משיח

זו השנה השנייה מאז הוקמה הישיבה שאותה חובשים כיום עשרים וחמישה תלמידים 'מתקרבים' לצד קבוצת תמימים שחזרו מבית חיינו ופועלים במקום במסגרת שליחות.

הישיבה ממוקמת במבנה רחב ידיים ומהווה מגדלור חסידי המושך אליו צעירים רבים שמבקשים להיחשף מקרוב לדרך התורה והחסידות. בנוסף לסדרי הלימוד הקפדניים, נגלה וחסידות כבכל ישיבה, מתקיימת במקום פעילות ענפה של שיעורים, סדנאות ושבתות אירוח למתקרבים וכאלה שזה מרחוק באו.

צוות הישיבה הרוחני מונה את הרב שקד מיינר, המשמש כמשפיע וראש הישיבה. המגיד שיעור בנגלה הרב ינון גלעדי, הרב זאב שנקר שמוסר שיעורים בחסידות, והרב שמואל ללום העומד בראש מכון ה'סמיכה'.

הישיבה הוקמה לפני כשנתיים ימים. מי שיזמו והגו את רעיון הישיבה ומימשו אותה הלכה למעשה, היו ארבעה אברכים נמרצים שחלמו על הקמת הישיבה עוד כשהם עצמם היו בחורים. הארבעה הם: הרב שקד מיינר, הרב דוד משה גמליאל, הרב שמואל שורקי והרב עמיחי כורך. "עם הזמן צברתי ניסיון איך לנהל ולהפעיל ישיבה לבעלי תשובה, ולפני כשנתיים קיימנו מפגשים בהם העלינו את תוכנית ההקמה שכללה מערך שיעורים ולימודים, וכמובן גם את הפן של גיוס כספים ואיסוף אמצעים", מספר הרב מיינר.

לאחר חודשים ארוכים ומתישים של חיפושים, נמצא מבנה הולם בשכונת רוממה הירושלמית. "עד אז לא פעלו בשכונה שלוחים ולא הוקם שם בית חב"ד, כך ששמחנו גם לערוך פעילות בשכונה.

בטרם נפגשו החבר'ה עם בעל הנכס, כתבו לרבי מלך המשיח וביקשו את ברכתו הקדושה. התשובה שקיבלו באגרות קודש, עסקה בברכה שהעניק הרבי על כניסה למבנה החדש והזכיר את ירושלים. כשהם מצוידים בברכת הרבי, קבעו פגישה עם בעל המבנה, אך התאכזבו לשמוע על המחיר הגבוה שהוא דורש. "הצענו לו אמנם חצי מהמחיר שביקש, אך הבטחנו לו שנשפץ על חשבוננו את המקום שהיה זקוק למתיחת פנים רצינית, אך הוא לא הסכים לשמוע. יצאנו מאוכזבים, אך להקב"ה היו תכניות טובות יותר עבורנו.

"בלית ברירה המשכנו לחפש עוד כמה חודשים, אך לא נמצא מקום מתאים. כשהגיע חודש אב, היינו מתוסכלים. היינו מוכנים לפתוח את הישיבה, ורק מבנה היה חסר לנו. לאורך כל הזמן, למרות שראינו עוד מבנים רבים, מחשבותנו היו בבניין ברוממה. בינתיים נודע לנו שהמבנה נמכר ליזם נדל"ן שמקיים שם שיפוץ נרחב. זה היה הגולל שחתם את השאיפה שלנו להיות במקום.

"ביום בהיר אחד מצלצל הטלפון, ומעבר לאפרכסת אותו מתווך. הוא סיפר כי בעל הנכס של המבנה ברוממה סיים לשפץ את המקום במאות אלפי שקלים, אך כעת החליט שאינו חפץ לשהות בו, והוא מעוניין להשכירו. האיש התגלה כאדם נחמד ונעים סבר, ולאחר משא ומתן קצר ניאות להשכיר לנו את המבנה המשופץ באותו מחיר שהצענו חודשים קודם לכן… נכנסנו לבניין בוהק וחדש ממש"…

ברכת הרבי התקיימה אפוא במלואה, הישיבה קיבלה את המבנה באותו מחיר שהציעו ומבלי שיצטרכו להוציא שקל על שיפוץ. עבור רבני הישיבה היה זה שיעור מאלף באמונה ובהתממשות ברכותיו של הרבי. "לפעמים צריכים רק קצת אמונה".

בחודש אלול אשתקד נפתחה הישיבה עם בחור אחד בלבד. במהלך השנה הצטרפו בחורים נוספים, חלקם 'פירות בשלים' כתוצאה מפעילות בחורי הישיבה והשלוחים בשכונה ובמרכז העיר וכיום לומדים בישיבה עשרים וחמישה בחורים.

"אנחנו מסתמכים בעיקר על תלמידים שהם פירות של העשייה החב"דית במרכז ירושלים, אך כמובן שלא נסרב לאף צעיר שמתקרב ליהדות שיגיע אלינו מבתי חב"ד הפזורים בעולם".

מול אש המחבלים

הישיבה התחילה לעלות על דרך המלך. קול לימוד ערב לאוזן נשמע היטב מהיכל הישיבה. אלו לצד אלו יושבים בעלי תשובה טריים יחד עם תמימים מבתים חב"דיים ומלבנים סוגיות בנגלה וחסידות.

כדי להבין את מקור ההצלחה, דומה שכדאי להכיר את הרוח החיה של מייסד הישיבה.

את ימי ילדותו ונערותו העביר הרב מיינר בישוב הפסטוראלי עמוקה שבגליל. הוא גדל בבית שחינך לאידיאלים של חופשיות מוחלטת ועבודת כפיים. את לימודיו עשה באחד מבתי הספר של קיבוצי הגליל העליון. "עד הצבא לא היה לי מפגש אישי עם יהודי שומר מצוות", הוא מגלה.

למרות החינוך שקיבל, תמיד הייתה בלבו אמונה בבורא עולם ולא פעם אף התפלל אליו. "הייתי ילד שקט ששומר את מחשבותיו לעצמו. כבר בגיל צעיר יחסית הייתי אורז תרמיל עם ביגוד ואוכל, ויורד לבד לאזור הנגב וצועד במסלולים ארוכים. אהבתי את השקט שיש בטבע ואת ההרמוניה המופלאה השוררת שם. ההתבוננות הזו היא שהביאה אותי לתובנה שיש מנהיג לבירה".

בגיל גיוס החליט להתגייס לטוב ביותר, והתנדב ליחידת המסתערבים 'דובדבן', ושירת בה ארבע שנים. במהלך שירותו הצבאי השתתף באינספור מבצעים ופעולות שהשתיקה יפה להם.

"היחידה בה שירתי מיועדת להתמודדות בגזרת יהודה ושומרון. בשלב מסוים של מבצע 'עופרת יצוקה' נכנסתי יחד עם צוות מהיחידה לתוך עזה. בדיעבד אני יודע שבמערכה הזו היו ניסים גלויים. הערכות הצבא קודם הכניסה הקרקעית דיברו על מאות הרוגים, מה שבפועל לא התממש.

"בשלב מסוים קיבלנו משימה להגיע עם מכונית מסוערבת לתוך העיר עזה באזור החוף ולהשתלט על בניין רב קומות שבחסותו נורו טילים ארוכי טווח למרכז הארץ. לצערנו, נחשפנו ממש בסמוך ליעד ומחבלים הגיחו מאחת הסמטאות וירו על המכונית טיל נגד טנקים. מה שקרה הוא נס מופלא. לטיל הזה יש מנגנון של פיצוץ קטן כדי לסייע לו לחדור למטרה ואז מתרחש הפיצוץ הגדול. בפועל הטיל חדר את שמשת הרכב והמשיך במעופו. לא יאומן, אבל רק חייל אחד נפצע קל מאוד.

"כשהבנו שנחשפנו, התקבלה החלטה 'לפרוק' מהמכונית, להסיר את בגדי ההסוואה ולהתקדם אל היעד בצורה רגלית. כל מה שלא היינו מוכרחים לקחת, השארנו במכונית והתחלנו להסתער אל היעד. נורו שם הרבה יריות ולמען האמת היינו בנחיתות אסטרטגית. צעדנו בסמטה בין בנינים גבוהים בעוד שמהגגות נזרקים עלינו מטענים. היה ברור לנו שעלינו למהר ולהיכנס אל הבניין ולנהל קרב תוך כדי כניסה. כשהגענו לפתח הבניין הראשון, מצאנו אותו נעול. אחד הניסים הגדולים של המבצע הזה היה העובדה שזכרתי לשאת איתי באפוד מטען זעיר.

"כיוון שכלי הפריצה נותרו ברכב, הצמדתי את המטען לדלת, פוצצתי אותה והיא נפתחה. מאותו רגע פעלנו כמו רובוטים, כפי שלמדנו, טיהרנו את המבנה. באחת הדירות הבחנו בצעיר בורח. פגענו בו והוא המשיך במנוסתו, דלקנו אחריו וגילינו שהוא נכנס לחדר ובו מצבור גדול של נשק. אם היה מגלה אותנו ראשון ומפתיע אותנו, יכולנו להיפגע ממנו. בבית אחר מצאנו קבוצה של מחבלים חמושים מסתתרת תחת המיטות. בחלוף דקות ארוכות של הסתערות, השלמנו את המשימה ויותר כבר לא שוגרו טילים מאזור זה לכיוון ערי ישראל".

מה התחושה שחשים תוך כדי ואחרי מבצע כזה? 

"פחד אין, אך יש דריכות וערנות מאוד גבוהה. אתה פועל בצורה חדה. לגבי אותו מבצע ספציפי אני יכול לומר שלמרות שהשתתפתי במבצעים רבים קודם לכן, הרי שבאותו מבצע הייתי שרוי בשמחה. חשתי התרוממות רוח וזכות להגן על העם שלי".

הפתעה לא צפויה ב'דרך המשי'

מי שמכיר את הרב מיינר יודע שאינו איש של מילים. הוא מתאפיין ב"אמור מעט ועשה הרבה", אך לבסוף נעתר להפצרותינו ומשתף אותנו בעוד מבצע שהתרחש בראשית שירותו הצבאי בקסבה בשכם. "בסיום הטירונות וההכשרה שלי, השתתפתי עם חברים ליחידה במבצע איתור של מחבל מתוחכם שהסתתר בקסבה של שכם. אותו מחבל ידע להרכיב מטעני נפץ ועסק בשליחת מחבלים מתאבדים לרחבי הארץ. הוא ידע גם להסתתר.

"מכיוון שתוואי השטח בקסבה מאוד מורכבים, ערכנו הכנות רבות לקראת היציאה למבצע. בין היתר ערכנו סיורים מקדימים כשאנחנו מחופשים בשלל תחפושות. מסיבות שונות הוחלט שהמבצע יצא לפועל בשעות היום ולא בלילה. לפי התוכנית, עד ההגעה ליעד היינו אמורים להיות מסוערבים ומהרגע בו הגענו ליעד, היינו צריכים להיחשף ואז היו אמורים להצטרף כוחות גלויים. הסתבר שתצפיתנים שאותו מחבל שתל על הגגות, זיהו אותנו בטרם החל המבצע, והם החלו לשרוק. גם המואזינים החלו לכרוז".

הרב מיינר מתאר את המבצע הזה כטבילת האש הראשונה שלו ביחידה. "פוצצנו במהירות את דלת הכניסה למבואה שמובילה לבית בו הוא שהה, ואז המחבל החדיר את נשקו דרך החלון והחל להמטיר עלינו אש תופת. בין מחסנית אחת לשנייה, פרצנו לבית והשלמנו את המבצע. רק בדרך נס אף כדור לא פגע בלוחמים. במבט לאחור אני יכול לומר שמי שנמצא ביחידות הללו, יודע כמה ניסים גלויים התרחשו ומתרחשים על בסיס יומי"…

על הפעולה הזו ועוד פעולות נוספות שעדיין סודיות קיבלו הרב מיינר וחבריו ליחידה צל"ש הרמטכ"ל.

לאחר ארבע שנים, ביקש לעצמו מנוחה מהחיים האינטנסיביים שחווה באותן שנים, והחליט לצאת לבדו לטיול שחוצה את דרך המשי המפורסמת. קודם שיצא לדרך, נפגש עם חברו ליחידה, עומר, שבינתיים עשה שינוי של מאה שמונים מעלות ונכנס ללמוד בישיבה בצפת. "היה מפתיע לפגוש אותו עם זקן וכיפה. יחד למדנו מאמר של אדמו"ר הצמח צדק על שורש 'אהבת ישראל'. למדנו אמנם רק כמה שורות בהן הסביר לי עומר שכל עם ישראל זו קומה אחת למרות השוני. עם התובנה הזו יצאתי לטיול הממושך, והרעיון הזה העסיק אותי רבות.

"במשך עשרה חודשים צעדתי על דרך המשי, ועברתי דרך מדינות עם משטרים אפלים. בקירגיסטן, למשל, התחולל מרד גדול. לא ידעתי על–כך והגעתי לעיר שהייתה בירתם של המורדים ומצאתי שם הרוגים מוטלים ברחובות. העשן ההפגזות וירי הצבא עדיין התמר מכל מקום.

"בתחנות רבות במסלול פגשתי בנופי בראשית מדהימים. אזור הקווקז הוא מהיפים בעולם, ובכל פעם שעצרתי והתבוננתי, עלו וצפו במחשבתי הרעיונות שלמדתי בישיבה בצפת על המהות של עם ישראל. גם אם לא חשבתי לחזור בתשובה, כי לא הבנתי מהי תשובה, היה ברור לי שמהות חיינו עלי אדמות עמוקה יותר מאשר ללמוד עריכת דין, למשל. לאורך המסע הזה לא פגשתי יהודים חוץ ממקום אחד שבדיעבד אני מבין שהיה בהשגחה.

"זה היה כשיצאתי למסע רגלי בן שבועיים. בכל ערב הייתי נוטע את האוהל בצד הדרך, ובבוקר מחדש את הצעידה. בתרמיל גב שהיה עלי, ליקטתי אוכל לכל המסע. מכיוון שהמסע היה בחודשי הקיץ ,לבשתי בגדים קצרים ולא שיערתי שבניגוד לאקלים בארץ ישראל, הרי שבאזורים הללו יכול לרדת גשם גם בקיץ, וכך היה. יום אחד החל לרדת גשם זלעפות. בגדיי היו סחוטים, וידעתי שהכפר הקרוב נמצא עשרות קילומטרים מהנקודה בה אני נמצא. אם לא די בזה, הרי שטעיתי בדרכי, ומצאתי את עצמי צועד בגשם כשכל האוכל שבתיקי, נרטב.

"באזורים כאלה אפשר היה שלא לפגוש בני אדם במשך כמה ימים, וגם אם יימצאו כאלה, הם יכולים להיות טיפוסים מסוכנים. אחרי כמה שעות צעידה בגשם שוטף, פגשתי עובר אורח שהבהיר לי את טעותי. לא היה טעם לחזור אחורה אז המשכתי קדימה. בשעת לילה הגעתי לגבול עם צ'צ'ניה, שם הקמתי אוהל ונכנסתי בפנים. הייתי רעב מאוד והקור חדר לשד עצמותיי.

"חלפו כמה דקות ואני שומע צעדים מתקרבים. לנגד עיניי ראיתי צמד חיילים רוסים חמורי סבר. 'מה אתה עושה כאן?' שאלו. כיוון שלמדתי כמה מילים בשפת המקום, עניתי להם שאני מטייל שהגיע מארץ ישראל ואני צועד על דרך המשי כשתוכניתי להגיע לסין. לא ידעתי לאיזו תגובה שלהם לצפות. פתאום אותו חייל הגיב בהתפעלות לדבריי, ושיתף אותי בעובדה שאף הוא יהודי… 'תראה איך אתה נראה?' נזף בי ומיד הזמין אותי להיכנס אל האוהל הצבאי הגדול שלו. הוא יבש את בגדיי וכיבד אותי במרק חם. ממש יצא מגדרו לסייע לי, ואני נזכרתי שוב בדברי המאמר שלמדתי על העם היהודי שהוא קומה אחת. זו הייתה הוכחה בשבילי".

כשסיים מיינר את מסעו, עלה על טיסה להודו. הוא התגעגע לפגוש ישראלים ולדבר בעברית לאחר תקופה ארוכה שלא עשה זאת. הוא הגיע אל העיר 'פושקר' והתארח בבית הארחה מקומי. "באחד הערבים ישבנו קבוצה של תרמילאים מכל העולם. כולם היו גויים והייתי היהודי היחיד. בשלב מסוים כל אחד התפאר במעשי החסד שהוא עושה; זה תורם לבית יתומים, השני לבית תבשיל לנזקקים. וכך כולם דיברו על מוסר וערכים ותקפו את ישראל על פשעים שלכאורה אנו עושים לערבים".

הרב מיינר קיבל חיזוק נוסף לתחושה שעליו להתחבר יותר לעמו. הוא חש את צביעותם ואפילו לא ניסה להוכיחם. הוא פנה לבית חב"ד שם פגש את הרב שימי גולדשטיין. "סיפרתי לו על המתיקות של המאמר שלמדתי בישיבה בצפת. נראה שלא ציפה לשמוע שאחד כמוני ביקר בישיבה בצפת, אך הוא כנראה כבר מורגל להפתעות. הוא פתח את מאמר 'החלצו' והתחיל ללמדני משם. מה שהתחולל בתוכי היה לא פחות ממדהים. למדנו רק שתי שורות וכבר ידעתי בברור שאני שב ארצה וחוזר בתשובה…

"במהלך הטיול קראתי ספר עב כרס שעוסק בפסיכולוגיה המודרנית שהעולם החופשי מחזיק ממנו. שתי השורות הראשונות של מאמר 'החלצו' סיכמו את כל מה שהיה כתוב באותו ספר.

"בתוך חודש מצאתי את עצמי בארץ ישראל ונכנסתי ללמוד בישיבה בצפת. הסביבה הקרובה שלי הייתה בהלם, אך אני הרגשתי שמצאתי את מקומי. חשתי שכל חיי היו חיפוש אחר האמת שאותה מצאתי בין דפי הגמרא ומאמרי החסידות בישיבה".

גם 'מקורבים' צריכים חינוך 'פנימי'

לאחר פרק זמן ארוך בו חבש את ספסלי הישיבה בצפת והפך בעל תשובה ואף זכה לשהות בחצרות קודשנו, התחתן עם בת ירושלים, ובני הזוג מיינר קבעו בה את ביתם. בשנה הראשונה למד בכולל, אך כבר מהרגע הראשון היה ברור לו שהוא רוצה להקים פלטפורמה ישיבתית שתסייע לצעירים אחרים לגלות את אור התורה והחסידות. אותה תחושת שליחות שליוותה אותו בעת שירותו הצבאי להגן פיזית על עם ישראל, מלווה אותו כיום אלא שהיא בפן הרוחני.

"בכל חיי עשיתי תמיד דברים שחשתי בהם שליחות. כמובן לאחר שהתקרבתי לדרך החסידות, היה ברור לי עוד יותר שאקדיש את חיי לשליחות. ואכן, מה' מצעדי גבר כוננו, והשליח במדרחוב בירושלים ייסד באותם ימים מרכז לבעלי תשובה וביקשני לעמוד בראשו. פעלתי שם עם הבחורים מבוקר עד ערב. כשמסגרת זו נסגרה, היה ברור לי שאייסד כזאת".

מה מייחד את הישיבה שלכם?

"לדעתי יש בה שלושה אבני יסוד מרכזיים. הראשון – התנאים הגשמיים המצוינים, הן מבחינת המבנה שהוא נעים ורחב ידיים והן מבחינת התזונה. אנו מקפידים שהארוחות תהיינה מזינות ובשפע.

"אנחנו גם מקפידים על שיחות אישיות ורציפות עם התלמידים. כל תלמיד אצלנו יודע שיש לו אוזן קשבת אצל מי מאנשי הצוות בכל שעות היום ובכל נושא. כל בחור שמתקבל לישיבה עובר אצלנו הערכה לגבי ידיעותיו ויכולותיו, ואנחנו בונים עבורו תוכנית לימודית אישית התואמת לו".

"מדי יום פוקדים את הישיבה צעירים שההיכרות איתם נוצרה בעקבות פרויקט קירוב שנקרא 'בית הספר לחסידות' המנוהל על ידי הרב שמואל שוראקי שכולל שיעורים וחברותות על בסיס יומי. כמו כן, אחת לחודש או חודשיים מתקיימת שבת אירוח שבה משתתפים בין 20 ל–30 צעירים. המציאות אכן מעידה על ההצלחה בשיטה – "מרבית התלמידים אצלנו הם פירות של אותה פעילות", אומר הרב מיינר, "והיינו שמחים לקבל בזרועות פתוחות עוד תמימים שלוחים".

איך מחנכים בעל תשובה בצורה פנימית ולא חיצונית?

"שאלתך טובה לא רק כלפי בעלי תשובה, אלא מול כל מחונך. בנושא הזה ישנם אינספור מכתבים מהרבי מלך המשיח והדברים גם כתובים ב'כללי החינוך וההדרכה' של הרבי הריי"צ. ראשית, כמחנכים איננו מתפשרים בנושאים של אידישקייט. רואים במוחש שכשלא מתפשרים, זה מעורר את הלב של המחונך ובייחוד של כאלה הנמצאים בהליכי התקרבות שמחפשים אמת.

"שנית, עלינו להיות 'דוגמה חיה' – נאה דורש ונאה מקיים. עלינו לבקר עצמנו באופן תמידי כמה אנחנו "חיים" את אותם המסרים שאותם אנו רוצים להעביר למחונך ולשאוף כל הזמן שהדברים יחדרו בנו יותר, ובדרך ממילא הדברים יצאו מהלב ויכנסו ללב המחונך".

צריך גם להאמין בכוחותיו של הבחור כבר בשלביו הראשונים בעולם התשובה כשהוא עדיין תוהה ומבולבל. צריך לשדר לבחור שאנו בטוחים שיצליח ויכולותיו גבוהות הרבה יותר ממה שמעריך בעצמו. יחד עם זאת כמובן לא להתעלם מקשייו, להרגיש אותו ולדעת את מגבלותיו ולהעצים אותו במקומות הנכונים ועם מילון המילים הנכון.

"ועל כולנה – עלינו לחנך שהרבי הוא 'מרכז החיים'. בכל דבר ועניין עלינו לדרוש מהמחונך לחפש מהו רצון הרבי ולא משנה אם אנחנו נמצאים בעלייה או בירידה רוחנית. תמיד הרבי נמצא איתנו. ברגע שבחור מפנים את התובנה הזו והיא מאירה אצלו, הרי גם כשיזקין, כלומר, כשיעזוב את הישיבה ויבנה את ביתו ויתקל בקשיים, הוא יוכל להתגבר עליהם".

בתור מי שהתקרב בעצמו בעבר, וכמי שמקרב אחרים כיום – במה שונה בעל תשובה שמתקרב לחב"ד מאלו המתקרבים לחוגים אחרים?

"יש שוני תהומי. לדעתי, מי שהתקרב לחוגים אחרים ומגיע לחב"ד, צריך לעשות את תהליך ההתקרבות מחדש".

עד כדי כך? מה הסיבה?

"כי בחוגים אחרים האדם עדיין נשאר במרכז. כמובן שהוא יותר עובד על מידותיו, מתפלל, לומד ועושה חסדים, אך נשאר מציאות לעצמו. כשיהודי מתקרב לחב"ד, הוא מתחנך שעליו להתבטל לרבי. לא משנה מה אתה חושב ומה אתה רוצה, משנה מה הרבי מורה וזו הדרך.

"זכורני שבראשית התקרבותי הייתה לי חברותא שלמדתי איתו. פעם שאלתי אותו האם הוא חפץ להיות צדיק? הוא חשב ואז ענה לי בשלילה. כששאלתי מדוע? אמר שלא רוצה להיות שום דבר שיכול לגרום לו להתנגש עם 'הביטול' לרבי. התרשמתי מתשובתו, ואז נפל לי האסימון עד כמה הביטול בין חסיד לרבי הוא פנימי ועצום. זהו הקו המנחה בחב"ד".

נדמה שמיותר לשאול נוכח האווירה השוררת מהישיבה, אך אולי בכל זאת: מה מייחד את הישיבה בכל הנוגע לחינוך סביב בשורת הגאולה וזהות הגואל? 

"צוות הישיבה חי את הנושא של 'חי וקיים'. כל מי שעוסק בקירוב יהודים לרבי –  ואני בעצמי עד לפני כמה שנים הייתי בצד השני של המתרס – יודע ש'יחי אדוננו' מקרב. עצם זה שחסיד חי את הנקודה שהרבי חי, אזי הוא בעצמו חי. כל הפעולות וכל הנהגות שלו חיות וממילא אנשים נדבקים ל'דבר חי'. בנוסף, יש בישיבה סדרי לימוד בשיחות מהשנים תנש"א תשנ"ב. השיחות הללו משופעות בגילויים סביב העניין של 'משיח' ומחדירים את הנושא בפנימיות. כשהוא נמצא בפנימיות אזי הוא נראה גם בחיצוניות וחוזר חלילה".

מה התוכניות שלכם לעתיד? 

"התוכנית היא לגדול ולצמוח עוד ועוד. התוכנית שלנו היא להעצים את מספר התלמידים וגם בפעילות הקירוב במסגרת 'בית הספר לחסידות'. אנו רוצים להגדיל את מערך השיעורים והפעילויות למקורבים. השנה גם הצטרפנו לתוכנית לימודי הסמיכה של מכון 'למען ילמדו' ושאיפתנו שגם פרויקט זה יגבר ויגדל".