הבית הלבן למען יציאת אדמו"ר הריי"צ מרוסיה הסובייטית

שניאור זלמן ברגר, בית משיח

פעילות עלומה ליציאת הרבי

היה זה בהתוועדות י”ב תמוז תשמ”ג, חג הגאולה, כאשר הרבי מה”מ ישב במרכז השולחן ונשא דברים חגיגיים מעניינא דיומא בפני אלפי החסידים. והנה באופן מפתיע החל הרבי פתאום לדבר מתוך הכרת טובה לנשיא ארצות הברית שעמד בראש ‘המדינות המאוחדות של אמריקה’ בתקופת שחרורו של אדמו”ר הריי”צ, ופעל למען שחרורו ויציאתו לארצות החופש.

וכך אמר הרבי בתרגום חופשי: ‘ארצות הברית והעומדים בראש, היו מראשוני המתעסקים בשחרורו וביציאתו של אדמו”ר הריי”צ מרוסיה, ואף שנשיא המדינה כיום איננו נשיא המדינה שהיה בימים ההם, הרי הוא ממלא מקומו ויש להכיר טובה ולתת תודה להנהגת נשיאות המדינה כיום בתור המשך להנהגת נשיאות המדינה בימים ההם’.

בשלהי חודש תשרי תרפ”ח, כשלושה חודשים לאחר יציאתו מן המאסר המסוכן, עזב אדמו”ר הריי”צ את רוסיה בלוויית בני משפחתו. יציאה זו הייתה צו השעה, לאחר שהתעורר חשש כבד לשלומו של הרבי. לראשי החסידים נודע כי אנשי הנ.ק.וו.ד. המשטרה החשאית הקומוניסטית זועמים על כך שהרבי הצליח להשתחרר מידיהם, והם מבקשים סיבה לאסרו בשנית.

מיד לאחר גאולתו, נסע הרבי למלחובקה השקטה שבפרברי מוסקבה, הרחק מעיני החסידים, שם המתין להתפתחויות נוספות. כששה שבועות שהה הרבי במקום, כאשר בזמן הזה הפכו החסידים עולמות כדי לאפשר את יציאת הרבי מרוסיה.

אך הלחץ הגדול, הגיע מארצות הברית, הן מצד נשיא ארצות הברית מר קלווין קולידג’, והן מצד ויליאם בורה, שייצג את מדינת איידהו בסנט – וכיהן בתפקיד יו”ר ועדת החוץ של הסנט.

בהתוועדות י”ב תמוז תשמ”ג הנזכרת, הבהיר הרבי כי כל הפעילות מצד שלטונות ארצות הברית למען שחרור אדמו”ר הריי”צ ויציאתו מרוסיה, נעשו בחשאיות גמורה, בגלל מורכבות הקשרים בין ארצות הברית לרוסיה הקומוניסטית.

בעת מאסרו של הרבי, הפצירו אנשי הג’וינט ועסקני חב”ד בנשיא ארצות הברית ובסנטור בורה, לפעול לשחרור הרבי (ראה באריכות על כך בגיליון 933). אך נראה כי גם לאחר שחרורו של הרבי, הלחץ על גורמי הממשל לא פחת; אדרבא, הוא נמשך במטרה להפעיל לחץ על ברית המועצות שתאפשר לרבי לצאת מגבולותיה, כפי שעולה משורה של עדויות ומסמכים שיובאו בשורות הבאות.

גילויים בהרצאה בסנט

בספר “נוצרים ורבנים יהודיים” מפורט (בתרגום חופשי מאנגלית):

“אחרי לחץ כבד מאישים מרחבי העולם כולל הנשיא קולידג’ קלווין, רבי שניאורסון שוחרר מהכלא ונשלח לגלות”.

גם בספר “להציל את הרבי” במהדורה העברית (בעמוד 40), מוזכרת פעילותו של נשיא ארצות הברית לצד אישי ממשל אחרים: “עורכי הדין פרד ואוסקר רבינוביץ בניו של הרב דוביד (דוד) רבינוביץ, מחסידיו הנלהבים של האדמו”ר, הצליחו להיפגש עם שופט בית המשפט העליון לואיס ברנדייס, אשר פנה לבכירי ממשל אחדים, בהם הסנטורים וגנר ובורה, שפנו לברית המועצות בבקשה לשחרר את הרב, גם הנשיא קלווין קולידג’ פנה, בסופו של דבר, לשחרורו”.

הדברים נחשפו ביתר פירוט במהלך דיון שהתקיים בסנט האמריקאי, בה’ בתמוז תשנ”ד, במהלך נאום על אודות הרבי. הסנטור דניאל מויניהאן, חבר הסנט מטעם מדינת ניו יורק ויו”ר ועדת החוץ של הסנט, נשא נאום נלהב אודות הרבי. בתחילת דבריו ביקש לספר על הקשר המיוחד שהיה ליו”ר ועדת החוץ של הסנט בדור הקודם עם האדמו”ר מליובאוויטש הקודם – האדמו”ר הריי”צ:

“הסנטור בורה שיחק תפקיד בשחרורו של הרב יוסף שניאורסאהן מהכלא הסובייטי, וההגירה של בני המשפחה הקרובים שלו, כולל האדמו”ר הנוכחי, מרוסיה של סטלין. התערבותו של סנטור ויליהם בורה למען החסידות הזו, עומדת כדוגמה אצילית למנהיגות מוסרית אמיצה”.

ממקורות אלו עולה, כי נשיא ארצות הברית וסנטור בורה אכן פעלו רבות הן לשחרור אדמו”ר הריי”צ ממאסרו, והן ליציאתו מרוסיה הסובייטית עם משפחתו, כולל המיועד להיות חתנו הלא הוא הרבי מה”מ, שיצא זמן קצר אחר כך.

מכתבים בהולים בבקשת עזרה

בתקופה שבין שחרור הרבי ליציאתו מרוסיה, נוצר צורך לגייס סכומי כסף גדולים למען המשך הפעילות. כדי לגייס כסף במהירות, הוחלט לפנות לחסידים בארצות הברית.

הרב יעקב ז’וראוויצער (מאסקאליק), מזכירו הזמני של הרבי הריי”צ, שיגר אגרת מיוחדת אל הרב אליהו סימפסון, בה ביקש סיוע. אגרת זו מיום כ”ב בתמוז תרפ”ז הינה נדירה ביותר, כיון שבעת שהייתו של הרבי הריי”צ במלחובקה לא נשלחו כמעט אגרות מהרבי או ממזכירו בגלל הפחד מהשלטונות.

בשל אותו פחד, לא הסכים הרב סימפסון להראות לקהל החסידים בארצות הברית את גוף המכתב, ולכן העתיק את המכתב בכתב ידו, בהשמטת שמו של המזכיר. תוכן המכתב הוא – שדרושים סכומי כסף גדולים כדי לפעול ליציאת הרבי מברית המועצות, ואת הסכומים שיאספו ישלחו לר’ מרדכי דובין בריגא.

למכתב זה צירף הרב סימפסון העתק מברק שקיבל מהרב פייביש זלמנוב מורשה שבפולין, ובו בקשה לגייס בארצות הברית עשרת אלפים דולר.

ביום חמישי כ”א בתמוז תרפ”ז, כתב הרש”ג מרוסיה אל הרב זלמנוב שהתגורר בפולין, על החשיבות והדחיפות להוציא את חמיו הרבי הריי”צ מברית המועצות. חלקו של המכתב נכתב ברמזים: “בודאי תכתבו לבניו [= חסידיו] הר”ר אלי’ [סימפסון] והר”ר ישראל יחי’ [ג’ייקובסון] להשתדל כפי הראוי ואשר עזרת קרוביו יחי’ [הכסף אשר יגייסו מאת החסידים] ישלחו אליך ואל קרובו ר’ מרדכי שיחי’ בר’ זלמן דוב ז”ל [דובין]…

“אחיך בן מנחם [אביו של הרש”ג נקרא הרב מנחם מענדל גורארי’]”.

למחרת כתב הרש”ג מכתב מוצפן נוסף אל הרב זלמנוב, בו הוא מספר כי הרבי הריי”צ לווה כספים, אבל אין די בזה. מצבם הכלכלי של החסידים בברית המועצות לא מאפשר להם לתרום סכומים גדולים. אשר על כן מסיק הרש”ג במכתבו: “צריכים לעורר את [חברי אגודת חסידי חב”ד בארצות הברית:] הרה”ג ר’ מנחם מענדל לייב שיחי’ [לאקשין] את הר”ר אלי’ [סימפסון] והר”ר ישראל שיח’ [ג’ייקובסון] אשר יעשו התעוררות גדולה ומסודרה בענין זה – אשר יקבלו סכומים נכונים מאת קרובם שיחי’ [חסידי ואוהדי חב”ד בארה”ב] וכל אשר יהיה אצלם ישלחו לאחד מן הב’ מקומות אליך ואל ר’ מרדכי שיח’ דובין”.

בימים הבאים שיגר הרב מאסקליק מכתב נוסף אל הרב ג’ייקובסון, כאשר לכתב ידו של המזכיר התווספו תוספות בכתב ידו של אדמו”ר הריי”צ. במכתב מפורט מצבו של הרבי הריי”צ והחובה להתאמץ להעבירו לריגה:

“ברור הדבר, באם הייתם יודעים מצב הסכנה כעת, הייתם עובדים בחריצות גדולה, ולא הייתם נחים אף רגע מלעשות כל מיני עשיות בכדי להעתיק מושבו כנזכר לעיל. ועליכם לפרסם כי אינו ענין פרטי של חסידים בלבד, כי אם הוא ענין כללי הנוגע לכלל ישראל, בלי הבדל מפלגה, אשר האמת הוא כן, ותמול כתבתי בקצרה לאחיו [ידידו] הרב ר”א [הרב אלי’ סימפסון] שיחי’, וכעת הנני כותב גם להרמא”ל [הרב לאקשין] שיחי’, ותתיישבו ביניכם איך לסדר הדבר”.

מאמץ אדיר לגיוס כספים

ואכן, גיוס הכספים בארצות הברית החל באופן מיידי. בשלב ראשון נשלחו אלפיים דולר; היה זה סכום גדול במיוחד באותם ימים. הרב יחזקאל פייגין שמונה באותה תקופה למזכיר הרבי הריי”צ, עמד בקשר עם מנהלי אגודת חב”ד בארצות הברית, והבהיר להם במכתב – אף הוא ברמזים – כי סכומי הכסף שהעבירו לרבי אינם מספיקים, ודרושים בדחיפות עוד סכומים גדולים. הרב פייגין מבאר במכתבו שחסידי חב”ד בברית המועצות כבר נתנו יותר מכפי יכולתם וכעת נדרשת מסירות נפש מהנהלת אגו”ח בארצות הברית.

במכתב מכ”ז מנחם אב, הוסיף הרב פייגין כי הרבי מתעתד להעתיק את מקום מגוריו מברית המועצות ללטביה ולהתגורר בינתיים בריגה. עובדה זו הייתה עדיין בגדר סוד כמוס, ורק החסידים המקורבים ביותר ידעו על כך. במכתבו מבהיר הרב פייגין כי נדמה לו שחסידי חב”ד באמריקה לא הבינו בעת המאסר עד כמה המצב חמור, וייתכן שגם כעת אינם מבינים כי הרבי חייב לצאת מיד את ברית המועצות, מפני הסכנה:

“באמת אין לשער הבשורה הטובה, ולו היה כל מימי אקעאן [אוקינוס] הגדול שלכם משקה, לא היה מספיק אם היה בכוחנו לשתות, אך מכל מקום כפי הנראה השערתכם בזה הייתה גדולה מכמו שהיא (ואולי גם המודיעכם בזה טעה בזה וטועה ואינו יודע).

“האמת הוא, אם כי בפועל עברה הסכנה, ובפועל יצא ממחלתו [מאסרו], אבל רק בפועל וד”ל. ולבד מאמר רז”ל לאו כל יומא מתרחיש ניסא [לא כל יום מתרחש נס] ה’ ישמרנו, הנה עוד אמרו רז”ל אין סומכין על הנס.

“ועל כן זהו רק בחסד ה’ עלינו, אבל עלינו כעת לעשות מה שביכולתנו ובהכרח להשתדל להוציאו בעזרת ה’ לגמרי ממחלתו [מאסרו] שחס ושלום לא תחזור עוד הפעם, ואשר על כן צריכים על זה רופאים מומחים [אולי הכוונה לעזרה באמצעות ממשלת ארצות הברית]. ובהכרח שיסע לאחינו מרדכי דיסנער [שיסע לריגה מקום מושבו של מרדכי דיסנער–חפץ]”.

הרב פייגין מוסיף ומציין כי הכסף נדרש כדי לכסות הוצאות שהיו בזמן המאסר. למרות שחסידי חב”ד ברוסיה אזרו עוז ותרמו כספים גדולים, הרי שהרבי נותר בעל חוב גדול. מלבד זאת דרוש כסף בכדי שהרבי ובני ביתו יוכלו לצאת מברית המועצות לריגה, וכן הוצאות מחיה לתקופה הראשונה בריגה.

מסקנתו של הרב פייגין הייתה שדרושים 25 אלף דולר בשביל כל ההוצאות הללו.

מידת התקשרותם הגדולה של הרב סימפסון ושל הרב ג’ייקובסון לרבי, גרמה להם לפעול במרץ רב כדי להשיג סכומי כסף גדולים. הם לא נחו ולא שקטו והמשיכו לפעול כדי להשיג עוד ועוד סכומים. לשם כך ערכו אסיפות ודיונים מרתוניים בקרב יהודי ארצות הברית. על אחת האסיפות דיווחו לרב יחזקאל פייגין, והוא הראה את המכתב לרבי הריי”צ. את תגובת הרבי הריי”צ כתב הרב פייגין במכתב חוזר מיום י”ד באלול תרפ”ז: “היה נראה שנהנה מאוד. קודם נסיעתי אמר אלי עוד הפעם שצריך לבוא בכתובים עמכם”.

הרב פייגין הוסיף וכתב, כי הרבי הריי”צ אמר שבמקרה ואין כסף מזומן, שיקחו גמ”ח והוא ישלם זאת. במכתב הארוך והמרגש מסביר הרב פייגין, כי לא יכולה להיות אפשרות שבה יגידו ‘לא יכולים’. זה היסוד להסברים מפורטים של הרב פייגין במכתבו; הוא ביקש לשכנע שהמצב הוא של אין ברירה, ועל חסידי חב”ד בארצות הברית לתרום כספים ללא תנאי על מנת שהרבי יוכל לצאת מרוסיה.

לסיום ציין המזכיר, כי את הדברים הללו הוא אינו כותב ביוזמתו ועל דעתו: “בכלל תבינו שכל תוכן מכתביי אינו דעת עצמי”. זה היה יותר מרמז. כעת היה ברור לחסידים, כי דבריו החריפים של הרב פייגין, באו מהרבי הריי”צ עצמו, והפעילות לגיוס הכספים, היתה אינטנסיבית יותר.

למרות המכתבים והרצון הטוב של כולם, טרם הצליחו לגייס את הסכום הנדרש. כשהגיע חודש תשרי, הודיעו מריגה כי נחוץ סכום כסף גדול כדי שהרבי יוכל להעתיק את מקום מגוריו לריגה, לאחר שכבר השיג בדרך נס רישיון יציאה, והרבי אף הגיע ללנינגרד כדי להיפרד מהחסידים.

לחץ כבד על
האחים קרמר

בכ”ה בתשרי תרפ”ח, ערב שבת בראשית, קיימו מנהלי אגודת חסידי חב”ד בארצות הברית אסיפה דחופה במטרה להעלות רעיונות לגיוס כספים עבור אדמו”ר הריי”צ. האסיפה התקיימה בלשכת אגודת חסידי חב”ד ששכנה בבית החרושת של האחים קרעמער – גבירים גדולים, מהם שכיהנו כחברי הנהלת אגודת חסידי חב”ד, ואף הם נטלו חלק באסיפה.

הרב ישראל ג’ייקובסון והרב אלי’ סימפסון היו הדומיננטיים באסיפה. ההתקשרות לרבי בערה בקרבם, והם החליטו כי מוכרחים בכל מחיר לשלוח לכל הפחות ארבעת אלפים דולר עבור הרבי, והרב לוקשין הסכים לדעתם. כוונת ההחלטה הייתה שהאחים קרמר יתרמו בו במקום ארבעת אלפים דולר, סכום עתק באותם ימים.

האחים קרמר למרות היותם “מקושרים” גדולים לרבי הריי”צ, ולמרות רצונם הכנה לסייע לרבי, הביעו את תמיהתם מאין יקחו סכום גדול שכזה? סכום ששווה לסך התרומות שנאספו מחסידים רבים מאז נודע דבר המאסר. הם ניסו לומר שאולי יאספו כספים, או ילוו ואחר כך יקבלו את הכסף בחזרה מאגודת חסידי חב”ד. כשסיימו את דבריהם, עזבו את חדר האסיפות ושבו אל תוך אולמות בית החרושת כדי להמשיך בעבודתם.

הנאספים נותרו נדהמים בלשכה, ולא ידעו כיצד לנהוג. הם הבינו כי אצל האחים קרמר מופרך הדבר לתת סכום כה גדול. אך הרב סימפסון והרב ג’ייקובסון לא יכלו לוותר; הם ידעו כי חייבים לסייע לרבי והיו נחושים בדעתם לשכנע את האחים קרמר לתרום מיד ארבעת אלפים דולר. מי שפנה לדבר על לבם, היה הקשיש מביניהם, הרב לוקשין, שהפציר בהם לשוב אל האסיפה, וכאן החל משא ומתן ארוך ומורכב.

האחים קרמר ביקשו להסתפק בתרומה על סך אלף דולר, ולאחר מכן התפשרו על אלף חמש מאות, אך הרב סימפסון והרב דזייקובסון התחננו והפצירו בהם שיתנו תרומה בסך ארבעת אלפים דולר. בסופו של דבר, נחישותם ודברי השכנוע שלהם, הביאו את האחים קרמר להסכים לבקשה ולתת את הסכום העצום הזה. הכסף נשלח דרך חברת טלגרף לר’ מרדכי דובין בריגא.

ביום חמישי, כ”ד בתשרי, יצא אדמו”ר הריי”צ את לנינגרד ברכבת, ולמחרת הגיע לריגה. בארצות הברית טרם ידעו על הנס הגדול שהתרחש מעבר לים.

עם היוודע הבשורה הטובה בניו יורק, שיגרו הנהלת ‘אגודת חסידי חב”ד’ והנהלת ‘אגודת התמימים’, מברקים אל הרבי הריי”צ. במברק של אגודת חסידי חב”ד, הודיעו האחים קרמר, הרב לוקשין, הרב סימפסון והרב ג’ייקובסון כי שלחו אל הרב דובין בסך הכל שמונת אלפים דולר. על המברק בשם ‘אגודת התמימים’, חתמו יו”ר האגודה הרב סימפסון וחבר הנהלת האגודה הרב ג’ייקובסון.

הרבי השיב במברק לכל אחד מהמברקים שהגיעו אליו. במברק ששיגר לאגודת חסידי חב”ד, אישר את קבלת הסכום. כשבועיים לאחר מכן, שיגר הרבי מכתב ובו הודה על גיוס הכספים. במכתב מתאר הרבי בקצרה את שעבר עליו, ומודה לחברי הנהלת אגודת חסידי חב”ד על שאספו עבורו את הסכום הגדול:

“שילוחם בסך שמונה אלפים שקלים [דולרים], מימי הקיץ עד עתה, לידידינו הנעלה מר דובין יחי’, נכון קיבלתי. וזהו פחות ממחצית הסכום שעלה בעת יושבי – ל”ע – במאסר הנ”ל, השתדלות השגת רישיון הנסיעה, והוצאות הנסיעה, ועוד טרם השגתי מעון הדרוש לנו, וההוצאה מרוסיה עד למאוד, ובטח יעזור השי”ת. ובזה הנני לתת להם ולכל ידידנו אנ”ש התמימים יחיו תודתי וברכתי בעד תמיכתם, והשי”ת יהיה בעזרם בגשמיות וברוחניות”.

במברק לאגודת התמימים כתב אדמו”ר הריי”צ: “סימפסון. בשמחה קראתי ברכת אגודת התמימים, בבקשה למסור ברכה בשמי ואכסוף כי ירום קרן התורה וקרן התמימים בגשמיות וברוחניות. בברכה. שניאורסאהן”.

תשוקתם להתראות

חסידי חב”ד בארצות הברית לא הסתפקו בכך שהרבי הצליח לצאת מן המיצר אל המרחב, והשתוקקו לראותו פנים אל פנים. הראשון שביקש זאת מהרבי, היה הרב אליהו סימפסון, על כך הרבי השיב לו במענה מיוחד:

“תשוקתם להתראות הנני מרגיש היטב… וזה כל מגמתי להתאחד באיחוד גמור עם אנ”ש והתמימים שי’, למען אשר נוכל למלאות החוב הקדוש המוטל עלינו כולם כאחד בצוואת הוד כ”ק אאמו”ר הרה”ק זצוקללה”ה נבג”מ זי”ע להאיר מחשכי ארץ באור תורה”.

הרבי כתב שמגמתו להתאחד עם החסידים, והיה נראה כי בקרוב יגיע לארה”ב. בעקבות קבלת האגרת, ערכה ‘אגודת התמימים’ אסיפה מיוחדת בה דובר על אפשרות בואו של הרבי הריי”צ לארצות הברית. על החלטת המשתתפים בנושא נלמד מפרוטוקול האסיפה:

“על שאלות היום היו א’ – על דבר המכתב שקיבל היושב ראש [יו”ר אגודת התמימים] הר”א סימפסון אודות האפשרות בביאת כבוד אדמו”ר שליט”א… אחרי הצעות ונאומים שונים בדבר זה, הוחלט שהיות שביאת כבוד אדמו”ר שליט”א הנה מוכרחת להביא התועלת הנרצה בזה, ואשר על כן דרוש לזה שימת לב מיוחדת שיהיה כן, אשר על כן דרוש לזה הרבה תעמולה ועבודה, הן בדבר פרסום ביאתו והן בדבר איגוד אנ”ש עד ביאתו ופעולות מעשיות ברוחניות כפי האפשרי עד בואו. הנה למען אשר בביאתו יהיו כלים מוכנים לקבל אורו והשפעתם, אבל היות שעם כל זה צריך זמן רב על כן הוחלט שמעתה יגישו להוציא לפועל כל זה”.

בתקופה הבאה שיגרו חסידים נוספים בארצות הברית בקשות לאדמו”ר הריי”צ, שיאות לבקרם. ואכן, באמצע שנת תרפ”ט, כשנה וחצי לאחר יציאתו מרוסיה, הודיע הרבי כי ניאות לבקשה וההכנות הקדחתניות החלו.

הרבי הריי”צ הגיע לארצות הברית באלול תרפ”ט, וחסידי ארצות הברית קיבלוהו בקבלת פנים מפוארת ומרגשת (על ביקור זה, נכתב מעל בימה זו בהרחבה רבה).

מקורות: תורת מנחם, אגרות קודש, תולדות חב”ד בארצות הברית, חסיד נאמן, זכרון לבני ישראל, מוסדות תורה באירופה בבניינם ובחורבנם, נוצרים ורבנים יהודיים, החיים שלי בהתחדשות יהודית, להציל את הרבי, לשכת העיתונות הממשלתית של ארצות הברית ועוד.