"תהיו יותר יהודים!" – הצוואה שנכתבה בדם

יוסי סולומון, מגזין בית משיח

העולם היהודי בכלל, ומשפחת השלוחים והחסידים בפרט, נותרו המומים וכואבים. המילים נעתקות והלב מסרב להאמין נוכח האירוע הקשה שאירע ביום ראשון, כ"ד בכסלו תשפ"ו, ערב ימי החנוכה, במה שאמור היה להיות מפגן אדיר של "פרסומי ניסא". מדובר באירוע שנקרא "חנוכה על הים" (Chanukah by the Sea) בחוף בונדיי בסידני – שם נגדעו חייהם של חמישה–עשר קדושים וטהורים, ובהם, בראש המחנה, עמדו שלוחי הרבי מלך המשיח שמסרו את נפשם בחייהם וכעת מסרו את נפשם במותם: השליח הנמרץ והאהוב, הרב אליעזר (אלי) שלנגר הי"ד, ויד ימינו המסור, הרב יעקב הלוי לויטין הי"ד. לצידם נפל על קידוש השם גם החסיד ר' ראובן מוריסון הי"ד, שגילה גבורה עילאית באותם רגעי התופת.   

דקות של אימה 

השעה הייתה 17:30 אחר הצהריים. הקיץ האוסטרלי היה בשיאו, והשמש נטתה לשקוע מעל האוקיינוס השקט. חוף בונדיי המפורסם בחולותיו הזהובים, לבש חג. עבור הקהילה היהודית בסידני, האירוע השנתי של בית חב"ד בונדיי, הוא גולת הכותרת של השנה.   

יותר מאלף איש – גברים, נשים וטף – התקבצו ברחבה המרכזית. האווירה הייתה של ציפייה ושמחה. ילדים התרוצצו בפינת הליטוף, בדוכני סופגניות חולקו אלפי מאפים חמים, ומוזיקה חסידית בקעה מהרמקולים שבכל פינה. על הבמה עמדה החנוכייה הגדולה, מוכנה להדלקת הנר הראשון.   

הרב אלי שלנגר, הרוח החיה מאחורי האירוע, נראה מתרוצץ בכל מקום. בחיוכו הנצחי עבר בין המשפחות, טורח ומוודא שכל יהודי מרגיש שייך. "זה היה ה'בייבי' שלו", מספרים בקהילה. "הוא רצה שכל יהודי בסידני ירגיש את החום של החסידות".

בשעה 18:45, בדיוק כשהקהל החל להתכונן לברכות ההדלקה, נשמעו פתאום קולות נפץ עזים. תחילה חשבו רבים שמדובר בזיקוקים מוקדמים. הצלם אמיר גלזר, שנכח באירוע, תיאר: "שמעתי את הרעש וראיתי בקבוק זכוכית מתנפץ לידי. הבנתי מיד שזה קליע".   

שני מחבלים, שזוהו מאוחר יותר כסאג'יד אקראם (50) ובנו נביד אקראם (24) ימ"ש, התמקמו על גשר הולכי הרגל המשקיף על הרחבה. מעמדה אסטרטגית זו, חמושים ברובים אוטומטיים, פתחו באש תופת לעבר ההמון הצפוף שעמד למטה. המיקום הגבוה העניק להם יתרון קטלני ומנע מהקהל יכולת התגוננות מיידית.   

בגבורה מול המרצחים

בתוך הכאוס המוחלט, התגלתה מנהיגותם של השלוחים. עדויות ראייה מצמררות שהגיעו ל'בית משיח' מציירות תמונה של גבורה עילאית. הרב אלי שלנגר, במקום לתפוס מחסה ולהציל את עצמו, נותר חשוף. הוא עמד כחומה בצורה, מנופף בידיו ומכוון הורים וילדים לנתיבי מילוט.

"אני בטוח שהרב אלי ניסה להגן ולשמור כמה שיכל. אני מכיר אותו אישית שנים רבות, ואני יודע שהרב אלי תמיד שם את האחרים לפני טובתו האישית", אומר דודו, הרב יעקב לידר, בשיחה עם 'בית משיח'. עדי ראייה סיפרו כי הוא נורה בגבו בעודו סוכך על קבוצת ילדים. 

הוא חי כשליח, ומת כשליח – מוסר נפשו למען צאן מרעיתו.   

סיפור גבורה נוסף הוא סיפורו של ר' ראובן מוריסון הי"ד. מוריסון, איש עסקים חסידי בן 62, לא היה חמוש בנשק, אך היה חמוש באמונה ובאומץ לב נדיר. בתו שיינא זיהתה אותו בצילומי האבטחה והרשתות החברתיות: "הוא נפל תוך כדי לחימה", היא אומרת. הסרטונים מראים את מוריסון אוחז בלבנים ובחפצים כבדים ומשליך אותם בעוצמה לעבר המחבלים שעל הגשר, בניסיון נואש להסיח את דעתם ולהפסיק את הירי. פעולה זו, שעלתה לו בחייו, קנתה שניות יקרות שאפשרו לרבים נוספים להימלט. הוא גילם בגופו את המושג "יהודי שאינו מתפעל", העומד מול החושך בידיים חשופות, אך ברוח איתנה.  

אלכס קלייטמן (87), אף הוא חבר הקהילה היהודית, ניצול שואה יליד אוקראינה. כילד, שרד את זוועות מלחמת העולם השנייה בבריחה לסיביר עם אמו ואחיו. הוא היגר לאוסטרליה בחיפוש אחר השקט. ביום הפיגוע הוא הגיע לאירוע כדי להשתתף בחגיגה עם ילדיו ונכדיו. כשהחל הירי, קלייטמן לא התחבא. על פי עדותה של אשתו, לריסה, הוא הזדקף על מקומו כדי לגונן עליה מהכדורים. "הוא נורה כי הוא קם להגן עלי", אמרה לכתבים. 

קלייטמן ששרד את השואה האיומה באירופה ומת מות גיבורים על חוף בסידני על ידי מרצחים איסלאמיסטים.

המחבלים המטירו אש חיה על ההמון במשך דקות כעשר דקות נוראות – עד שאזרחים אמיצים הסתערו עליהם. אנשי הביטחון לא נראו במקום כלל. אחד הגיבורים, מוסלמי בן 43 בשם אחמד אל–אחמד, הסתער ללא היסוס על אחד היורים, נאבק עמו בידיים חשופות והצליח להפילו ולנטרל אותו – אך נפצע בעצמו משני קליעים במהלך ההתכתשות. 

רק לאחר דקות ארוכות, ארוכות ויקרות מידי, הגיעו למקום כוחות משטרה, ובחילופי אש מהירים נורה למוות המחבל המבוגר, בעוד המחבל השני – בנו, צעיר בן 24 – נפצע ונעצר. 

רק אז החל להתברר היקף האסון: לאורך החוף ובסביבתו נותרו שרועים קורבנות הטבח הרבים. לפחות 15 בני אדם – ביניהם ילדים, צעירים וזקנים – איבדו את חייהם בליל חנוכה. 42 פצועים פונו לבתי הרפואה, בהם כ–38 שנותרו מאושפזים בימים שלאחר מכן – חמישה במצב אנוש, והשאר במצב קשה או בינוני. 

הילד מלונדון שהפך ל"רב של בונדיי"

הרב אליעזר (אלי) שלנגר, בן 41 בהירצחו, היה דמות שאי אפשר היה להתעלם ממנה. הוא נולד בלונדון, התחנך במוסדות חב"ד וספג את החינוך החסידי השורשי בישיבת 'תומכי תמימים' בברינואה, צרפת, וב'בית חיינו'. 

לפני שמונה עשרה שנה עבר הרב שלנגר לסידני לאחר שנשא לאישה את חיה אולמן, תבלח"א, בתם של הרב יהורם ושטרני אולמן, מייסדי חב"ד בונדיי וארגון F.R.E.E (ידידי פליטי מזרח אירופה). מאז הפך ר' אלי לחלק בלתי נפרד מהנוף המקומי.   

"החיוך שלו והרצון העז שלו לקרב כל בן אדם לרבי, היו חלק בלתי נפרד ממנו. הוא הרגיש שהרבי מדבר מגרונו, ולכן לא ייפלא שהוא לא נתרע מכל הקשיים", מספר דודו, הרב יעקב לידר.   

אחת התכונות שאפיינו את הרב אלי יותר מכל הייתה הגישה של גאווה יהודית ללא פשרות. בעולם שבו רבים מנסים להצניע את זהותם, אלי בחר להבליט אותה. הסיסמה שטבע הייתה: "Be more Jewish, act more Jewish and appear more Jewish" ("היה יותר יהודי, התנהג יותר כיהודי, ותיראה יותר כיהודי").   

הוא לא ראה סתירה בין חזותו החסידית המובהקת לבין היכולת להתחבר לכל אדם. הוא גם כיהן כ"צ'פליין" (קצין דת) של שירות בתי הסוהר ב–NSW ושל בית הרפואה ס. וינסנט. בכל מקום העניק תמיכה רוחנית לאסירים ולחולים מכל הרקעים. הוא ידע לדבר בשפתם של ניצולי שואה ברוסית, עם צעירים ישראלים בעברית צברית, ועם אנשי עסקים מקומיים באנגלית רהוטה.   

שבועות ספורים לפני הירצחו, שיתף הרב אלי סיפור שמתמצת את אישיותו – שילוב נדיר של ביטול עצמי ועשייה פרקטית. הוא החליט לבקר גביר מקומי שהיסס לתרום במשך שנים. אלי בחר בגישה לא קונבנציונלית. "חשבתי לעצמי שהכי טוב יהיה להדפיס תמונה ממוסגרת של הרבי ולקבוע אותה במשרד", סיפר אלי. "הצטיידתי בתפילין, שופר, חלה ביתית טרייה לשבת וכמובן, תצלום ממוסגר".

הפגישה הפכה להתוועדות ספונטנית. בסיומה, הגביר שלף את הפנקס ורשם צ'ק על סך ח"י אלפי דולרים, תוך שהוא מציין בחיוך שזה "בגלל החלות הטריות". המסקנה של אלי הייתה חסידית–טהורה: הוא לא זקף את ההצלחה לכריזמה שלו או לחלה הטריה, אלא אמר: "זהו כוח המשלח שגרם להזזה". הוא ראה את עצמו ככלי לאורו של הרבי.

לצד עבודת הנפש והרוח, הרב אלי היה איש של עשייה אדירה. גולת הכותרת של פועלו הייתה הקמת הקומפלקס הקהילתי החדש בבונדיי. הפרויקט, שהיה תקוע במשך שנים בבירוקרטיה סבוכה ובקשיים כלכליים בעיר שהיא אחת היקרות בעולם, קרם עור וגידים אך ורק בזכות נחישותו השקטה.

חברו לישיבה ומשלוחי הרבי במלבורן, הרב שלום דיקשטיין, מתאר: "הרב אלי נכנס לעובי הקורה, ובדרך המאפיינת אותו הסיר מכשול אחר מכשול. בלי רעש וצלצולים, אלא באופן של 'מים חודרים עמוק'". המרכז המפואר שנחנך רק לפני שנה וחצי, עומד כעת כאנדרטה חיה ומפוארת לחזונו ולמסירותו.

לפני חודשים ספורים חגג הרב אלי בר מצווה לבנו. מי שנכח באירוע, מתאר תחושה חסידית מלבבת. לאורך כל הערב, הדרשות של האב לבנו נסבו סביב מסר אחד: "דע לך שהרבי צריך להיות גאה בך, אתה צריך להמשיך בשליחות". "זה היה נשמע כאילו אלי מוסר לבנו מסר–חיים", נזכר הדוד הרב לידר. "כזה הוא היה: כל חייו הוא קם בבוקר עם המחשבה 'מה הרבי רוצה ממני היום?', ואת זה הוא רצה להוריש הלאה לבנו".

בין האנשים הרבים עליהם השפיע הרב אלי במהלך חייו, נמנה גם איש העסקים מר אור יצחק פרלמן. שעות לאחר הפיגוע, שיתף את כתב 'בית משיח' בתמונה משותפת עמו מטיסה שערכו לפני כשנה, במהלכה הרב אלי דאג להניח לו תפילין לאחר תקופה ארוכה שבה מר פרלמן לא הניח. הוא שוחח עמו על ענייני אמונה וביטחון, וכיצד בקרוב משיח יגיע, והרב אלי יעלה ארצה יחד עם כל חברי קהילתו האוסטרלית…

האנטישמיות באוסטרליה שהגיעה השבוע לשיא, מקננת מזה זמן רב. מדיניותה של אוסטרליה לצד עצימת עיניים ממעשים אנטישמיים, היו סימנים מוקדמים לנורא מכל.

במהלך ימי החנוכה אשתקד, פרסם הרב שלנגר סרטון משעשע ברשתות החברתיות שכותרתו: "התשובה הטובה ביותר לאנטישמיות". בסרטון נראה אלי יוצא מביתו בריקוד עליז, מניף מנורת חנוכה ניידת ומציב אותה על גג מכוניתו – מסמן לסובבים להצטרף אליו למסע של הפצת אור ושמחה ברחובות. "מול החושך", הסביר אז, "התשובה הייתה ונשארה: להיות יהודי יותר, לעשות יותר יהדות ולהיראות יותר יהודי"

המנוע השקט מאחורי הקלעים

לצד הכריזמה הסוחפת של הרב שלנגר, פעל בבית חב"ד מנוע רב–עוצמה ושקט: הרב יעקב הלוי לויטין הי"ד (39), גם הוא מהנרצחים בפיגוע התופת הנורא. הוא נולד בדרום אפריקה וגדל ביוהנסבורג במשפחה דתית. בצעירותו הושפע מרוח חב"ד והחליט להתמסר לחינוך ולקירוב יהודים. 

הרב לויטין שימש כמנכ"ל של בית חב"ד בונדיי וכמזכיר בית הדין הרבני של סידני.  בעוד שאלי היה "שר החוץ", יעקב היה "שר הפנים". הוא היה האיש שדאג שהדברים יקרו בפועל. "הרב לויטין עזר לרב שלנגר בשליחות, הוא היה בן אדם שכל כולו שליחות… שניהם היו עמודי התווך של הקהילה", סופד לו הרב לידר.   

הרב יעקב לויטין לא הסתגר רק באולם בית הדין או בכיתה. הוא היה ידוע כמי שדואג להנכיח את היהדות ברחוב. במשך שנים הוביל בסידני פרויקט בשם "Tefillin Connection" – יוזמה לחלוקת זוגות תפילין ליהודים שהתחייבו להניח תפילין בכל יום. הוא לא הסתפק רק בחלוקה: הוא עקב באופן אישי אחרי כל מקבל, התקשר לוודא שמניחים, עודד ושיבח. "זה היה מפעל חייו – לחבר יהודים לתפילין", סיפרו חבריו. למעשה, כל חייו של הרב לויטין היו שליחות בלתי פוסקת: ביום לימד והפיץ תורה, בערב סייע בדיוני בית הדין או בהרצאות, ובשעות הפנאי – יצא לרחוב לפגוש יהודים ולהניח להם תפילין.

את ערב הפיגוע בילה הרב לויטין כמובן בזירת האירוע; הוא היה חלק מצוות בית חב"ד שבא לסייע ולשמוח עם הציבור. רגעי האימה תפסו אותו בדיוק כשהיה עסוק במצווה האהובה עליו. על פי עדויות הנוכחים, כשפתחו המחבלים באש, הסתובב הרב לויטין בין הנוכחים כשהוא אוחז זוג תפילין, בחיפוש אחר יהודי נוסף שירצה להניחן לפני השקיעה… 

הטרגדיה של הפליט הנצחי

ר' ראובן מוריסון הי"ד לא נשא באופן רשמי תואר "שליח", אך בקרב יודעי דבר בסידני הוא נחשב לשליח בנשמה ובמעשה. "הוא היה האיש עם החיוך הכי גדול והלב הכי נדיב, שתמיד האיר כל חדר שאליו נכנס" – כך תיאר אותו בצער רב חברו, הרב גבי קלטמן ממלבורן. 

סיפור חייו של ראובן מוריסון הוא סיפור של נדודים, הישרדות והתחדשות: הוא נולד בשנות היו"דים בברית–המועצות, אך בצעירותו חלם על חיים חופשיים בארץ אחרת – ארץ שבה יוכל לגדל את ילדיו כיהודים בביטחון, ללא פחד. חלום זה התגשם כשהיגר לאוסטרליה בשנות הלמ"דים. 

באוסטרליה גילה ראובן את עולם היהדות מחדש. הוא החל לשמור מצוות, לבקר בבית הכנסת וללמוד תורה. במרוצת השנים הוא הקים עסק מצליח בתחום התעשייה – וכאן התגלה ליבו הרחב: מטרתו העיקרית הייתה לתרום את רוב רווחיו לצדקה. מוריסון (שבמקצועו היה מהנדס) לא ראה בכסף ערך בפני עצמו – עבורו הוא היה אמצעי לעשות טוב בעולם. 

ואכן, אחד המפעלים המרכזיים של ראובן היה בניית המרכז הקהילתי ובית הכנסת של חב"ד בבונדיי. כשקהילת חב"ד רצתה לבנות מבנה קבע חדש ומפואר בשכונה, מוריסון התגייס מיד. "הוא היה מעורב בבניית חב"ד בונדיי וגורם מכריע בהשגת האישורים והתקציבים להקמת בית הכנסת", סיפר הרב קלטמן. במשך שנים הוא התרוצץ במסדרונות רשויות התכנון של סידני, נפגש עם תורמים פוטנציאליים, ושכנע רבים לתמוך בפרויקט. חזון בית הכנסת קם והפך למציאות הרבה בזכותו.

האנטישמיות הייתה על הקיר 

הפיגוע בבונדיי לא התרחש בחלל ריק. הוא היה שיאה של הידרדרות מתמשכת ביחס ליהודים באוסטרליה. "זה היה צפוי", אומרים בכאב כמה מחברי הקהילה היהודית בסידני. מזה שבועות שהם חשים עלייה חדה ברמת השנאה וההסתה נגדם. "רמת השנאה היומיומית כלפי יהודים פה היא לא נורמלית", אומר שי רחמני, ישראלי תושב בונדיי. אחרי מתקפת הטרור של חמאס בארץ ישראל, מתקיימות בכל ערי אוסטרליה הפגנות אנטי–ישראליות ואנטישמיות מדי שבוע, עם קריאות ל"אינתיפאדה גלובלית". רבים מבני הקהילה חוששים שההסתה תתורגם לאלימות – ועתה החשש הנורא התממש. 

התהליך הואץ באופן דרמטי במהלך השנה האחרונה. בקיץ האחרון, ראש ממשלת אוסטרליה, אלבניזי הודיע כי אוסטרליה הכירה רשמית ב"מדינת פלסטין". ההחלטה, שנומקה כחלק מ"מומנטום בינלאומי לפתרון שתי המדינות", התקבלה בזעם בירושלים. ראש הממשלה בנימין נתניהו הזהיר כי הצעד "שופך שמן למדורת האנטישמיות". 

ואכן, השטח הגיב מיד. ארגונים קיצוניים פירשו את ההכרה כלגיטימציה למאבק האלים שלהם.   

הרב אלי שלנגר, בחושיו החדים של שליח הנמצא בשטח, זיהה את הסכנה המתקרבת. הוא לא הסתפק בארגון אירועים, אלא לקח על עצמו תפקיד של "שומר החומות".

שבועות ספורים לפני הירצחו, שיגר הרב שלנגר מכתב נוקב לראש הממשלה אלבניזי. במכתב, שהפך כעת לצוואה יהודית, הוא זעק והתריע: "ההכרה החד–צדדית והרטוריקה נגד ישראל מסירות את הרסן. עליכם לפעול בתקיפות נגד הטרור ולהסיר את הלגיטימציה מאלו המפיצים שנאה". הוא הזהיר במפורש כי האווירה הציבורית מסכנת את חיי היהודים באוסטרליה. למרבה הצער, אזהרותיו נפלו על אוזניים ערלות, והתוצאה המדממת לא איחרה לבוא.   

ממשלת אוסטרליה הכריזה מיד על הפיגוע כפיגוע אנטישמי מובהק. ראש הממשלה אנטוני אלבאניז כינה אותו "רגע אפל בתולדות האומה" והבטיח למגר את האנטישמיות. אך עבור הקהילה היהודית בסידני, ובפרט עבור משפחות הנרצחים, ההצהרות אינן יכולות למחוק את הזעזוע ואת הכאב הנורא. 

"הם מבקשים מאיתנו להמשיך"

הידיעה על הטבח בבונדיי הכתה בהלם את העולם החב"די כמו גם את עולם השליחות שאחת לזמן–מה מוכה שוב על ידי טרוריסטים איסלמיים. עבור חסידי חב"ד הוותיקים, התמונות מסידני העלו מיד זיכרון היסטורי כואב: הטבח בבית הספר למלאכה בכפר חב"ד בשנת תשט"ז.   

אז, מחבלים (פדאיון) חדרו לבית הכנסת בזמן תפילת ערבית ורצחו את המדריך שמחה זילברשטרום וחמישה תלמידים. היישוב החב"די הצעיר עמד בפני שוקת שבורה. הורים רצו להוציא את ילדיהם, והייתה מחשבה על סגירת המוסד. תגובתו של הרבי מלך המשיח אז התוותה את הדרך לדורות. במברק קצר ונוקב כתב הרבי: "בהמשך הבניין תנוחמו". לא בריחה, לא שקיעה באבל, אלא תגובה של צמיחה, בנייה והתרחבות. הרבי אף שלח קבוצה מיוחדת של שלוחים ("השלוחים לארץ הקודש") כדי לחזק את רוח התושבים.   

ההיסטוריה חזרה על עצמה גם בפיגוע בבית חב"ד במומביי, שם נרצחו השלוחים גבי ורבקי הולצברג. התגובה החב"דית תמיד הייתה עקבית: להפוך את הכאב לכוח מניע ופורץ–דרך.   

באופן מצמרר, רק שבוע לפני הירצחו, ארגן הרב אלי שלנגר טקס זיכרון לשלוחים קדושי מומביי הי"ד. הוא דיבר שם על מסירות נפש ועל הצורך להמשיך את שליחותם. כעת, הוא עצמו הפך לחוליה בשרשרת הדמים והגבורה הזו. הרב שלנגר לא רק דיבר על מומביי; הוא חי את המסר של מומביי עד נשימתו האחרונה.   

למחרת הטבח הנורא, התקיימה תפילת שחרית בבית הכנסת של הקהילה, כשבסיומה חמיו של הרב אלי, הרב יהודה אולמן נשא דברים כואבים. בקול חנוק מדמעות אך מלא באמונה, חזר על המסר של הרבי: "הם נהרגו על קידוש ה', ועכשיו הם מבקשים מאיתנו להמשיך ולוודא שכל מה שהם עבדו עבורו, ימשיך להתחזק וחזק יותר ויותר. אסור לנו לאפשר לטרוריסטים לגרום לנו לייאוש".   

בראיון לכלי תקשורת בארץ ישראל, סיפר הרב אולמן על חתנו: "את אלי לא רק הכירו – אלא ממש אהבו אותו. הוא מצא חן בעיני כל אדם. הוא היה שליח שהיה לו אכפת מכל אחד בקהילה, אני לא מבין מאיפה הייתה לו כזאת אנרגיה"…

ההמשכיות המעשית לא איחרה לבוא. כבר למחרת הפיגוע, התקיים בסידני ברית מילה ליהודי בוגר מרוסיה בשם יורי (56), שבחר להיקרא "אליעזר פייבל" על שמו של השליח הנרצח. 

אם לא די בכך, הרי שכבר למחרת, בערב הנר השני של חנוכה, התכנסו סמוך למקום הפיגוע אלפים להדלקה המונית תחת אבטחה כבדה, מניפים שלטים עם תמונתו של הרב אלי והכיתוב: "Be More Jewish".   

כשנשאל הרב לידר מה הייתה תגובתו של הרב אלי לו היה יכול לדבר איתנו כעת, תשובתו הייתה ללא היסוס: "אלי היה אומר לחפש ולמצוא עוד אלף יהודים שטרם הדליקו נר חנוכה בלילה, ולהדליק איתם… אם אתה לא מניח תפילין? אז תניח תפילין. המוטו של אלי היה 'עוד צעד אחד קדימה!'"   

דם עבדיך השפוך דורש – גאולה!

האסון בבונדיי הוא תזכורת כואבת למצב הגלות בו אנו נמצאים. "עד מתי?!" זועקת הקהילה, זועקים היתומים, זועקת הקהילה. אך לצד הזעקה, העשייה ממשיכה.

שלוחים רבים מגבירים את הפעילות בימים אלה, ומקדישים לקדושים הי"ד – את הנחת התפילין, את המזוזה החדשה או את ההדלקות המרכזיות.