חינוך מתוך אהבה • טור דעה

תמיד יש בבית הספר/ישיבה/תיכון את האדם המפחיד הזה שמשליט את הסדר מתוך יראה ופחד. 

יראה שאם לא יתבצע מה שאמר אז התלמיד יקבל עונש כואב לאו דווקא פיזית כגון כתיבה של עונש זה גם יכול להגיע עם שיחת משמעת ארוכה וכבדה שהתלמיד מעצמו יחשוב יותר מפעם אחת לפני שלא יבצע את מה שדרשו ממנו לעשות, הכל מתוך פחד. לא מתוך הבנה ורצון.

אך הדור החדש שמגיע וזה שנמצא עכשיו בעולם החינוך ברובו דוחה את האדם הזה.

אם תמיד התלמידים לא היו ׳אוהבים׳ את האדם הזה, בדור האחרון התלמידים מתעבים את האדם הזה, ויותר מכך חלק גדול מהתלמידים רוצים לעבור מסגרת בגלל האדם הזה אם בכלל לא לנטוש את העולם הזה שנכלל תחת השם ׳מסגרת׳. וזה כואב.

אנחנו חיים בעולם אחר, חיים בעולם שבו הכל מובן מאילו. עולם מוזר.

אני עוסק יום יום במקצת חינוך הדור הצעיר שעליו אני מדבר. אמנם אני לא אדם עם נסיון עשיר של עשרות שנים בחינוך אך אני אחד שחי את השטח.

והשטח זועק הצילו. לפחות השטח שאני נמצא בו יום יום.

אני מדבר עם הרבה בני נוער (בדגש על בני נוער ולא בנות כי העולם שאני מכיר זה עולם של הבנים) והעניין הזה של האדם שעומד ונושף להם בעורף ומחייב אותם לביצועים והצלחה מתוך פחד רק מפריע להם חוזר ונשנה שוב ושוב ושוב.

אז אולי הגיע הזמן לשנות קצת את השיטה? אולי הגיע הזמן לשדר 100% של אהבה לתלמיד, והתלמיד יעריך אותנו ולכן יצליחו / יאהבו את מוסד הלימודים / ימשיכו עד סוף המסלול..

אני זוכר את אחד מהמורים שלי בצעירותי שכל הזמן דאג להראות לנו התלמידים שהוא אוהב אותנו ומאמין בנו וצ׳יפר אותנו לאורך כל השנה. 

לא חדל לרגע להראות את חיבתו אלינו התלמידים. התוצאה של השיטה הזאת הייתה שזה מורה שרוב מוחלט של הכיתה אהבה אותו. לא למדנו בגלל פחד, למדנו בגלל אהבה, אהבנו את המורה ובזכות זה גם אהבנו את מוסד הלימודים.

 אני יכול להעיד עלי אישית שזה אחד מהדברים שהשאיר אותי בתוך המסלול ואף לסיים אותו בהצלחה כזו או אחרת..

האהבה לתלמיד כדרך היא חשובה.. שתלמיד יראה שהמורה באמת אוהב אותו ולא רק אומר את זה.

ומנסיון, הילדים יודעים לקרוא אותנו בכל מצב. הם יודעים מה עובר לנו בתוך הקרביים שלנו אנשי הצוות במוסד החינוכי. 

אי אפשר יותר לשחק להם בראש. אי אפשר לשדר כלפי חוץ משהוא אחד ולהרגיש בלב משהו שני. הם יודעים! הם מרגישים בדיוק מה שאתה חושב. צריך להיות שחקן מטורף כדי שהם לא יצליחו לזהות..

חינוך מתוך אהבה אמיתית, מתוך תחושת שליחות אמיתית זה המפתח להצליח עם הדור שהולך וקם לנו בין הידיים..

תרשו לי לגעת מעט בנזקי הקורונה מצד החינוך.

התלמידים של שנת הלימודים תשפ״א זה לא התלמידים של שנת הלימודים תשפ״ב!

אמנם גם התלמידים של שנת הלימודים תשפ״א לא בדיוק חוו בית ספר מסודר כמו שצריך שנה שלימה.. אבל עדיין, הם צלחו את זה.

התלמידים שעכשיו התחילו מסגרת חדשה דהיינו כל השנים של התפר בין מוסד למוסד.. כיתה א׳ בבתי הספר, שיעור א׳ ישיבה קטנה / גדולה וכו׳ הרבה יותר קשה להם הלימודים.

בכיתה א׳ קצת יותר קל להם להכנס לתלם כי הם לא באמת לא מכירים את התלם. אבל אלה שנכנסו עכשיו לישיבות/ תיכונים להם הרבה יותר קשה להכנס חזרה לתלם, כי הם מכירים את האי סדר ביום. אוהו מכירים..

וכאן צריך להכנס יותר חזק המחנך האוהב, כאן המסר חייב להגיע מתוך אהבה, לא מתוך פחד.

אם תפחיד אותו הוא רק ימרוד בך. אם תאהב אותו הוא ילך איתך, מנסיון.

חינוך זוהי לא עבודה רגילה. זוהי עבודה שדורשת תחושת שליחות.

לא סתם הרבי הכניס את אנשי הצוות במוסדות החינוך לספר השלוחים.

״השלוחים בשדה החינוך״

לתגובות: mannysheffer.turim@gmail.com