"אם כולם היו כאלה…" • מי יתנך כאח לי

שלום בער וולף

אחי בני ע"ה גדול ממני בעשר שנים. זה אומר שכשהייתי ילד קטן, לפני עמדי על דעתי, הוא יצא מהבית לישיבות, לקבוצה, ולבתי חב"ד מסביב לעולם. וכשהייתי בגיל בר מצוה, הוא הקים את ביתו ויצא לשליחות באודסה, ואח"כ בהנובר, כך שההיכרות שלי אתו היא מהמפגשים הקצרים, מהביקורים בבית בין לבין.

במשפחה דובר שמהסיפורים המיוחדים שהתפרסמו במשך השבוע האחרון, יכולה להצטייר בעיני הקורא דמות מלאכית שמיימית, שרחוקה מאנשים כמוני וכמוך, אך כל מי שהכיר את בני יודע שהוא היה אנושי לגמרי. ודוקא לכן, הסיפורים עליו דורשים מאתנו ומורים לנו דרך בצורה הכי פשוטה.

לכן אני רוצה להתחיל דוקא מחוויות הילדות, מהסיפורים המרתקים והמצחיקים שבני היה מספר לנו הקטנים. סיפורים על מערות מסתוריות, על סוסים שאהבו מלכים, ובעיקר, על הפגישה עם מלך תאילנד, כיצד ברגע האמת הצליח בתרגיל נועז להסיח את דעתו של המלך ולחלץ מידיו את התפילין היקרות שחמד לעצמו… (וכן, חשוב לציין, מלבד הסיפורים, גם החביתות שנעשו אז במטבח היו מלאות דמיון פורה, שהריח שלהן היה גורם לי לייחל לרגע שהוא יפרגן לי מהן…).

אח"כ בני התחתן ויצא לשליחות משלו, והתחלנו לקבל ד"שים על פעילות נמרצת בלי סוף, שלו ושל אשתו יחד. ומפעם לפעם, בין הדיווח על שיעור, מסיבה, בר מצוה, הובלעו כמה מילים של חוויות אישיות, הרהורים ותחושות של שלוחים בפעולה. מתוכם עומדת מול עיני אפיזודה קטנה שבני הסיח לפי תומו, שתפסה אותי מאז ועד היום.

באחד הימים עשו לקהילה בהנובר פיקניק בפארק, אולי זה היה ל"ג בעומר. תוך כדי ניגשת אליו אישה ומבקשת ממנו לעזור לה לפתור את משמעותו של מקרה שקרה לה, שהיא תלתה בו משמעויות נסתרות שקצת מרחיקות לכת.

המחשבה הראשונה שלו, הרהור העולה מהלב למח, היתה אמורה להיות כיצד הוא מתנער ממנה באלגנטיות וממשיך להוביל את האירוע לפי התכנית שלו (ומהקצת שהספקתי להכיר את בני, שאינו תמים כלל ומזהה מהר חסרונות בני אדם, קבלתי הרושם שמצד טבעו זה היה די מתבקש). אבל אז צף מול עיניו הוידיאו הידוע, שאותה אשה מספרת על חלום שהרבי אומר לה "אגוזים אגוזים", והיא שואלת את הרבי, "מה זה אומר אגוזים אגוזים". והרבי משיב לה בכובד ראש ובתשומת לב. זכרון שגרם לו לשנות גישה ולתת לאותה אשה יחס אחר, מעין ודוגמת היחס שהיתה מקבלת מהרבי עצמו.

וכשקראתי זאת, המקרה הקטנטן הזה, חשבתי לעצמי, זהו שליח.

הרי אמרו חז"ל, שלוחו של אדם כמותו, ובלקו"ת (ויקרא) מבואר שכדי להיות ראוי לשליחות, צריך השליח להיות כמותו דהמשלח. ולעניננו, אם המשלח יקר לו כל יהודי, אזי אם השליח רוצה להיות ראוי לייצג את המשלח בכבוד, עליו להיות ג"כ מעין ודוגמת זה. אנחנו יכולים להבין כמה קל לומר לעצמנו שכרגע יותר חשוב התכניה של האירוע מאשר אותה אשה שאולי היינו מעדיפים שלא תכנס לשום תכניה. ואם ברגע האמת הוא הניח את הנטיה הטבעית שלו על הצד, ראה את הרבי מול העיניים, ופעל בהתאם לדוגמה שלו, זהו שליח.

*

ומסיפור אופייני זה, לסיפור נוסף, שבעיניי הוא חידוש יותר גדול:

באחד הביקורים של בני בארץ סיפר לי שבאוניברסיטה בעירו התקיים יום עיון אודות חסידות בכלל, או שמא על חב"ד בפרט. וכמתבקש, הוא הוזמן ליטול חלק בתכנית ולענות לשאלות שונות, כולל גם שאלות על התנהלות חסידות חב"ד במצב הנוכחי. הוא אכן סיפר להם כיצד הוא וחבריו רואים את המצב, והוא הוסיף וסיפר להם שיש גם אחרים שרואים את הדברים קצת אחרת, והם יכולים להיות קשורים זה עם זה בקשרי משפחה, ועליהם לחיות בשלום ולכבד זה את זה, כמשפחה אחת.

כששמעתי זאת, זה היה בשבילי חידוש גדול, מפליא.

כי עד אז, הכרתי מציאות אחרת. אנחנו הרי יודעים על מקרים אחרים בהם אנ"שים נשאלו שאלות דומות והשיבו תשובות קצת שונות. תשובות שהשאירו אצל כמה מהחסידים תחושה לא נעימה. ומכיון שזו המציאות היחידה שהכרתי, חשבתי שזה חוק טבע, מי שחושב א' בהכרח שיתייחס בכזו צורה כלפי מי שחושב ב'. והנה חידוש, אפשר לחשוב א', ולמרות זאת, להתייחס למי שחושב ב' בצורה אנושית. לא לחשוב שהוא רע, לא לחשוב שצריך להתבייש בו ולהתנער ממנו, ואדרבה, לנהוג כהוראת חז"ל "איזהו מכובד המכבד את הבריות", כך שאם יכבד אחרים הרי אדרבה, זה גופא יגרום שיכבדו אותו יותר.

בכלל, אצל אנשים קטנים, חילוקי דעות משליכים מיד על היחס האישי, לא יכולים לדבר זה עם זה בצורה נורמלית. אנשים בוגרים, יכולים להתעלות מעל חילוקי הדעות, ולכבד את האדם למרות זאת. אך פעמים שאתה מרגיש שהיחס המכבד הוא מאופק ומדוד, כיון שחילוקי הדעות עדיין נמצאים ברקע, ורואים אותך דרך חילוקי הדעות. אך יש אנשים כמו בני, שהיחס שלהם הוא זורם ומשוחרר, כי היחס האישי הוא בלי שום קשר לחילוקי הדעות, הם כלל לא רלוונטיים.

זאת למרות שזכורות לי אגדות על מקרים בהם הוא היה אכפתי לדעות ועקרונות, וכשהוא הרגיש צורך הוא ראה לנכון לעמוד עליהם בתוקף, ואם היה צריך הוא גם נשכב על השולחן. אך הכל נשאר בגדר הענייני ולא האישי. לעמוד על שלו, ולא לנסות להפריע לזולתו. הוא לא נפל בפיתוי הכל כך מתבקש, שרבים וטובים נופלים בו מבלי משים, שכאשר ישנה "מלחמת מצוה" הם מפתחים מחשבות ורגשות שליליים כלפי פלוני, וחשים מצוה גדולה למצוא גנותו ולספר בה, כדי להציל את האנושות והחסידות ממנו.

כשהתחלתי לכתוב ה'ענינו של משיח', והתחילו להידפס חוברות מתוכו, הוא היה הראשון להראות התעניינות, לבקש לקבל את החוברות, לקרוא ולפרגן בחפשיות למה שהוא ראה לנכון לפרגן, בלי עכבות. למרות שיש לשער שהיו לו אי אלו הערות על הצורה ואולי גם התוכן, אך הוא לא נתן להן להעלים מאתו את הדברים הטובים שיש בזה, והוא לא חשב שהן אוסרות עליו לפרגן על כך.

ובסגנון הרגיל בכגון דא, "אם כולם היו כאלה",  אז כן, ברצינות, כמה דברים היו נראים אחרת לגמרי.

*

בשבוע האחרון היתה התעוררות גדולה. תמיד כשהקב"ה מכאיב, כולנו מבינים מיד למה הוא רומז. לב יודע מרת נפשו, והוא מיד לוחש שהכוונה היא לבין אדם לחבירו, בין חסיד לעוד חסיד. אך כמדומה שבכל הצביטות שהקב"ה נתן לנו עד עתה, לא נרמזנו כפי שנרמזנו הפעם, כשכל החסידים מקצה לקצה צעקו אהה, עד כאן.

אינני מבין גדול במשמעותם של הדיבורים וההבטחות שנאמרו, אך המעשים שכבר נעשו, זוהי תופעה שאיני זוכר כמותה. הן הענינים שהתפרסמו לעיני כל ישראל, והן עוד כמה מקרים שאינם מפורסמים שפגשתי אישית או שמעתי ממעגלים קרובים, כיצד לאחר נתק של שנים פלוני הרים טלפון לפלוני להתנצל על דברים שקרו, להביע רצון להתוועד יחד, "להתדבר ביניהם בכוונה אחת לבוא לשלום אמיתי", ויש לשער שכמותם יש עוד רבים. תקוותנו שהימים האלו יהיו נקודת ציון בהיסטוריה החסידית. מה שהיה אתמול, לא יהיה מחר. מארגן וועט זיין גאר אנדערש.

אנו יודעין שמגלגלין זכות על ידי זכאי. חשבונות שמים אנו לא יודעים, אך העובדה היא שהזכות הגדולה הזו שאין לשערה, התגלגלה על ידי בני. ומזוית הראיה המצומצמת שלי, הוא בהחלט זכאי. אין ספק. הדרך שדרך בה בהיותו כאן, מאירה כעת בתוקף.

וכשחושבים על הפלא הזה שכבר קרה, הרי זה מעודד ומחזק את הלב שהפלא הגדול מכל אכן עומד לקרות. התקוה חזקה שהמציאות הזו תעשה אותנו סוף סוף כלי מוכשר, אתר שלים, שהרבי יוכל להופיע עלינו. שאנחנו לא נבוש מפניו, והוא לא יבוש בנו.