האמת שמאחורי עצמך – 30 שנה למבצע עשה לך רב

שניאור חביב, בית משיח

1.

מסיבות סיום, תעודות הצטיינות, סגירת חנות צבאות ה', חיסול המבצעים, רשימות, דיווחים ועוד רשימות ותחושה כללית של ערסל על חוף צלול ושומם עם שני דקלים ועץ קוקוס, הם תסמינים ברורים של שבוע-אחרון-של-שנה"ל.

אולם אחת מתופעות הלוואי היותר מורכבות של שבוע סוף, היא ללא ספק חלוקת התעודות. או יותר נכון, כתיבתן.

כתיבת תעודות, היא אירוע מורכב עד מתיש. הערכת כל תלמיד בכל מקצוע, מציאת נקודות האור שבו, מבלי לחפות על נקודות שעליהן עוד נותרה לו עבודה עם עצמו. להישאר פחות או יותר בתחום האמת, ולהיזהר שההערה לא תשבור אלא תבנה, לא תשפיל, אלא תרים, לא תקפיא אלא תעודד ותגרום לשינוי ולהנעה לפעולה חיובית.

כל זה דורש לעיתים שעות רבות של מחשבה והתבוננות, התחבטויות והתפתלויות והרבה טיוטות, כתיבות ומחיקות עד שלעיתים אני שואל את עצמי, האם אכן תלמידיי מתייחסים לתעודה ברצינות שבה אני מתייחס אליה.

אחר כך מגיעה הפגישה האישית. מעין שיחת סיכום שנה לבבית שבה ניתנת לתלמיד האפשרות גם לשאול, לערער ולשוחח.

2.

כך מצאתי את עצמי השבוע בחדר המורים, קורא ילד אחר ילד, ומקיים שיחת סיכום קצרה ושיחת הכנה לקבלת התעודה. אמרתי להם שלכאורה הם אלו שהיו צריכים לכתוב את התעודה ולהעניק אותה לעצמם. משום שרק הם יודעים באמת איזה ציון מגיע להם בכל מקצוע משום שהעיקר הוא המאמץ שהשקיעו 'שתהיו עמלים בתורה'. ורק הם יודעים האם הציון בתעודה שהורכב בעיקר מממוצע כללי של ציוני המבחנים, אכן משקף את המציאות. ואם הוא אכן הושג בעמל ויגיעה או בכישרון מתת שמיים.

אני לקחתי את השיחה למקום של חשבון נפש והתבוננות פנימה עם סיום המסע של שנה"ל תשע"ו ותחילת המסע של השנה הבאה. והסקת המסקנות המתבקשות. אבל אחר כך, מאוחר יותר שאלתי את עצמי האם באמת ניתן היה לתת לתלמידים לכתוב לעצמם תעודות? ולו באמת היו מתבקשים לכתוב לעצמם את התעודה, האם הייתה זהה לזו שכתבתי, או שהייתה מקלה יותר? או אולי דווקא מחמירה יותר? האם בכלל ניתן לתת לאדם לשפוט את עצמו? להעריך את עצמו? האם בהכרח הערכה עצמית היא נכונה יותר? מדויקת יותר? או אולי דווקא הפוך?

3.

ואז חשבתי על המבצע של הרבי שבהשגחה פרטית, ימלאו לו השבוע בדיוק שלושים שנה. בשבת פרשת דברים תשמ"ו, יצא הרבי בקריאה נרגשת וביקש שכל אחד ימנה לעצמו רב. על יסוד דברי המשנה בפרקי אבות "עשה לך רב". על פי הסברו של הרבי, הרי "אדם קרוב אצל עצמו", ומסיבה זו אינו יכול לסמוך על עצמו, ולכן, ביקש הרבי שכל אחד, כולל גברים, תלמידי חכמים, רבנים חשובים, נשים, ילדים וילדות, ימנה לעצמו רב שאתו יתייעץ על בסיס קבוע, ויהיה לו לעזר בהתקדמות בלימוד תורה, בקיום מצוות ובעבודת ה'.

"עצם הידיעה שמזמן לזמן יצטרך לתת "דין וחשבון" לבשר ודם, תפעל אצלו להיטיב את הנהגתו, ולהוסיף בכל עניני טוב וקדושה". אמר הרבי.

4.

כיום, אחרי שהעולם כולו מדבר על קאוצ'ינג ואימון אישי. כשגם מנהלי חברות ובכירים מרגישים שהם צריכים את שעת האימון השבועית הזו כדי לעזור לעצמם, כדי לתת על עצמם מבט מבחוץ, כדי שמישהו ינסה לעזור להם לפלס את דרכם ולפזר מעט את הערפל שנוצר לעיתים מהמחשבה המשוחדת, מחוסר הדיוק שבההערכה העצמית, מההטיה לקולה או לחומרה של הציון האישי, עכשיו מבינים את הרעיון המהפכני של 'רב אישי' שהרבי הגה לפני שלושים שנה.

כמי שבאופן אישי עבר טלטלות רבות ויחסים שידעו עליות ומורדות עם העשה-לך-רבים שלי. שחלקם ודאי קוראים עכשיו את הטור הזה. אני יכול להעיד בוודאות שהתקופות בחיי בהן שכללו התייעצויות סדירות ומשמעותיות עם ה'עשה לך רב', היו תקופות בהירות, ברורות וממילא קלות ויפות.

שלושים שנה הן נקודת ציון חשובה. זה הזמן להתחזק בעניין הזה, אנשים נשים וילדים. בחרו מישהו/י כלבבכם/ן, ואם יש לכם כזו דמות לא פעילה, התחילו להפעיל אותה או החליפו אותה במישהו/י נגיש/ה, זמין/ה או מזמין/ה יותר שתוכלו להתחיל לשבת איתה באופן קבוע. אני יודע שיש אנשים שזו נראית להם משימה בלתי אפשרית. אני מכיר את זה, גם אני חשבתי כך פעם. אבל מניסיון, אחרי שתעשו זאת, לא תבינו כיצד לא עשיתם את זה קודם.

לתגובות: shneorc@gmail.com