-
המשימה השבועית – מקדישים זמן אמיתי לילדים: עשרים דקות ביום, בלי טלפון בכלל, תשומת לב מלאה • • הרב נדב כהן במדור מוח שליט על הלב בבית משיח • לקריאה
יוסי סולומון|ו׳ בכסלו ה׳תשפ״זהרב נדב כהן, מגזין בית משיח
לפעמים אני מנסה לדמיין איך נראה העולם בעיניו של ילד שנולד בדור שלנו. אנחנו המבוגרים עוד זוכרים עולם בלי סמארטפונים, אנשים הולכים ומסתכלים סביבם… אנשים יושבים באוטובוס ומביטים בעד החלונות או קוראים מתוך ספר… אבל הילדים שלנו נולדו למציאות אחרת לגמרי.
מגיל קטן הילד רואה את אמא מחזיקה טלפון ביד, את אבא מציץ במסך מדי כמה דקות. בבית, ברחוב, בגינה ובאוטובוס, כמעט בכל מקום המבוגרים עסוקים במכשיר הקטן הזה.
אני מכיר את זה גם מעצמי. לפעמים היד נשלחת לטלפון כמעט בלי שנרגיש, ורק אחרי כמה דקות אנחנו שמים לב שבינתיים מישהו לידנו ניסה לדבר איתנו.
הילד עדיין לא יודע לקרוא, אבל כבר לומד משהו חשוב על העולם: כנראה שבתוך המכשיר הזה נמצא הדבר הכי מעניין שיש. אחרת, למה כולם מסתכלים עליו כל הזמן?
כשהוא גדל, גם הוא רוצה לדעת מה יש שם. הוא נמשך אל התמונות והסרטונים, אל העולם הצבעוני שבתוך המסך. וזה מובן. הרי הסמארטפון היה חלק מהנוף שסביבו עוד לפני שידע לדבר.
- התחרות של הילד
אבל יש כאן עניין עמוק יותר. לפעמים הילד שלנו מרגיש שהוא בתחרות עם הטלפון על תשומת הלב שלנו. הוא רוצה שאבא יסתכל עליו, אבל אבא באמצע הודעה. הוא רוצה לספר לאמא מה קרה היום בתלמוד תורה, אבל אמא בדיוק בודקת משהו חשוב.
כשזה קורה שוב ושוב, הילד עלול להרגיש שמה שיש לו לספר פחות מעניין ממה שמופיע על המסך. חוויות כאלה, כשהן חוזרות לאורך זמן, עלולות להשפיע על תחושת הערך העצמי שלו ועל הביטחון בקשר עם ההורים.
חבר סיפר לי שבנו בן השבע פנה אליו בשעות הערב ואמר: "אבא, תעזוב את הטלפון. אני רוצה שתהיה איתי".
המשפט הפשוט הזה גרם לי לחשוב. הילד לא ביקש צעצוע או ממתק. הוא בסך הכול רצה את אבא שלו. והרי אבא יושב ממש לידו. אבל לפעמים אפשר להיות ליד הילד, בלי להיות באמת איתו.
ברור שלא כל מבט בטלפון הוא בעיה. יש הודעות חשובות ויש עבודה שצריך לעשות. השאלה היא מה הילדים מרגישים כשהם פונים אלינו.
- להשקיע את הראש והלב
ידועים דברי הרבי הרש"ב ("היום יום", כ"ב בטבת): כשם שהנחת תפילין היא חובה יומיומית, כך חובה להקדיש בכל יום חצי שעה למחשבה על חינוך הילדים, ולעשות כל שביכולתנו ואף למעלה מכוחותינו למענם.
הרבי מסביר שההשוואה לתפילין אינה מקרית. עניינן של התפילין הוא שעבוד המוח והלב לקב"ה, וגם בחינוך הילדים צריך להשקיע את הראש ואת הלב. לא מספיק לדאוג לצרכים שלהם ולשלוח אותם למוסדות טובים, אלא יש להתמסר לחינוך שלהם באמת.
וכאן אנחנו חוזרים לסדרה שלנו. בשבועות האחרונים עסקנו בזמן שהטלפון גוזל מאיתנו ועל הדרכים להחזיר לעצמנו את השליטה. אבל מה נעשה בזמן שהתפנה פתאום?
הנה אחת ההשקעות החשובות ביותר: הילדים שלנו! לשבת איתם על הרצפה ולשחק. לשמוע איך עבר עליהם היום. ללמוד איתם משהו, לצאת לטיול, להקשיב לסיפור שכבר שמענו שלוש פעמים. ובעיקר להיות איתם, בלי שהעיניים בורחות בכל רגע למסך.
- ניצול נכון של ה'ביחד'
קראתי פעם על אמא שסיפרה שהיא משתדלת לנצל את זמן הנסיעות עם ילדיה לחיזוק ההתקשרות שלהם לרבי, ולכן היא מראה להם סרטונים של הרבי ברכב.
איזה רצון יפה! הרי כולנו רוצים שהילדים יהיו קשורים לרבי מלך המשיח, וגם הנסיעות יכולות להיות הזדמנות נפלאה לכך.
ובכל זאת, הסיפור עורר בי מחשבה. אולי לפעמים אפשר דווקא לוותר על הסרטון ולנצל את הנסיעה לשיחה עם הילדים? לשמוע מה עבר עליהם, מה משמח אותם או מה מטריד אותם, ואולי סתם לצחוק ביחד.
כמובן, אפשר גם לצפות יחד בשיחה של הרבי ולדבר עליה. אין כאן כלל שמתאים לכל משפחה ולכל נסיעה. אבל כדאי לזכור שמה שהילדים באמת רוצים הוא הקשר איתנו, להרגיש שהם הדבר הכי חשוב בשבילנו. גם זו התמסרות לחינוך שעליה מדבר הרבי.
יש לי שכן שחזר בתשובה בתקופה האחרונה והתחיל להגיע בשבת לבית הכנסת עם ילדיו. בכל פעם שאני רואה אותם אני מתרגש מחדש. יש ברק מיוחד בעיניים שלהם. אבא הולך איתם לבית הכנסת, בדרך הם מדברים, ובבית הכנסת הם יושבים לידו. אין טלפון, אין הודעות, אין מסך שמתחרה על תשומת הלב שלו. גאולה.
כשאני מסתכל עליהם נדמה לי שהפנים שלהם אומרות: "איזה כיף לנו, אבא איתנו! בזכות השבת הרווחנו את אבא בחזרה!"
ובאמת, למה לחכות לשבת? למה שלא ניתן לילדים קצת מהמתנה הזאת גם ביום שלישי אחר הצהריים?
- התרגיל השבועי
כדאי כמובן להמשיך בתרגילים מהשבועות הקודמים, ולנסות לצמצם עוד את הזמן שהולך לאיבוד בטלפון. והשבוע נוסיף תרגיל פשוט: בכל יום נקדיש לפחות עשרים דקות לאחד הילדים, או לילדים יחד, בלי טלפון בכלל. לא בכיס, לא על השולחן, אפילו לא במצב שקט. פשוט בחדר אחר.
עשרים דקות שבהן הילד יודע שאבא או אמא נמצאים רק איתו.
אנחנו משקיעים כל כך הרבה בחינוך הילדים שלנו, ובצדק. אבל אולי אחת ההשקעות החשובות ביותר היא גם הפשוטה ביותר: לתת להם את תשומת הלב שלנו.
הילדים שלנו לא צריכים הורים שמספיקים לראות הכול בטלפון. הם צריכים הורים שרואים אותם.
תגיות: הרב נדב כהן, מגזין בית משיח
כתבות נוספות שיעניינו אותך:











