להרגיש את הזולת • מרדכי רוט

מרדכי רוט, מטפל רגשי

לפני כחצי שנה פגשתי יהודי. הסתכלתי על פניו, עוד לפני שפתח את הפה – עיניו היו כבויות. כבר על פניו ראיתי אדם ללא אנרגיה, ללא חיים. הוא ישב מולי, נשם לאט, והתחיל לספר את סיפורו. "אני עובד לפרנסתי. נשוי. שבעה ילדים. אבל אני מרגיש שזהו… אפסו כוחותיי. אין לי כוח. אין לי כבר אנרגיה להמשיך. עברתי ילדות לא פשוטה. ניסיתי טיפולים פה ושם – אבל ללא הצלחה. איני מרגיש טעם בחיי. לא מרוחניות, לא מגשמיות, לא מתפילה, לא מלימוד… מכלום. מרגיש כמו צל מהלך". כשאדם אומר "אני צל" – זה לא דימוי ספרותי. זה זעקה.

ואז הוא הוסיף: "אני אצלך כי אני מבין שמשהו לא טוב קורה איתי. בשבועות האחרונים אני שומע את עצמי מתפלל להשם יתברך: אנא השם, תיקח אותי מהעולם הזה. לא רוצה חיים פה. קשה לי. לא מסוגל". יש משפטים שנכנסים ללב כמו סכין. ואז הוא הוריד את העיניים ולחש: "היו לי אפילו מחשבות על לסיים את החיים. אני לא רואה תקווה. לא רואה אור. אתה רואה אנשים עושים את זה. אתה פותח תקשורת – אפילו אנשים משלנו עושים את זה".

וכאן חשוב לומר בקול רם וברור: כשאדם מגיע למחשבות כאלה – זה לא "חולשה", זה לא "עצלנות", וזה לא משהו שעובר לבד. זה מצב רפואי שדורש עזרה מקצועית. בדיוק כמו שמי שיש לו כאב חריף בחזה רץ למיון – כך גם כאן. במצבים כאלה צריך לפנות לפסיכיאטר. פסיכיאטר זה לא "פסיכי", זה רופא. רופא של הנפש. הוא יודע לזהות דיכאון כימי, לתת טיפול מתאים, לעצור נפילה, ולהחזיר חיים. לפעמים פגישה אחת מצילה נשמה.

ופה צריך להגיד בצורה הכי ברורה: זה נהיה לגיטימי. כששומעים שוב ושוב על מקרים, כשמספרים "גם הוא עשה את זה", "גם ההוא"… זה פותח דלת. ופתאום מה שהיה פעם בלתי נתפס, אסור ומפחיד – נהיה אפשרות.

ובציבור הכללי? שם הנושא הזה נמצא על השולחן. יש ספרים, סרטים וסדרות – שבמסר סמוי, ולעיתים אפילו גלוי, אומרים בצורה מפורשת או מרומזת: אם קשה ואין פתרון – אפשר לברוח מהחיים. ברגע שמציגים התאבדות כאופציה שוב ושוב – זה הופך לחלק ממערכת הפתרונות של אדם. ולכן שם יש הרבה יותר מקרים. אבל בציבור הכללי יש גם משהו בריא: אפשר לדבר. אפשר להגיד "קשה לי". אפשר לומר "אני בדיכאון". אפשר ללכת לפסיכולוג ולפסיכיאטר ללא בושה. יש שיח. יש מודעות. יש מקום לשבור שתיקה. וזה מציל חיים.

וכך צריך להיות גם אצלנו. כי בציבור שלנו הכל בהסתרה. הכל מתחת לשטיח. קרה מקרה? מדברים בלחש. אבל לא מביאים אנשי מקצוע. לא מסבירים. לא נותנים לבחורים ולנערים כלים להבין את עצמם.

בישיבות, במקום שבו בחורים גדלים, נבנים ומתעצבים – לא מדברים על נפש האדם. בחור יכול להיות מוצף, מלא חרדה, פחדים, דיכאון – ואף אחד לא יודע. אין שיחה שבועית על רגש, על עצבות, על לחץ. אין הסבר מה זה התקף חרדה, מה זה דיכאון, למה הגוף רועד, למה הלב נחנק. וכשאין שפה – יש סכנה. כשבחור מרגיש שהוא טובע ואין לו מילים לזה – הוא חושב שהוא היחיד בעולם. ואז כשהוא שומע על מקרה של מישהו אחר – המוח שלו אומר: "אולי זה הפתרון".

אני מאמין שבכל ישיבה ותלמוד תורה חייבת להיות שיחה שבועית על נפש. להביא אנשי מקצוע. להסביר. לא לפחד. ידע מציל חיים. השתיקה מסוכנת.

אבל אפילו מעבר לזה – יש דבר עמוק ועוצמתי יותר: לפעמים, אדם לא צריך מאה אנשים. לא צריך נאומים. לא צריך מוסר. הוא צריך אדם אחד. אחד שיישב לידו. אחד שיסתכל בעיניים ויאמר: "אני לא עוזב אותך. אני איתך. אני לא מוותר עליך. אתה חשוב לי. אתה יקר. אני אשב איתך עד שזה יעבור". משפט כזה מציל חיים.

אנשים לא מתאבדים כי הם רוצים למות. הם מתאבדים כי הם מפחדים לחיות לבד. כי הם מאמינים שהם נטל. כי המוח שלהם משקר להם שהם מיותרים. וכאן המילים שלנו הן חמצן.

וצריך להוסיף עוד אמת כואבת: כשהאדם הולך מן העולם – הוא כבר לא רואה את הכאב. אבל אשתו נשארת עם שנים של אשמה. ילדיו גדלים עם שאלה בלב שאין לה תשובה. אמא שלו לא נרדמת לילות. אבא שלו מתהלך עם אש בתוך החזה. אחים מתפרקים. חברים מתמוטטים. עשרות נשמות נשברות.

ואני כותב את זה מתוך אחריות ואהבה, לא מתוך שיפוט. אף אחד מאיתנו לא יודע מה עבר עליו, כמה כאב סחב, כמה לילות של מאבק. לא באתי להאשים – רק להאיר את הצד של מי שנשאר.

ולעומת זאת – כשאדם נשאר, כשאדם נאבק, כשאדם אומר "אני רוצה לחיות" – הוא מציל עולם שלם. כי כל יהודי הוא עולם מלא.

ואני אומר את זה בלב רך, לא כשיפוט ולא כהטפה: יש דבר שאין בעולם הבא – אין בו בחירה. רק כאן, בעולם הזה, יש הזדמנות לבחור בחיים, לבחור באור, לבחור בעוד יום אחד. והיום הזה שווה עולם שלם. לפעמים עצם העובדה שאדם אומר לעצמו "אני נשאר עוד יום" – היא הגבורה הכי גדולה שיש.

וכאן מגיע החלק המקצועי שחייב להיאמר בלי פחד: כשאדם נמצא בדיכאון עמוק – הוא לא מסוגל לבקש עזרה. הוא לא יכול לומר "תצילו אותי". הוא לא מאמין שמגיע לו. ולכן האחריות – עלינו. תסתכלו סביבכם: אם אתם רואים חבר שנדם, שנשמט, שנכבה – תתקרבו. אל תגידו "הוא יסתדר". תגידו: "אני איתך, אני לא עוזב אותך". כי לצד טיפול רפואי – עומד כוח עצום שנקרא קשר אנושי.

ולא נתחמק מהאמת: כשאדם נכנס לדיכאון עמוק – מילים לא תמיד עוזרות. זה כימי. סרוטונין, דופמין, מוח. כמו שלא אומרים לחולה סרטן "תתעודד" – גם פה לא. צריך טיפול. צריך תרופה. צריך פסיכיאטר.

וכאן חשוב לומר את הדבר הכי גדול: אין ייאוש. גם אם המצב קשה, גם אם הוא חשוך – תמיד יש פתרון. אם לא התרופה הזו – יש תרופה אחרת. אם לא הפסיכיאטר הזה – יש פסיכיאטר אחר. אם לא הטיפול הזה – יש טיפול אחר. יש היום עשרות צורות טיפול: תרופות עדינות, תרופות חזקות, EMDR, CBT, טיפול רגשי, טיפול גוף־נפש, קטמין מסודר בבתי רפואה, קבוצות תמיכה. ראיתי אנשים ששנים לא נשמו – ואז טיפול אחד נכון שינה להם את החיים. מי שלא מצא – פשוט עוד לא מצא את מה שמתאים לו.

וכדי שלא נטעה שוב: אל תגידו לאדם "תתעודד", "תתאפס", "יש לך הכל". משפטים כאלה דוחפים אותו עמוק יותר לתוך החושך. במקום זה צריך לומר: "זה בסדר שאתה מרגיש ככה. בוא נחפש עזרה ביחד". וצריך לדעת לזהות סימני אזהרה: שינה מרובה או כמעט לא ישן, חוסר תיאבון או אכילת יתר, ניתוק חברתי, הסתגרות בחדר, עייפות מתמדת, משפטים כמו "אין לי כוח", "אני מיותר", ויתור על תחביבים, חוסר עניין בחיים. אלו לא שטויות – אלו קריאות לעזרה.

"הורים יקרים – תשאלו את הילדים שלכם שאלות אמיתיות.

לא 'הכל טוב?'

אלא 'איך אתה מרגיש באמת?'

לפעמים ילד מחכה שנים שמישהו ישאל אותו את זה."

ויש משהו נוסף: יש אנשים שהיו בטוחים שהחיים שלהם נגמרו – והיום הם חיים. נושמים. קמים בבוקר. מגדלים ילדים. עובדים. מחייכים. והם אומרים דבר אחד: "אם הייתי יודע שיש אור כזה – לא הייתי רוצה למות".

ולפני כמה חודשים פגשתי בחור צעיר. גם הוא רצה למות. גם הוא חשב שהחיים שלו נגמרו. היום הוא חי, נושם, עובד, מתפלל, אוהב, מחייך. לא כי אמרו לו "תהיה חזק" – אלא כי ביקש עזרה. כי היה אדם אחד שלא עזב אותו.

ולצד כל זה – יש את הצד הרוחני. אדם שואל: למה אני סובל? למה אין לי כוח? למה אני חי ככה? ואנחנו לא יודעים. אבל אנחנו כן יודעים: הקדוש ברוך הוא לא מחזיק נשמות מיותרות בעולם. אם אתה פה – זה כי יש לך שליחות. גם אם נשברת. גם אם נפלת. גם אם אין לך כוח להתפלל. "קרוב ה' לנשברי לב" – זה לא פסוק יפה, זו מציאות. דווקא כשהאדם מרגיש הכי חלש – שם ה' הכי קרוב. אולי הכאב של היום – הוא הריפוי של מחר. אולי הדרך שאתה עובר – תציל מישהו אחר. אולי החושך – הוא רגע לפני אור ראשון.

ואולי הגיע הזמן שתהיה גם אצלנו מסגרת חירום נפשית אמיתית בציבור החרדי: קו טלפון אמיתי, מענה מקצועי, מקום שמי שנמצא בבור שחור יכול להתקשר אליו. מקום שאומר: "אנחנו לא מוותרים עליך". אני כותב לכל מי שקורא: אל תעברו ליד אדם כבוי ותגידו "הוא יסתדר". לפעמים המילה שלכם – היא ההצלה שלו.

והכי חשוב – לכל מי שנמצא בחושך: אל תעזוב את העולם הזה. אתה יקר. אתה חשוב. אתה אהוב. ויש תקווה. ויש פתרון. ויש מחר. ואם קשה – תגיד. תבקש. תרים עיניים למעלה. תגיד: "ריבונו של עולם, אני קורס. תעזור לי". והוא, אבא רחמן, לא עוזב אף ילד שלו. לפעמים, משפט אחד מציל נשמה. ולפעמים – נשמה אחת שמחליטה להישאר – מצילה עולם שלם.

וכאן צריך לומר עוד משהו חשוב: הרבה אנשים רוצים לעזור, אבל לא יודעים איך. הם מפחדים להגיד משהו לא נכון, מפחדים לגעת בכאב. אבל האמת הרבה יותר פשוטה: לא צריך דרשות, לא צריך חכמות, לא צריך עצות. מספיק לשבת לידו. מספיק לשאול "איך אתה באמת?" מספיק לשתוק ביחד. מספיק להגיד: "אני פה. אני לא בורח". אנשים לא מתפרקים מזה שמדברים איתם על כאב – הם מתפרקים כשאף אחד לא מדבר איתם עליו.

ואם שואלים איך מתחילים בפועל? לפעמים זה טלפון קצר: "התגעגעתי אליך". לפעמים זה הודעה אחת: "אני כאן אם אתה צריך". לפעמים זה לשים יד על הכתף. לפעמים זה להגיע אליו. לא כדי לשכנע. לא כדי לתקן. רק כדי להיות. הנוכחות שלך – היא ריפוי.

וצריך לנפץ שקר אחד גדול: אדם שמבקש עזרה – הוא לא חלש. הוא אמיץ. הוא לוחם. הוא בוחר בחיים. מי שמרים ידיים – זה לא מי שמבקש עזרה, אלא מי שלא מוכן לקבל אותה. אדם שאומר בקול: "קשה לי, תעזרו לי" – זה אדם שיש בו כוח. כוח לחיות. כוח להילחם. כוח לא לוותר על עצמו.

וכרגע אני רוצה להוסיף משהו חשוב: לא רק כאיש מקצוע אני כותב את הדברים האלה. במהלך חיי, פגשתי כאב אנושי אמיתי – גם קרוב, גם רחוק. ראיתי מה מחזיק אדם כשהלב שלו נשבר, ראיתי איך נשמה שנראתה כבויה יכולה לחזור ולבעור. ראיתי מה כוח של מילה עושה, מה חיבוק שווה, ומה זה לדעת שיש מישהו לידך שלא עוזב אותך, שלא מסתובב, שלא מוותר.

ואולי זו הסיבה שאני עושה את מה שאני עושה היום: כי למדתי דבר אחד – כשאדם יודע שיש לידו מישהו שלא עוזב אותו, החיים שלו משתנים. הרגעים החזקים ביותר שאני חווה כמטפל אינם בנאומים או בהדרכות – אלא ברגעים הקטנים: כשהעיניים חוזרות לנצוץ, כשהנשימה חוזרת לחזה, כשהאדם מבין שיש מי שרואה אותו, שומע אותו, מחזיק אותו רגע אחד נוסף בעולם.

ואז אני רוצה לפנות לאדם אחד שקורא את זה עכשיו. לא לקהל. לא לציבור. אליך. אם אתה קורא את המילים האלה עם דמעות בעיניים, אם הגוף רועד, אם אתה מרגיש שאין לך כוח להזיז אצבע – תדע דבר אחד: לא במקרה הכתבה הזו הגיעה אליך. זו לא מקריות. זו שליחות. זו יד משמיים שאומרת לך: אל תעזוב. אל תאבד תקווה. עוד תראה אור. עוד תחזור לחיות. כי יש אנשים שהיו בדיוק במקום שלך, בדיוק, והיום הם חוזרים לחיות, והם אומרים: "אם הייתי יודע שיש אור – לא הייתי רוצה למות". ואם אתה מרגיש שאתה נשבר – אל תישאר לבד. תשלח הודעה למישהו שאתה סומך עליו: "אני צריך עזרה". זה לא חולשה. זו גבורה.

ועכשיו – פנייה לכולנו, לחברה כולה: אל תגידו "הוא יסתדר". אל תגידו "הוא רגיל לזה". אל תגידו "ככה הוא". תסתכלו סביבכם: מי השתתק? מי נעלם? מי נכבה? לפעמים מילה אחת – היא ההצלה שלו. תשלחו לו הודעה: "אחי, אתה בלב שלי. אל תיעלם. אני איתך". זו לא דרמה. זו הצלת חיים.

בסוף, משפט אחד צריך להישאר אצל כל אחד שקורא: אנחנו לא נוכל להציל את כולם – אבל כל אחד יכול להציל מישהו. ואם כל אחד יציל מישהו – לא יישאר אף אחד לבד בחושך.

בסוף, יש משהו אחד שאסור לשכוח: אף יהודי לא צריך להיות לבד בחושך.

אם אתם מכירים מישהו שזקוק למילה טובה תגידו לו אותה היום.

אם אתם צריכים עזרה – תבקשו. זו גבורה.

מאחל לכולנו חיים של אור, נשימה, שמחה ורגעים של לב פתוח.

ושתמיד נדע לראות אחד את השני – באמת.

לתגובות: machon.rot@gmail.com