גיור שאינו כהלכה • תגובה לדברי הרב אליעזר מלמד

בשבועות האחרונים בחר הרב אליעזר מלמד להקדיש את מדורו לפרשה כאובה בת יותר מחמישים שנה, הידועה בשם "גיורי וינה". לדבריו, העובדות הן כי הגיורים נעשו כדת וכדין, ביוזמתם ובהשתתפותם של רבנים חשובים, ואף בהסכמת הרבנות הראשית. הטענות נגד הגיור הנ"ל מכונות בשם "שקרים" ו"הוצאת דיבה".

חברי 'הוועד למען שלמות העם' ואחרים (שביניהם היו הרב שלמה יוסף זוין, הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, הרב קלמן כהנא, הרב שניאור זלמן גרליק, הרב נחום טרעבניק והרב דוד חנזין זצ"ל) מוצגים כבעלי לשון הרע.

כ"ק אד"ש מלך המשיח מוצג כמי שקיבל לשון הרע (ח"ו) והשתמש בה כדי לקבוע את עמדתו בנושא, עמדה שאותה ביטא בכמה וכמה הזדמנויות במעמד אלפים ורבבות. גדולי ישראל אשר חיוו דעתם נגד מפעל הגיור, וביניהם הרב דוד פוברסקי, הרב יעקב קנייבסקי (הסטייפלר), הרב שמואל רוזובסקי, הגרי"ש אלישיב, הגרש"ז אויערבאך, הגר"ע יוסף, הבבא סאלי, השבט הלוי הרב וואזנר זצ"ל, ועמם רבנים ואדמו"רים רבים, הוטעו לדבריו, או שהיו להם שיקולים שונים.

הרבנים הגאונים חברי מועצת הרבנות הראשית דאז, ובראשם הרבנים הראשיים הרב אונטרמן והרב ניסים זצ"ל, וכן הרבנים הרב שאול ישראלי, הרב אליעזר גולדשמידט, הרב שלמה יוסף זוין זצ"ל ואחרים החליטו לשלוח דיינים לווינה כדי לבדוק את העובדות ממקור ראשון. הדיינים שקיבלו על עצמם את השליחות היו ראב"ד תל אביב הגאון הרב שמואל ברוך ורנר (חתנו של הרב יעקב משה חרל"פ) זצ"ל בעל 'משפטי שמואל', והרב יצחק קוליץ זצ"ל, אב"ד בבית הדין בתל אביב ובהמשך חבר בית הדין הרבני העליון ורבה של ירושלים. בהמשך לדו"ח שקיבלו מהם החליטו שולחיהם שלא להכיר בגיורים, אלא לדון בכל מקרה לגופו. לפי טענת הרב מלמד ההחלטה נבעה מתוך כניעה שלהם ללחצים, ואת הדיינים הרבנים ורנר וקוליץ הוא מאשים בכך שהגיעו בגישה עוינת שהשפיעה על הדו"ח שלהם.

לסיכום, טוען הרב מלמד כי גיורים אלו היו בהתאם לשיטה שהוא מקדם בשנה האחרונה – גיור מתוך כוונה לקיים אורח חיים מסורתי ולא דתי. ולשיטתו, מאז שהתפוצצה פרשה זו נמנעים רבנים ופוסקים להביע דעה מקלה בגיורים כאלו ובגיור בכלל, מחשש להתקפות ולחצים עליהם.

קשה לנו להבין מדוע, אחרי יותר מחמישים שנה, בוחר הרב מלמד לקבוע קביעות כה חמורות על גדולי ישראל. כיצד ניתן להאשים אותם בהחלטות לא ענייניות, בקבלת לשון הרע וכניעה ללחצים, ובפסיקת דין בעניינים כה חמורים על סמך עלילות ושקרים, מבלי לחוש לחזקת הכשרות של אותם גדולים ולפיה הם בדקו את הדברים, הגיעו למסקנות אמיתיות ופסקו דין לאמיתתה של תורה. תמוהה במיוחד בחירתו להסתמך על עדותו של מי שארגן, פעל והשתתף בגיורים אלו, שהוא לכל הפחות נוגע בדבר. ואף אם הוא יהודי נכבד, רב פעלים וכוונתו לשם שמיים, הרי שהדין קובע כי אין להסתמך על עדותו או על עדויות נוספות של מי שעסקו בגיורים אלו. הנכונות להסתמך על עדויות כאלו כאילו מדובר באמת מוחלטת שאין בלתה, והניסיון לייחס מניעים זרים ח"ו לגדולי ישראל זצ"ל, שלהם לא הייתה נגיעה אישית לתהליך הגיור הנ"ל, מחייבים תגובה.

מכיוון שלא שייך במסגרת זו להתייחס לכל טענה או ציטוט שהתפרסו על פני כארבעה מאמרים, נביא כאן כמה עובדות מרכזיות, שיש בהן לשפוך אור על הפרשה ולהראות את צדקת דרכם של גדולי ישראל זצ"ל.

ממצאי הדיינים שלוחי הרבנות הראשית

משום מה לא נמצא מקום במה שפורסם עד עתה למסקנות הבדיקה והדרישה של הדיינים הרב ורנר והרב קוליץ, אותן הם הציגו במסגרת ישיבת מועצת הרבנות הראשית, ואנו סבורים שיש בדבריהם חשיבות כאשר מנסים לברר את העובדות לאשורן. להלן חלק מהמסקנות:

א. הרב גרינפלד זצ"ל, רב הקהילה החרדית בוינה, אשר הוזכר על ידי הרב מלמד ולפניו על ידי הטוענים לכשרות הגיורים, לא היה מעורב כלל בגיורים אלו, אלא רק השיב לשאלות כלליות בענייני גיור שהופנו אליו.

ב. יש בהחלט מקום לחששות בעניין השתייכותו של הרב ד"ר אייזנברג ז"ל לקהילה ה'ניאולוגית' – רפורמית, וכן היה מקום לשאול על דבר מידת שמירת השבת שלו. אך בכל מקרה הדיינים הנ"ל הפסיקו לחקור בעניינו, משום שהוא מעולם לא היה חלק מהרכב הדיינים בגיור.

ג. גם בסברת המיעוט שהועלתה בדיונים, שאולי יש מקום להכשיר בדיעבד את הגיורים למרות הליקויים מצד "ג' הדיוטות" ועוד, נאמר שאילו הרב אייזנברג היה בהרכב, לא היה מקום להכשיר אותם.

ד. כן הוסכם שם כי נשוא הכתבות, הר' שטיינמץ, שעל דבריו מסתמך הרב מלמד במאמריו, ואשר היה היחיד שהשתתף בכל ההרכבים של בית הדין, לא היה בר סמכא בעניין הגיור. לכן לא יכול היה לשמש כדיין בעניין, אלא לכל היותר להצטרף לראש הרכב מוסמך.

ה. מי שעוד השתתפו לעיתים כחברי בית הדין, וביניהם מורה בתלמוד תורה ואחרים, התחלפו ביניהם כל פעם. רובם ככולם לא היו שייכים כלל לעסוק בכך. לדבריהם, הם סברו שהם מגיעים כעדים לתהליך הגיור, ולא חשבו להיות חלק מבית הדין.

ו. המוהל היה מחלל שבת.

ז. המועמדים לגיור שהו במחנה המעבר לכל היותר שלושה שבועות, והיו כאלו שעוד פחות – בוודאי לא תקופה המאפשרת לימוד והכרה מספקת של היהדות, כפי שנטען.

אלו הם רק חלק מדברי הדיינים, שציינו כי "קיבלנו את התפקיד שהוטל עלינו ברטט של קדושה ולמדנו את הנאמר לא תגורו מפני איש". אך דומה שדי במה שהבאנו כדי להיווכח כי ההחלטה שהתקבלה לבדוק כל גיור לגופו, ולשלול מכאן ולהבא את קיומו של 'בית דין' כזה – היא החלטה מסתברת ומאוזנת ביותר. אין כלל מקום להאשים את מי שקיבל החלטה כזו בכניעה ללחצים, או בכל האשמה אחרת.

הגר"ע יוסף נגד "הכנסת נוכרייה בישראל"

אולם לא רק על ההחלטות מלין הרב מלמד, אלא כאמור על ה"דיבה", ה"עלילות" וכו', ולכן נביא כאן דוגמה אחת ל"עלילות" שכאלו.

בין ראשי המתנגדים לאותם גיורים היה הרב אליעזר גולדשמידט זצ"ל, דיין בבית הדין הרבני העליון וחבר מועצת הרבנות הראשית. מספר ימים לפני כינוס מועצת הרבנות פנה אליו הגר"ע יוסף זצ"ל, שהיה באותם ימים רבה של תל אביב, וסיפר לו שהגיעה ללשכתו בקשה לרישום נישואין של "גיורת" וינה. בשיחה עמה התברר שאינה יודעת כלום מיהדות, וסיפרה שכשהייתה במקווה שמעה שאומרים משהו ולא הבינה כלל את הנאמר לה. הגר"ע יוסף הזהיר שאם ח"ו יכירו בגיורי וינה, הרי לפנינו מקרה ברור של הכנסת נוכרייה בישראל.

עוד סיפר הגר"ע ששמע ממר תא־שמע, שהיה מעורב בגיורי וינה וחתם על שתי תעודות, שפעם אחת קרא לו פקיד הסוכנות לפנות בוקר וביקשו שיחתום על תעודת גיור לנוכרייה שבה נכתב שהיא התגיירה בפנינו. וכשלא הסכים מכיוון שלא ראה את הגיור, אמר לו הפקיד שמוכרחים לחתום כי היא נוסעת בבוקר לארץ. כשעמד בסירובו קרע הפקיד את התעודה וכתב תעודה חדשה ש"אישה זו התגיירה" וחתם. פסק זה של הגר"ע, שלא לרשום את אותה "גיורת" לנישואין, פורסם בעיתונים 'מעריב', 'שערים' ו'הארץ' בד' אדר תשל"א.

גם מסיפור זה ניתן לראות עד כמה הטענות נגד אותם גיורים היו מבוססות, ורחוקות מדיבה ועלילות. אולם מהסיפא אנו למדים גם לגבי טענה נוספת: כ"ק אד"ש מלך המשיח התייחס בדבריו ל־320 איש ואישה (ואף מספרים גדולים יותר) שנרשמו כיהודים. כבר באותה תקופה נטען כלפיו כי המספר האמיתי הוא 54 גיורים ולא יותר, והמספר שבו הוא נוקב הוא מוטעה, מוגזם ומנופח. הרב מלמד מקבל את המספר של 54 גיורים כעובדה מוחלטת, וכך גם את הטענות נגד דברי הרבי.

אומנם הרבי עצמו התייחס כבר באותם ימים לטענות אלו, והבהיר כי אכן המספר 54 הוא של אלו שעברו את התהליך המדובר, אך רבים אחרים לא עברו כלל תהליך זה ובכל זאת נרשמו כיהודים – כפי שמתאר מר תא־שמע בדבריו. מובן שלגבי אלו שלא עברו את התהליך אין רישום כלל, וכל הדיון והחלטות הרבנות הראשית התייחסו אכן רק ל־54 אלו, כפי שמודגש בדברי הרבנים שבפרוטוקול.

הלחצים להקל היו כבדים יותר

וכאן עלינו להתייחס לחלק האקטואלי יותר של דברי הרב מלמד, שבו הוא טוען כי מדובר בגיור מתוך כוונה לחיות כמסורתי כפי שהזכרנו לעיל. מעיון מדוקדק בכל הפרוטוקולים של דיוני הרבנות ושאר החומרים השייכים לפרשה עולה כי הדיון עסק בכל הליך הגיור, הכולל כמובן קבלת עול מצוות. לא נמצא זכר או רמז לאפשרות שחילוקי הדעות והבדלי הגישות בין הרבנים היו קשורים לכוונת המועמדים לחיות כמסורתיים, ולא ברור כלל מאין עלתה סברה כזו.

הדיון עסק בשאלות לגבי כשרות בדיעבד, לגבי ההשלכות לעתיד, הדרך הנכונה לפעול ושאר נושאים כבדי משקל. אילו היה ולו רב או פוסק אחד שהיה טוען כי יש להכשיר את הגיורים משום הכוונה לחיות כמסורתי, היה חייב להיות לכך זכר כלשהו. אך מאחר שמדובר בסברה המנוגדת לדעתם של כלל הפוסקים, לא ניתן למצוא לה מקום.

אילו בכך היה מדובר, הרי שלא היה צורך כלל להפעיל לחצים על הרבנים ובראשם הרב אונטרמן זצ"ל, שהרי דעתו הברורה היא שאין שום תוקף לגיורים כאלה. וכפי שכתב בספרו 'שבט מיהודה': "אם שכיחים הזדמנויות וחושב (הבא להתגייר) שלא יוכל להתגבר עליהם בכלל וזה יאלצהו לעבור עברות – אין קבלת עול מצוות אצלו, וזה מעכב".

וכדבריו בכנס הדיינים (השני): "קשה מאוד לרמות את עצמנו שזו היא קבלת עול מצוות ואחר כך היצר מתגבר ולא שומר, אלא לכתחילה אין כאן קבלה… ואני בטוח שאין להם רצון להתקרב ליהדות, רק רצון לנטורליזציה (קבלת אזרחות), כל החיפזון בגרות מכאיב לב והוא שלא כדין… נעשינו יותר מדי רכי לב ומזג במובן ההוא, וזה לא לפי הדין. אני מקווה שהרבנים יראו יותר תוקף ועוז ועמידה קבועה ולא יקבלו גר במהירות".

כך כתב גם הגראי"ה קוק, וכך מבואר בדברי הרבי מלך המשיח, הגר"מ פיינשטיין וכל פוסקי הדור, ובלשון הגר"ע יוסף על "הגיור המסורתי" – סילוף הלכות גרות וגילוי פנים בתורה שלא כהלכה.

ובנוסף נזכיר, ביחס לטענה כי מאז שנת תש"ל החלו הרבנים לחשוש להביע דעות מקלות בגיור, כי אומנם מעיון ממרחק של חמישים שנה בדוחות של הוועד למען שלמות העם וכדומה ניתן להתרשם כי הופעל לחץ לבדיקת העובדות לאשורן. אך למעשה, כפי שניתן לראות הן מהעיתונות שבאותם ימים והן מהכרת המצב הפוליטי באותה תקופה – הלחץ בכיוון ההפוך היה עשרת מונים.

הפוליטיקאים שביקשו להקל ולהתעלם מהתקלות בגיור היו בשיא כוחם, הציבורי והתקשורתי. הם שלטו בכל המוסדות הציבוריים והדתיים. העובדה היא שבהמשך הודחו לראשונה בהיסטוריה הרבנים הראשיים, כפי שמתאר הרב מלמד עצמו, משום שאלו סירבו להיכנע ולפסוק כרצון הפוליטיקאים. גם קידומם של דיינים ורבנים שהעזו לעמוד על דעתם, כגון הרב ישראלי, הרב קוליץ והרב גולדשמידט זצ"ל, ורבים אחרים, עוכב על ידי אותם גורמים. לכן העובדה שלמרות הכול איש לא העלה בדעתו להכשיר גיורים שבהם אין כוונה מוחלטת לשמור על המצוות כולן בולטת ומיוחדת ביותר. אילו הייתה דעה אחרת, היא הייתה מפורסמת ומחוזקת ברבים.

ומכאן לסיכום: הטענות נגד "גיורי וינה" היו מבוססות, חזקות וצודקות. גדולי ישראל ראו את הדברים כפי שהם, וקיבלו את ההחלטות המתבקשות לפי דרכה של תורה. כל ניסיון לייחס להם מניעים אחרים אינו ראוי ואינו תואם את המציאות.

אין שום מקום ללמוד מפרשה זו דבר לגבי שיטות מחודשות בעניין גרות, השונות מהפסיקה הברורה במהלך הדורות כולם.

_______________

הרב שמואל ניסילביץ – חבר 'מרכז רבני אירופה' והרב שלמה הלפרן – רב קהילת חב"ד בתל אביב ומרבני מכון הלכה חב"ד