'הכנת עצמו': שליח, מתפלל באריכות • התוועדות סוחפת

פרשת השבוע שבדרך כלל יוצאת בזמן של 'כינוס השלוחים העולמי', היא פרשת 'חיי שרה'. בפרשה מספרת לנו התורה אודות ה'שליחות' הראשונה בהיסטוריה. אברהם אבינו שולח את אליעזר עבדו. מה עשה אליעזר בכדי שיצליח בשליחותו? הוא התפלל לקדוש ברוך הוא שיכוון לאמת. ועל זה חכמינו זיכרונם לברכה אומרים 'יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים'. שהתפילה היא נעלית אף מלימוד התורה. אולי יש לומר שזו גם הכוונה של ציווי הקדוש ברוך הוא למשה רבינו: 'של נעליך מעל רגליך'. 'של' ראשי תיבות 'שנכוון לאמת'. אך בכדי שנצליח לכוון לאמת, אומרת לנו התורה שצריך להוריד את כל ה'נעילות' וה'הרגלים' שלנו, וכך להרגיש את הקדושה.

אז התורה מלמדת אותנו שהיסוד ב'שליחות' הוא, להתפלל שנכוון לאמת. שנכוון לרצון של הרבי מלך המשיח, המשלח. אז גם אם יש 'שליח' שכבר התרגל למצב העכשווי שלו, שהוא פחות משקיע בתפילה וכו', התורה נותנת לו כוחות מיוחדים שיתפלל על כך שיכוון לאמת, ואז הקדוש ברוך הוא עוזר ומכוונים לרצון.

מסופר על אחד הצדיקים, שבאחד מנסיעותיו ראה מכונה שהיוותה חידוש מיוחד לאותם ימים. היו מכניסים בצד אחד בול עץ, ומהצד השני הייתה יוצאת חבית מוגמרת. זה היה דבר פלא. אחרי תקופה ביקר שוב הצדיק באותו מקום, והוא פנה לחזות בשנית בחידושי הבריאה. להפתעתו הרבה, המכונה הייחודית שבקה חיים. היא פסקה מלפעול. לשאלתו מה קרה למכונה, הסבירו לו שהיה בה בורג אחד מרכזי שנשחק, והוא שיבש את תפעול המכונה עדי כך שפסקה לפעול.

התבונן בכך הצדיק ולמד מכך הוראה ב'עבודת השם'. יכול להיות יהודי שיש לו הכל. הוא לומד תורה בשקידה עצומה, משקיע במצוות וכו', אבל יש 'בורג מרכזי' שעליו הכל עומד, וזהו ה'חשבון נפש' שב'קריאת שמע שעל המיטה' בלילה, שהוא ההתחלה של 'עבודת התפילה'. כמו שמוסבר בחסידות, שהתפילה היא כמו 'חוט השדרה' שמעמיד את כל קיום התורה והמצוות. התפילה היא יסוד הכל, והיא זאת שנותנת חיות בהכל.

לפעמים קורה מצב בו ה'שליח' נחלש בענייני אמונה, בענייני משיח והפצת 'בשורת הגאולה' וכו'. הוא מרגיש קצת 'התמוטטות' רוחנית. אומר לו השם: אם 'בערב ילין בכי' – תעשה 'חשבון נפש' אמיתי ב'קריאת שמע שעל המיטה', במילא 'לבוקר רינה' – התפילה 'תתפלל' לך בתענוג, ואזי אחרי שהפנמת את האמונה בצורה פנימית, 'ואני אמרתי בשלווי בל אמוט לעולם', אז יש שלווה פנימית והאמונה רק מתחזקת מיום ליום. בכדי שהאמונה והביטחון יוחדרו בו בצורה פנימית וחד משמעית, מוכרחים להתפלל. בשביל להרגיש אלוקות, מוכרחים להתפלל באריכות. כמה שיותר.

בזמן התפילה האדם יוצא מהמציאות שלו. הוא מתבונן בגדולת השם ואז הוא מתעלה. אז הוא עוצר את רצף שגרת החיים, ועושה 'חשבון נפש' כנה עם עצמו. התפילה היא שאלה ה'אייכה'. איפה אני בכל מה שלמדתי? האם אני רק לומד ומצטט, או שאני מפנים את לימוד החסידות לחיים שלי, גם למקומות שקשים. הדרישה החשובה הזאת של חסידות, להתפלל באריכות וכך להפנים את לימוד החסידות, היא כמובן נדרשת מכל אחד ואחד, ובפרט מה'שלוחים' של הרבי שליט"א.

יכול להיות ש'שליח' יכול לחשוב לעצמו: באמת חשוב להתפלל באריכות, אבל זה בזמני הבחרות בישיבה וכו'.. אבל בזמן שאני 'שליח', אין צורך בזה כל כך.. אני עסוק ויש לי המון טרדות. חובות, פרויקטים, פוליטיקה. אין לי 'ראש' לזה. בכללות בזמן השליחות יורדים ל'תחתונים' ואז קשה יותר להתחבר לעניינים עדינים וקדושים.. אבל האמת היא שבדיוק להיפך. דווקא 'שליח' צריך להתעסק ב'עבודת התפילה'. ה'שליח' צריך יותר מכל, את הביטחון והאמונה. צריך להיות 'קווה אל השם'. לחזק אצלו את התמימות החסידית. את השלווה הפנימית. בשביל זה חייבים להתפלל. באריכות. אז יהיה 'דירה'. ואז הוא יחדיר זאת ב'תחתונים'. זמן התפילה הוא 'להיות ולא להיות'. להתרומם ולהתעלות מצד אחד, ומצד שני להחדיר זאת בהמשך היום. במעשה בפועל. ב'תחתונים'. אבל לכאורה ל'שליח' יש דרישה מוצדקת. אין לו זמן להתפלל. אז דבר ראשון יש כלל, שלכל דבר יש זמן, השאלה היא כמה הדבר הזה חשוב לך. הכל תלוי בסדר עדיפויות. לפגישה עם הגביר מצאת זמן? לפגישה עם הקדוש ברוך הוא לא מצאת זמן?! כל אחד צריך למצוא זמן, והוא יראה שהכל יסתדר.

אחד השלוחים סיפר, שהוא ארגן 'ליל סדר' ציבורי ענק, ובערב פסח הוא גילה שהוא עומד בפני שוקת שבורה. אין לו תקציב אפילו למחצית מהאירוע. אותו 'שליח' קיבל הדרכה מהמשפיע הנודע ר' מענדל ע"ה פוטרפס, שבכל פעם שיש לו צרה, שיתפלל באריכות והכל ייפתר. וכך עשה החסיד. הוא עזב את כל טרדותיו ושם נפשו השמיימה, הוא השתפך לפני השם בתפילה. מיד בסיום תפילתו, הגיע אליו מישהו שרצה להשתתף ב'סדר'. התגלגלו הדברים והלה שמע שחסרים מזומנים להצלחת האירוע, והוא שילם את כל האירוע מכספו! צריך להיות 'השלך אל השם יהבך והוא יכלכלך'. התחושה הנעימה ביותר היא להרגיש 'בידיים טובות'. גם בזמנים הקשים. וזה קורה על ידי התפילה. אם הרבי מלך המשיח דורש מכל אחד להתפלל באריכות, אז הרבי יסדר את כל העניינים בצורה הטובה ביותר.

צריך ללמוד מהרבי שליט"א. את כל העולם הרבי נושא על כתפיו, אך בזמן התפילה אין שום דבר. הרבי מונח כל כולו בתיבות התפילה. מילה במילה. במתינות ובנעימה של דביקות. זה הדרישה של הרבי מלך המשיח בשיחת ה'דבר מלכות' פרשת פנחס תנש"א, צריך להיות 'פנימי'. להיות מונחים עד הסוף. בשביל זה צריך שיהיה גם 'סור מרע'. בשביל שתהיה פניות נפשית להיפגש עם הקדוש ברוך הוא, צריך לדאוג שלא יהיו דברים שמסיטים מהריכוז. הפלאפון לא צריך להיות באזור בזמן התפילה. אפשר להשאיר אותו ברכב וכדומה. בזמן התפילה צריכים לשכוח מהכל. כעת זה זמן הפגישה שלי עם בורא העולם! להיות מונחים שם לגמרי. 'לשם יחוד קוב"ה ושכינתי'ה', זה רומז על כך שצריך שיהיה 'יחוד המחשבה'. לרכז את המחשבות ולהתפלל.

אבל בכל אופן, אם ה'שליח' צריך לנהל את המניין וכדומה, אז הוא יכול לקום יותר מוקדם ולהתחיל בהתבוננות בחסידות קודם המניין, או להתפלל באריכות בתפילת 'מעריב' בלילה וכו'. ואם לא יכולים בכל יום, אז לפחות בשבת. ואם בשבת אי אפשר, אז צריך לעשות את אחד מימי השבוע 'שבת', ולהתפלל באריכות. צריך להיות קבוע בנפש, שצריך להתפלל ב'עבודה' לפחות פעם בשבוע. קל לדבר על זה, אבל זה דורש עבודה והשקעה. לא לחינם זה נקרא 'עבודת התפילה'. כמו שצריך 'לעבד עורות' במלאכת כפיים, כך ויותר מזה צריך להשקיע בתפילה. להתמסר לזה.

מסופר על חסיד חב"ד בתקופה שאחרי מלחמת העולם, שאחרי שנשאר לבדו לא-עלינו, חיפש את אחיו החסידים. אך דא עקא שסימני ההיכר הידועים של חסידים השתנו במהלך המלחמה. גולחו הזקנים, האנשים רזו וכו'. חשב מיודענו במה יגלה מי הם מ'אנשי שלומנו', ועלה על פתרון. הוא ניגש לבית הכנסת, ועקב אחרי המתפללים. מי שקודם התפילה יניח את ידו על מצחו, בכדי להתבונן קודם התפילה, זהו 'חסיד'. ובאמת זהו סימן היכר של חסיד. ההתבוננות בלימוד החסידות קודם התפילה ובתפילה, היא מיסודי החסידות. אז מפנימים את הלימוד אלינו בחיי היום יום. צריך להתבונן אפילו כמה רגעים, אבל זה צריך להיות.

ההתבוננות בתפילה היא יסוד באמונה בהשם. כמו שהרבי מלך המשיח חוזר על כך, שזוהי הלכה מפורשת ב'שולחן ערוך' [סימן צ"ח] להתבונן בגדולת השם. מסופר על חסיד למדן בזמן אדמו"ר הזקן, שה'מתנגדים' עשו עליו 'חרם' בעיירה, מאחר שהוא הצטרף ל'כת' החסידים. רצה החסיד להראות לרב שכולם צריכים ללמוד חסידות, וכך יבטלו את ה'חרם'. מה עשה? הלך לרב העיירה ושאלו כמה שאלות בהלכה, והרב ענה בבקיאות. ואז פנה החסיד ושאל את הרב, כתוב בהלכה שיש להתבונן קודם התפילה בגדולה השם, וחסידים הראשונים היו מתבוננים שעה קודם התפילה. במה צריך להתבונן כל כך הרבה זמן? נבוך הרב ולא ידע להשיב. ואז הסביר החסיד: בשביל זה צריך ללמוד חסידות. רק עם חסידות אפשר להתבונן בצורה נכונה בגדולת השם.

האמת היא שהתפילה מחנכת אותנו להתבונן בכל דבר שאנו עושים. לחשוב לפני שמניחים תפילין, שמתחברים עם הקדוש ברוך הוא. וכך בכל מצווה. זה מזכיר לי שפעם עברנו בין הבתים במושב שלנו, להציע לאנשים ליטול לולב בחג הסוכות. באחד הבתים, כאשר הצענו לאשה אחת ליטול לולב, היא נעצרה קודם הנטילה. עצמה את עיניה, נשמה עמוק 10 שניות, חשבה ואז נטלה את הלולב. זה היה ציור נפלא! והיא עשתה זאת בלי חסידות.. אנחנו שלומדים חסידות, כמה תוכן וחומר יש לנו לחשוב ולהתבונן בו? התפילה גורמת שקיום המצוות לא יהיו כעל תקן 'אוטומט'. שכל מצווה ובכל דבר, נחיה אותו.

יכול להיות 'שליח' שמוסר שיעורים רבים בחסידות ובענייני גאולה ומשיח, אך הוא לומד רק בכדי שידע כיצד להעביר את התכנים לשני. שהשני יבין. במילא הוא גם מרגיש זאת. הוא שומע שזה מן השפה ולחוץ. הוא יודע שחסידות זה חכמה אמיתית, אבל הוא רוצה לראות איפה זה משנה אותו בצורה מעשית. לא בתיאוריה. התפילה זה הזמן בו החסיד מתבונן ב'מאמר' או בשיחה שהוא למד, בצורה שהנפש שלו מתחברת לדברים, 'אליבה דנפשי'ה'. שהוא התחבר לתוכן של חסידות, שכלית ורגשית.

החסיד ר' חונייע ע"ה מרוזוב, שכר 'מלמד' חסידי שילמד את בנו את פירוש המילות בתפילה. אחרי כמה ימים, הוא פיטר את ה'מלמד' ממלאכתו, בהסבירו ל'מלמד' שהוא חשב שהוא יותר 'ירא שמיים', אך בימים האחרונים הוא עקב אחרי תפילתו, והוא ראה שהיא לא הייתה במתינות ובאריכות כפי שמתאים לחסיד ירא שמיים. אומר לו ה'מלמד', שאמנם הוא פחות מתפלל באריכות, אך הוא מלמד את הבן שלו איך מתבוננים ומתפללים בצורה הטובה ביותר. השיב לו ר' חונייע מיני'ה ובי'ה: אם כך, שאתה לא מתפלל באריכות ורק מלמד את בני להתפלל, אתה יודע מה יהיה עם הבן שלי? הוא ידע ללמד אחרים איך להתפלל, אבל הוא לא יהיה 'דאווענער' [='עובד']..

כל 'שליח' של הרבי מלך המשיח, נדרש למסור שיעורים בחסידות ובשיחות של הרבי. כל כך הרבה ביאורים ישנם על תפילה, והשיחות של פרשת 'נח' עם הדרישה 'בא אל התיבה – אל תיבות התפילה', וגם השבוע בפרשת 'חיי שרה' עם הפתגם ש'יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים', שהתפילה חשובה יותר מלימוד התורה וכו'. אז אפשר ללמוד בשביל למסור שיעורים (וכמובן שזה נצרך), אבל אפשר ללמוד ולחיות עם זה לעצמנו. צריך להוות דוגמא אישית. אז השני מקבל את זה בצורה פנימית. 'דברים היוצאים מן הלב  נכנסים אל הלב ופועלים פעולתם'. שליח שמתעסק ב'עבודת התפילה' באריכות, יש לו חיי שליחות מרוממים לגמרי. יש לו הצלחה מופלגה בשליחות, והוא משנה את היהודים מבפנים.

כמובן שגם אם לא חדורים בצורה פנימית, צריכים להפיץ את הבשורה. אך זה יפעל הרבה יותר אם זה חדור אצלנו באמת. כאשר מתפללים באריכות, לפחות פעם בשבוע, 'חיים' את ענייני משיח ברמה אחרת. הכרזת 'יחי אדוננו' מקבלת משמעות עמוקה באין ערוך. בשיחת ה'דבר מלכות' פרשת 'חיי שרה' תשנ"ב הרבי מלך המשיח אומר, שהעבודה כעת היא 'להכין את עצמו ואת העולם כולו לקבלת פני משיח'. 'להכין את עצמו', זה על ידי 'עבודת התפילה'. צריך להדגיש בזה, שהעבודה העיקרית שלנו כעת היא 'לקבל פני משיח', הכל צריך 'להביא לימות המשיח'. אך הדרך איתה יכולים 'לחיות' ו'להחיות' את משיח – זה על ידי 'עבודת התפילה'.

שמעתי פעם מהמשפיע ר' ראובן ע"ה דונין, שפעם הוא רצה לבדוק את חסידותו של המשפיע המפורסם ר' ניסן ע"ה נמנוב. הוא התיישב ליד ר' ניסן, בזמן שהוא התפלל באריכות, ור' ראובן החל לנגן בקול את הניגון 'ופרצת' שהרבי לימד. ר' ניסן המשיך בתפילתו כרגיל.. החליט ר' ראובן להגביר את קולו ולתופף ברעש גדול על השולחן. ר' ניסן בטבעיות הרים את אצבעותיו וסתם בהם את אוזניו, וכך המשיך להתפלל בדביקות.. ר' ראובן הסביר שזהו חסיד אמיתי. הוא כל כולו מונח בתפילה, כך שאף אחד לא יכול להפריע לו באמת.

נסיים ב'ווארט' מעניין. המילה 'תניא' היא אותיות 'תן י"א', וגם המילה 'תניא' בגימטרייה קטנה שווה למספר 11. כידוע החשיבות של המספר י"א בדור השביעי. י"א שבט, י"א ניסן וכו'. וגם הרבי מלך המשיח דורש מאתינו לגלות את הי"א שבנפשנו, שכמוסבר בספר ה'תניא' ובחסידות, שזה מרמז על כוח המסירות נפש שלמעלה מהכוחות הרגילים שלנו. אז הרבי מבקש מכל חסיד ו'שליח': תן י"א. תיתן לי את כל הכוחות שלך ויותר ממה שנראה לך שאתה מסוגל, ותתאמץ ותשקיע ב'עבודת התפילה'. תתמסר כל כולך להביא לא רק 'גאולה פרטית', אלא ובעיקר את הגאולה הכללית. שאז נזכה לחזות בהתגלות הרבי מלך המשיח לכל באי עולם, ונכריז לפניו בשמחה את הכרזת הקודש שהיא תמצית חיינו:

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!