מתי נכון לעשות את קריאת עשרת הדברות השנה?

הרב מנחם מענדל הראל, בית חב"ד דרום צפת

הנה כמה מכם שאלתם שאלות דומות בעניין קריאת עשרת הדברות לילדים בחג השבועות, כפי שאנו נוהגים לעשות בחילא יתיר, בהתאם להוראתו הקדושה של המשלח הוד כ"ק אדמו"ר מלך המשיח, מזה עשרות שנים, וכעת מתמודדים אתם עם שאלות האם הדבר אפשרי לפי ההלכה, להוציא ספר תורה למניין מיוחד שלא על סדר התפילה אחר הצהריים. והשואלים רצו לראות שדבר זה מעוגן בפסקי ההלכה מאת המורים במשך הדורות.

מענה:

לכל לראש מי לנו גדול מהרבי עצמו, שכל אדם בר דעת יודע ומבין שגדלותו בתורה ובהנהגה על פי כללי ההלכה, אין לה אח ורע, ומי לנו מעמיד הדת על תילה בכל העולם כולו יותר מהרבי, ואנו צריכים לומר זאת בפה מלא ובקול ברור, ואשרינו שזוכים אנו להיות שלוחיו ולעסוק בשליחותו. ולכן דיי לנו שהרבי כך הורה ולסמוך על גדולתו שיש להנהגה זו יסודות הלכתיים מוצקים.

אלא שלעיתים מחמת חלישות הדעת של השואלים, אינם מבינים על מי הם שואלים, ומתוך קטנות המוחין רוצים הם לראות שמישהו 'משלנו' כבר הסכים אי-פעם על הנהגה דומה לזו, כדי שיסכימו הם גם עתה לאפשר את פעילות הקודש באין מפריע. ומאחר וכמה מכם באו בשאלה דומה בעת אחת, אמרתי להעלות את הדברים על הכתב לתועלתכם בעהי"ת.

*

הנה נצטווינו באופן מיוחד שנה אחר שנה מאת הרבי ואלו דברי קדשו: "כמדובר כמה פעמים – על-פי מאמר רז"ל (פסיקתא דרב כהנא פרשת בחודש השלישי (הובא ברוקח סרצ"ו) "אמר הקב"ה לישראל בניי היו קורין את הפרשה הזאת בכל שנה ואני מעלה עליכם כאילו אתם עומדים לפני הר סיני ומקבלים את התורה" – כשם שאמירת עשרת-הדיברות בפעם הראשונה היתה בנוכחות כל עם ישראל, אנשים נשים וטף, גם הקטני-קטנים – כדאי להשתדל אשר בעת קריאת הפרשה הזאת בזמן מתן-תורה בכל שנה ושנה, כל בני-ישראל, גם הקטני קטנים(ות), יהיו בבית-הכנסת (לכל הפחות) בעת קריאת עשרת-הדברות. ולהעיר אשר מתן-תורה הוא על-ידי אשר "בנינו עורבים אותנו".

*

ושאלו השואלים:

א – האם ניתן לקרוא בספר תורה שלא על סדר התפילה?

ב – האם ניתן לקרוא בספר תורה את פרשת היום אחר חצות היום?

ג – האם יועיל תנאי בשמיעת קריאת התורה בבוקר על מנת להצטרף למניין אחר הצהריים?

ד – האם מותר להביא ספר תורה מבית הכנסת למקום הקריאה, כשברור שהשומעים לא יבואו לבית הכנסת ולא ישמעו ביום זה את הקריאה בתורה, ייחודיות שאלה זו היא לחג השבעות לאור משמעות הדברים שהרבי מדייק בדברי חז"ל אודות מהות שמיעת קריאת התורה ביום קבלת התורה, כנ"ל, ובפרט שמדובר אודות ילדים בדעת וק"ל.

*

הנה יסוד שאלה זו נידון בשולחן ערוך ובפוסקים בכמה פנים:

א – פועלים הממהרים לתפילה, ואינם יכולים לשמוע קריאת התורה בשחרית אם יוכלו לשמוע במנחה.

ב – הנוסעים ממקום למקום, ורק בצהריי היום הגיעו למקום יישוב בו יש ס"ת, אם רשאים לקרות בו.

ג – ציבור שלא שמעו קריאת התורה בשבת בבוקר מחמת שלג וכדומה, אם רשאים לקרוא במנחת שבת?

דין קריאת התורה יסודו בדבי הגמרא במגילה, והכי איתא התם (כא.) בשני וחמישי, בשבת במנחה – קורין שלשה, אין פוחתין מהן ואין מוסיפין עליהן . . . ביום טוב חמשה. ביום הכפורים – ששה, בשבת – שבעה. אין פוחתין מהן, אבל מוסיפין עליהן, ומפטירין בנביא.

דברי הגמרא הובאו להלכה ברמב"ם, בטור ובבית יוסף (או"ח סי' קלה), ובטעם התקנה לקריאת התורה, ביארו, שעיקר התקנה היא על ידי משה רבינו שלא יהיו שלשה ימים בלי תורה, ועזרא תיקן שיהיו קורין לשלושה בשני וחמישי ובמנחת שבת.

הרמב"ם ריש פרק י"ב מהלכות תפילה כתב:

"משה רבינו תיקן להם לישראל שיהו קורין בתורה ברבים בשבת ובשני ובחמישי בשחרית, כדי שלא ישהו שלשה ימים בלא שמיעת תורה, ועזרא תיקן שיהו קורין כן במנחה בכל שבת משום יושבי קרנות, וגם הוא תיקן שיהו קורין בשני ובחמישי שלשה בני אדם ולא יקראו פחות מעשרה פסוקים.

וכתב המהר"י אבואב בפירושו לטור וכן כתב הפרישה שם:

"קריאת התורה בב' וה' ובשבת, הוא תקון משה רבינו ע"ה לישראל, כדי שלא יהיו עומדים ג' ימים בלא תורה, שכל העומד ג' ימים בלא תורה אויביו נופלין עליו . . ומה שתיקן עזרא בקריאת תורה, הוא שיהו קורין במנחה בכל שבת, משום יושבי קרנות, ותקן גם כן  שיהו קוראים בתורה ג', שמעיקרא חד גבר' וג' פסוקים, אי נמי ג' גברי וג' פסוקים, כנגד כהנים לויים וישראלים, ואתא עזרא ותקן ג' גברי וג' פסוקים לכ"א וא', ומשלימים לי' כנגד י' בטלנים".

נמצאנו למדים שהלכה פסוקה היא, שיש חובה לקרוא בתורה בזמנים הנ"ל, אלא שישאל הלומד, האם בימים אלו יש זמן קבוע לקריאה זו?

מצינו בזה חילוק בין לשון הרמב"ם ללשון הטוש"ע: לשון הרמב"ם שהובאה לעיל, "שבת, בשני ובחמישי בשחרית", ואילו השולחן ערוך (שם) הזכיר את מועד היום, אך לא נקט שהוא מוגבל לזמן מסויים ביום "בשני ובחמישי, ובשבת במנחה קורין שלשה". אמת הדבר שכפי המבואר לעיל בשולחן ערוך ובסימן זה, זמן הקריא בפועל הוא בסדר תפילת שחרית, אך האם זהו לעיכובא?!

בהשקפה ראשונה נראה שהרמב"ם קבע לו זמן בשחרית דוקא, ואילו הטוש"ע לא נקטו לשון זו, משמע שזמן זה הוא הזמן והסדר הראוי, אך אינו לעיכובא.

שאלה זו תישאל גם לגבי קריאת התורה בשבת ויום טוב המבואר בסימן רפ"ב, האם זמנה לשחרית הוא לעיכובא, או שבעת הצורך יהי ניתן להשלימה במנחת השבת ויום טוב.

דיוק זה בדברי הרמב"ם דיקו הרב בית יוסף ב'כסף משנה' על הרמב"ם, ומדבריו נמצא גם את סברתו שלא הזכיר את המילה 'בשחרית' בשולחן ערוך, ואלו דבריו:

"ומה שכתוב בקצת ספרי רבינו בשחרית, אשבת נמי קאי, כלומר: בשבת בשחרית דוקא תיקן משה, אבל לא במנחה דתקנת עזרא היא"

דבריו מלמדים, שהרמב"ם לא בא במילה בשחרית לפסוק הלכה ששחרית הוא זמנה ותו לא, אלא בא לומר שיש כאן שתי תקנות, תקנת משה רבינו ע"ה היא לקרוא בתורה בשני ובחמישי ובשבת בשחרית, ותקנת קריאת התורה במנחת שבת, היא תקנת עזרא. כלומר הרמב"ם לא בא להגביל את זמן הקריאה לשחרית, אלא לפרש את אופן התקנה, ומשכך בשולחן ערוך, לא הזכיר הרב בית יוסף 'בשחרית' שאין בזה עיכוב לשחרית דוקא. וכדלעיל.

והנה בטורי אבן הסתפק בזה:

"אך הא מספקא לי, אם לא קראו הסדרה בשבת שחרית מחמת אונס ובזמן המנחה עבר האונס אם יקרא הסדרה של שחרית?! דמלשון הגמרא משמע עמדו נביאים שביניהם ותקנו שיהיו קורין בשבת משמע דכולי יומא זמנה הוא.

"אכן מלשון הזוהר פ' ויקהל דף ר"ו משמע בהדיא דבשעת המנחה אין לקרות כלל סדרה שלימה, וזה לשונו" בגין כך במנחה די בעשרה פסוקים או יותר, אבל לא שלימו דפרשתא, דהא שלימו דפרשתא לא הוי אלא בימינא וימינא תליא עד שעתא דמנחה וכו'".

"אף שתחלת לשונו דקאמר די וכו', משמע מסוף לשונו דסדרה שלימה יש פגם ואסור.

הגם שבכל מקום שהזוהר מחולק עם הגמרא הולכין אחר הגמרא, מכל מקום דבר זה אינו מבואר בגמרא בהדיא, לכן מסתפק אני בזה".

הטורי אבן, מגלה את ספקו, האם הזוהר חולק על תלמוד שלנו, שהתלמוד קבע יום לקריאת התורה, אך לא הגביל בו זמן, ואילו הזוהר הקדוש הגביל את הזמן לקריאת הפרשה בשבת רק בשחרית ולא במנחה.

מדבריו מתברר, שכל ההגבלה של הזוהר שלא לקרוא במנחה, הוא רק על שבת, אבל לא לגבי שני וחמישי. ןמכאן תתחדד שאלתנו הכללית, בנוסף לספק שהעלה הטורי אבן, מה דין קריאת התורה בזמן המנחה (בצהרי היום), של שני וחמישי, והם יום  טוב יהיה שונה משבת לשיטת הזוהר?

אכן שאלה זו היתה שאלה למעשה שדנו גדולי הדורות כנ"ל, וכן כתב מהר"י אסאד בשו"ת שלו (יהודה יעלה או"ח סי' נ"א):

"על-דבר הספק שעלה בידך, אם על פי סיבה נתבטל קריאת התורה בשחרית ביום הכניסה, אם יש לקרות בתורה בתפלת מנחה בו ביום שהי' ערב ראש חודש או לא, והת"ח פלפלו אתך בזה. זה אומר בכה כו'.

"דע אהובי בני שיחי' באמצע חדש אלול תר"ה לפ"ק, כשהיינו בוועד הרבנים בק"ק פאקש. ובבואינו בחזרה בבקר השכם טרם נסענו משם התפללנו עם מנין בית המלון. ולא שמענו בו ביום ב' קריאת התורה שחרית וכמו ג' או ד' שעות אחר חצות היום הגענו לישוב שהיה שם בהכ"נ וקבצנו מנין עשרה לתפלת מנחה ושלשתנו בד"צ שהיינו ביחד הגאון אבד"ק מיקלאש והגאון אבד"ק סאבאטיש ואני. הסכמנו בעצה א' ועשינו מעשה לקרות בתורה אז פרשת השבוע של שחרית, בין אשרי לתפלת ש"ע כדי שלא לבטל התמיד תקנת עזרא שלא לשהות ג' ימים בלא תורה".

כלומר: שלושה גדולי ישראל עשו מעשה בית דין 'מעשה רב' וקראו בתורה במנחה קריאה שלא עלה בידם לקרוא בשחרית.

ובטעמם בזה ביאר על יסוד הכסף משנה דלעיל, אלא שהוסיף לדייק בזה, שהלשון בשחרית שברמב"ם, סמוכה היא לשני וחמישי':

"מדכתב תיבת בשחרית בסוף פשיטא דעל בו"ה דסמיך ליה ודאי קאי, משמע דתקנה הי' דוקא בשחרית לבד".

היינו שפורך הוא את דברי הכסף משנה, ורוצה לומר שאכן כוונת הרמב"ם שהתקנה היא גם על 'זמן הקריאה בשני וחמישי שצריך ביה בשחרית.

אם כן כיצד עשו מעשה וקראו של שחרית במנחה?!

אומר המהר"י אסאד, שמכך שהכסף משנה דייק לכתוב שלשון זו 'בשחרית' אינה בכל הספרים, משמע "דבב' וה' לאו דוקא בשחרית, אלא כל היום זמנו הוא".

וכן הוסיף המהר"י אסאד ראיה כפי שהביא לעיל הטורי אבן, מפשט סוגיית הגמרא שבה קאי על  חובת היום ולא משמע הגבלה בזמן מסויים ביום, וע"ש עוד. וכדברי המהר"י אסאד פסק הכף החיים סימן זה, והאור לציון, בהלכות אלו (פרק מה סעיף מה).

כמו כן מצינו מעשה שהיה עם החתם סופר בעצמו, שהובא בתשובות גינת דוד, שהחתם סופר נסע דרך עירם, וקרא בתורה במנחה:

ושמעתי מתלמיד נאמן לרבינו הגדול שכשנסע . . היה ביום ב' על הדרך, ובשעת מנחה הגיע לא' הקהילות וקרא שם בעשרה בבית הכנסת" ומוסיף שם בהגהה מבן המחבר, לומר את סברתו להנהגת החת"ס, שהוא על יסוד הנ"ל "ואפשר לומר שמטעם זה קרא רבינו הגדול בעל החת"ס זי"ע במנחה, כיון דהמחבר . . בשולחן ערוך השמיט תיבת שחרית . . יש לומר שהמחבר שכל את ידיו וכתב באופן שיהיה אפשר ללמוד ממנו דגם בשני וחמישי קוראין במנחה".

מפוסקים אלו מובן שלגבי שני וחמישי, ניתן להשלים את קריאת התורה של שחרית במנחה, אך האם ניתן לעשות כן גם בשבת?!

הנה הדגול מרבבה (בעל הנוב"י), כתב על דברי הרמ"א בסעיף ב':

"(הג"ה: אם בטלו שבת אחת קריאת הפרשה בצבור לשבת הבאה קורין אותה פרשה עם פרשה וכו'), כותב הדגול מרבבה:  ואם ביטלו שבת שחרית הקריאה ובמנחה כבר מצאו מנוחה, אם יש פנאי לקרות כל הסדרה יקראו במנחה כל הסדרה ויקראו שבעה גברי, כי כל יום השבת הוא זמן הקריאה".

הינו שהדגמ"ר לומד בדין הקריאה, דכל זה שכתב הרמ"א לדחות לשבת הבאה, הוא מכין שלא חשבנו שיהיה להם מניין במנחה, אבל אם יהיה להם מניין במנחה וודאי יקראו אז, מאחר וכל השבת הוא זמן הקריאה, כהבנה הנ"ל בדברי הגמרא.

ב'תורת חיים' (סופר) סימן זה,  דייק באופן מיוחד, בדברי הדגמ"ר ומדבריו עולה חידוש שיבאר לנו בשאלתנו בעניין יום טוב, כשלא קראו בשחרית ורוצים לקרוא במנחה:

מבאר התו"ח, לגבי שבת נפסקה ההלכה כידוע (קלה, ב) "מקום שמפסיקין בשבת בשחרית שם קורין במנחה ובשני ובחמישי ובשבת הבאה". היינו שבתפילת מנחה זו זמנה של קריאת פרשה אחרת, ועם כל זה חידש בדגול מרבבה שמאחר ולא קראו בשחרית, יקראו במנחה במעיקר דין הגמרא כל היום הוא זמן התקנה של קריאת התורה.

והנה השער אפרים, מסתפק בכללות דין זה, אם חובת הקריאה היא לשחרית ולא ניתן להשלימה במנחה, או שכל היום זמנה וכשמצאו אפשרות להשלימה במנחה, ישלימוה אז, מביא את דברי הדגמ"ר הנ"ל, ומסיק (שער ז' סל"ט בפתחי שערים):

"ונראה שאם מצאו מנוחה בחצי היום ועוד יש שהות לתפלת המנחה וקריאתה אחר גמר הקריאה של הסדרה, יקראו הסדרה בז' גברי, אע"פ שכבר הגיע עת המנחה, ואין לחוש דלמא אתי לאמשוכי שהרי היא נקראת על הסדר עד תומה ויש גבול לדבר". ומוסיף שבאופן זה, יקראו בתורה לפני שיתחילו אשרי של תפילת מנחה, מאחר ואם התחילו, חלה מייד חובת קריאת מנחה שהיא בפרשה החדשה ולא בפרשה של שחרית".

דברי הנוב"י הובאו להלכה במשנה ברורה סק"ה, ובביאור הלכה שם מדייק חידוש שיש  בו סייעתא לנידון שלפנינו:

"ועיין בעט"ז דמסתפק אם דוקא בשוגג או אפילו במזיד נמי צריך להשלים ובפמ"ג ובשלחן עצי שטים כתבו דמסתימת הפוסקים משמע דאפילו במזיד נמי משלימין".

*

והנה בשו"ת יביע אומר להגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל, דן בכל הנ"ל באריכות ובהרחבה, ומסיק שכוננת כל הפוסקים הנ"ל להתיר זה רק בשעת הדחק, ולא בדרך קבע, ומכלל דבריו נמצת למד שכאשר אין זה בדרך קבע, ניתן להתיר.

אלא שבשאלתו שם, הרב השואל העלה מרב אחד שהתיר לעשות כן בדרך קבע לפועלים שיקראו במנחה, ועל כך ביאר הגאון בתשובתו, שאין יסוד לנהוג כך בדרך של קבע. אבל באופן ארעי, וכל הנידון בו אנו עוסקים הוא ארעי, נראה שגם הגאון הרב יביע אומר, יטה קו להקל.

ואלו דבריו בתשובתו סעיף ט:

(ט) ובאמת שנראה דבנ"ד לכ"ע אין להתיר לפועלים משכימי קום לעשות קבע בהוצאת ס"ת ביום ב' וה' במנחה, דנפקא חורבה לשנות תקנות חז"ל לרוח היום ח"ו. וכן לא יעשה. וכעין זה כ' השבות יעקב ח"ג (סי' ו), דדוקא כשביטלו הפרשה שבת א' באקראי ע"פ איזה סיבה, בזה הוא דמשלימין בשבת הבאה, אבל אם רגילים איזה פעמים לבטל הקריאה מפני שאין מנין, אין להשלים הקריאה בשבת שעושים בו מנין, שא"כ יבוטל מנהג ישראל לקרות בשבת רק הסדר המיוחד להם ע"פ תקנת חז"ל. ושכן מתבאר במקור הדין באו"ז וכו'. ע"ש. וזה אפי' בדבר שיסודו מנהג, שהרי במערבא הוו מסיימי קריאת התורה בתלת שני (מגילה כט:).

ומכ"ש בנ"ד שאין להחליף הקריאה בקבע משחרית למנחה של ימי החול. ולא התיר המהר"י אסאד אלא כשעושים כן באקראי מפני איזה אונס מקרי שהמקרה לא יתמיד. משא"כ בנ"ד.

וכאשר דמיתי מצאתי ראיתי כן בשו"ת פרי השדה ח"ג (סי' א) שנשאל, אודות עיר אחת שא"א לקבץ שם מנין בשחרית בשום אופן, כי כולם טרודים ללכת בהשכמה ליום השוק וכו' ורק לעת ערב בשעת מנחה מתאספים כמנין אנשים, וברצונם לקרוא בס"ת בשני ובחמישי בעת המנחה. והביא דברי המהר"י אסאד, וכ', שגם הוא מודה שאין לקבוע קס"ת במנחה, בפרט בזה"ז שכל מגמת המתחדשים לעקור תקנות הראשונים, ואם נתיר להם בדבר הזה, יעקרו כל מנהגי חז"ל ראשונים כמלאכים, ומי יודע מה יהיה בסופם. ולא על חנם כ' הרמב"ם דקס"ת בשני ובחמישי בשחרית. ומשום דבשעת מנחה אינו שעת רצון, כמבואר בזוה"ק. וכמ"ש התוס' (ב"ק פב) שתיקנו בב' וה' שהם ימי רצון וכו'. ולכן אין לעשות תקנות חדשות. (והניף ידו שנית שם (בסי' ב) לחזק דבריו הנ"ל.) עכת"ד.

[ויש להעיר בדברי קדשו, שבתחלת דבריו כ' לדייק דבמגילה (כא) תנן: בשני ובחמישי ובשבת במנחה. וכן הוא במתני' (לא רע"א). ואמאי לא נקט התנא לומר קודם בשבת במנחה ואח"כ בשני ובחמישי וכו', וע"כ דמנחה לא קאי רק על שבת, אבל בשני ובחמישי בשחרית דוקא. ושו"ר כן בתשו' מהר"י אסאד. ושוב דחה שי"ל ג"כ להיפך דבכוונה נקט שבת במנחה באחרונה שיהיה קאי גם על שני וחמישי, ולכן אין הכרע כ"כ ממתני' דמגילה. עכת"ד.

ותמיהני, ודקארי לה מאי קרי לה, אדרבה אם איתא דמנחה קאי רק על שבת, הו"ל למיפך ולמתני בשבת במנחה ברישא, כדי שלא נטעה לומר דבמנחה אכולהו קאי. וביותר קשה מ"ש ששו"ר כן בתשו' מהר"י אסאד. וליתא, ששם מבואר להיפך, שהוכחתו היא כמ"ש הפרהש"ד לבסוף דבמנחה קאי אכולהו. ולכאורה היא הוכחה נכונה, ולא כמו שסיים הפרהש"ד שאין כ"כ הכרע בזה. ולא הרוה צמאונינו למה לא תכריע ראיה זו. וצ"ל כמש"כ בס"ד לעיל אות ב. ע"ש].

וע' בשו"ת נהרי אפרסמון (חאו"ח ס"ס כט) שכ', שלא נכון להנהיג בקביעות קריאת הס"ת בש"ק אחר מוסף, שבמדרש שוחר טוב (פרק יז) אמרו, שמעה ה' צדק, זו ק"ש, האזינה תפלתי, זו תפלה, הקשיבה רנתי, זו רנה של תורה, בלא שפתי מרמה זו תפלת המוספין. אלמא שהסדר הוא קריאת ס"ת קודם מוסף. ע"כ. ואין ראייתו מכרעת, שיד הדוחה נטויה לומר דאדרבה נלך כסדר המקרא דכתיב הקשיבה רנתי קודם האזינה תפלתי, וע"כ דלאו דוקא קאמר. (והמדרש סידר המקרא לפי מה שנהגו.) ובירושלמי (פ"ד דר"ה ה"ח) הובאה דרשא זו לפי סדר הכתוב במקרא. וע' בפ"מ שם. ומ"מ קושטא קאי שאין לשנות מסדר שהנהיגו חז"ל.

וע' למהר"ח פלאג'י בספר חיים (סי' יז אות יא) שהביא חקירת בנו מהר"ר יצחק פלאג'י דאמאי תקנו קס"ת בשוי"ט וב' וה' בשחרית אחר תפלת י"ח, ובמנחת שבת ויוה"כ ותעניות תקנו קס"ת קודם התפלה. וכתב ליישב בכמה אנפי. ע"ש. וע"ע בשו"ת קרית חנה דוד ח"א (חאו"ח סימן כז) מ"ש בזה. ע"ש.

ועכ"פ ילפינן מכל הני מעליותא שאין לשנות ממטבע שטבעו חכמים בסדר התפלות, שטעמן ונימוקן עמם. וה"נ בנ"ד אין להנהיג קריאת ספר תורה במנחה בשני ובחמישי. [וכ"כ בשו"ת בית ישראל (ארגנטינא תשי"ד, סי' כ). וע"ש].

*

והנה המעיין בתשובות הראשון לציון (הרב יצחק יוסף שליט"א, ח"א עמ' רטז ואילך), שדייק שדברח הרמב"ם 'בשחרית' הם כפשוטם על זמן הקריאה. מכל מקום נראה מדבריו שכל העיכובא הוא כשעושים כן כמנהג של קבע אבל כשאין זה בדרך קבע, אלא בדרך ארעי, ומה גם שנעשה כן לזיכוי הרבים, נראה שיסכים שיש היתר לכך.

*

על יסוד כל הנ"ל נלמד חנידון שלנו, הסכמת רוב הפוסקים שהבאנו שלשיטת הרמב"ם והשו"ע, תקנת קריאת התורה היא ליום בו נתקנה למשך היום כולו, אלא שלכתחילה זמנה בשחרית, אבל אם לא קראו, יכולים להשלימה במהלך היום כולו.

וביותר לפי חידושו של הפרי מגדים שאפילו אם היו מזידים, יכולים להשלים ולקרוא, הוא הדין הכא.

מסברת הדברים היה נראה לדייק ולומר עוד:

ביום טוב המציאות הלכתית שונה משבת, מאחר ובעוד שבשבת במנחה הוא זמן קריאת פרשה אחרת, הרי שביום טוב, אין דין בזמן המנחה לקריאה של פרשה אחרת, (ויתכן לומר שאפילו מה שנזכר בזוה"ק בעניין קריאת פרשה במנחת שבת, לא קאי על יום טוב), ולכן ודאי שרשאים לקרוא מה שהוא חובת היום ולא קראו בשחרית.

ונראה יותר לומר שבנידון דידן בזיכוי הרבים, הציבור ברובם אינם מזידין, אלא בגדר 'אנוסים', שאנוסים הם בידי יצרם מחמת היותם תינוקות שנשבו, או מחמת הרוח הזרה הנושבת בכולם שמכניסה קלות דעת בענייני תורה ומצוות.

[ועל דרך שמצינו בדין עירוב תבשילין, שמי שהוא אנוס מחמת דעתו הטועה, כמבואר בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן, סימן תקכז, הוא נחשב לשוגג].

ובנידון זה זו היא שליחותנו להביא להם את ה"טעמו וראו כי טוב הוי'", דוקא על ידי הקריאה בתורה היום מתן תורה, עליה מעורר הרבי את דברי המדרש "בני היו קורין בפרשה זו ואני מעלה עליכם כאילו אתם עומדים לפני בהר סיני", ובהדגשה שיהיה באופן השלם של ברכות לפניה ולאחריה, עם כל הסדר הנהוג בבית הכנסת. ובע"ה על ידי קיומה יתחזקו הם ביראת שמים שלהם, ועל ידי התעוררות זו יתחזקו ובעתיד יעשו את המצוות כראוי, "כמצות רצונך".

מבחינה מעשה בפועל, הצעתי בהתאם לכל הנ"ל:

א – לכתחילה הנכון והטוב ביותר, לערוך את מנייני עשרץ הדברות לילדים לפני חצות היום, ומה טוב אם יהיה ניתן לסדר זאת בתוך סדר התפילה.

ב – באם אין אפשרות כזו, ניתן לקיים מניין אחרי חצות, לפני תפילת מנחה, מטעם שאלו בגדר אנוסים הם (אם מבחינת חוסר ידיעתם בענייני תורה ומצוות, אם מפני היותם אנוסים בדעתם), על מנת לקרבם ביום מתן תורה, עם כל הסגולות שבדבר לעוררם לתשובה.

בברכה להצלחה בשליחות הקודש

מנחם מענדל הראל