הרב מנחם מענדל ששון, מגזין 'בית משיח'

כך מכוננים מלכות

מלכות בית דוד לא נוצרה באחת. אירועים מורכבים ומהלכים דרמטיים עברו על דוד המלך ואוהביו עד לכינון מלכותו. זכינו, ופסוקי התנ"ך המתארים את האירועים הללו מביאים לפתחנו הכוונות ברורות ונקודות ציון משמעותיות, השופכות אור וסוללות דרך עבורנו כחסידי הדור השביעי המצווים על חידוש מלכות זו; 

מהלכים אלה, עשו את העבודה עבורנו, ומלמדים אותנו כבעלי ניסיון וותק רב שנים ששינו את ההיסטוריה, כיצד גם אנו נוביל לכינון מלכות בית דוד הנצחית בדורנו זה דור השביעי, בהגלות נגלות עלינו אותו המלך "מבית דוד" שיחזיר את מלכות "בית דוד ליושנה לממשלה הראשונה". 

נקודה אחת מני רבות טמונה בסיפור אהבתו הפנימית של יהונתן לדוד, שהביאה להצלתו של דוד ובסופו של דבר לכינון מלכותו; 

השבת נקרא בפרקי אבות את המשנה שחושפת את עוצמת האהבה העזה ששכנה בין דוד ליהונתן, עם תיאור האהבה הגבוהה ביותר שאינה תלויה בדבר ואינה בטילה לעולם – "זו אהבת דוד ויהונתן" (פרק ה', משנה ט"ז).

זו ההזדמנות להתעמק בגישתו הייחודית של יהונתן, וללמוד דבר ושתיים מהדמות שנשכבה על גדר חצר המלוכה אך ורק בשביל לכונן את מלכות בית דוד הנצחית בעולם, במטרה להביא לבניין בית המקדש ולגאולה האמיתית והשלימה.

1. בחירה מכריחה ויתור

יהונתן אהב את דוד באהבה אמיתית, "ויאהבו יהונתן כנפשו", "כִּי אַהֲבַת נַפְשׁוֹ אֲהֵבוֹ", אהבה פנימית שהובילה אותו למסקנה שדוד המלך צריך למלוך על ישראל. אך הבחירה הזו בדוד הצריכה אותו לשלם מחיר כבד…

ביטוי עומק אהבתו של יהונתן לדוד התבטא בעיקר ברצונו לכונן את מלכות דוד על פני מלכות שאול אביו, וכפירוש 'הברטנורא' על משנתנו המתארת את אהבתם העצומה: "דאמר לו יהונתן לדוד – אתה תהיה למלך על ישראל ואני אהיה לך למשנה".

אם נתבונן מעט בפרטי האירוע, המסר יהדהד מאליו: יהונתן יודע שכסא המלכות מובטח לו. הוא המיועד האולטימטיבי לירש את כס המלוכה, הוא יורש העצר וממשיך דרכו של מלך ישראל הראשון, שאול אביו, ובכל זאת הוא בוחר בדוד המלך! הוא מוכן לוותר על כסאו תמורת הקמת מלכות בית דוד!

לא מדובר באישיות זעירה חסרת-יכולות מנהיגותיים וכשרונות ניהוליים המוותרת על מקומה המעורער הבלתי-מובטח בלאו הכי, הרי יהונתן הוכיח את עצמו פעמים רבות כגיבור חייל בהריגת נציב פלשתים ובמלחמות מול צבא פלשתים כאשר צבא שאול כולו היסס ופחד, ויהונתן לבדו אזר אומץ ופתח את זירת המלחמה והוביל לניצחון ביד רמה. 

הוא היה מלך בטבעו, אבל ליהונתן יש מטרה עמוקה יותר. הוא מניח בצד את תושייתו המנהיגותית וכישוריו הרבים שהפכו לשם ולתהילה, ובאהבתו העצומה והפנימית אומר לדוד ”וְאַתָּה תִּמְלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל, וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לְּךָ לְמִשְׁנֶה וְגַם שָׁאוּל אָבִי יֹדֵעַ כֵּן” (שמואל א, פרק כ"ג, פסוק י"ז) = אני מכופף ראש אליך, מוותר מתוך בחירה על המקום הראשון במלוכה, אני תחתיך, אתה המלך. 

דרכו הייחודית של יהונתן לא נמצאת הרבה בנוף יורשי העצר במלכות ישראל, אם בכלל. רוב הסיפורים גדושים במקרים הפוכים בתכלית בהם היורש עושה הכל למען טיהור השטח מקוצים ודרדרים המאיימים לקוצץ ולדרדר את מלכותו המובטחת. אבל יהונתן אפוף ב'ענן כבוד' אחר, מהותי ופנימי יותר. 

אולי, אולי זה המקום והזמן להפנים שכך אנו נוביל את השלמת כינון מלכותו של הרבי כמלך המשיח, המשלים את שושלת מלכי בית דוד לדורותיהם: לא תמיד הבחירה במלך היא נוצצת ומשתלמת. בחירה אמיתית מצריכה ויתור קשה, לפעמים על תפקידים נחשקים או על חזונות עתידיים, אך מלך יש אחד ”וְאַתָּה תִּמְלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל, וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לְּךָ לְמִשְׁנֶה".

2. אהבה עצמית – נרכשת 

לכל אחד מקננת השאלה בלב: יהונתן ויתר על הכל תמורת מלכות דוד כי הייתה לו אהבה עצמית לדוד, אך מה לי ולאהבה עצמית גלויה לרבי מלך המשיח? בפנימיות ובהעלם ודאי שהיא נמצאת, אבל בגלוי? החץ ממך והלאה… 

בשבת זו בשנת תשל"ג, ביאר הרבי ביאור נפלא אודות מהות אהבת יהונתן לדוד, בקשר למשנה זו בפרקי אבות, הפותח לנו צוהר להסתכלות חדשה ולשייכות עמוקה לסגנון אהבת יהונתן (שיחת ש"פ בחוקותי תשל"ג, סעיף כ"ו): 

אהבת יהונתן לדוד לא התחילה באהבה עצמית! בשונה מאהבת אמנון לתמר שהחלה באהבה עצמית (מצד קרבתם המשפחתית, שהיתה אחותו מאביו) וגלשה לאהבה התלויה בדבר, מסלול האהבה של יהונתן היה בדיוק הפוך: לא היה ביניהם קשר עז או קרבה גרעינית, יהונתן הביט בדוד פעם-פעמיים, אהב את אופיו הפנימי ומראהו המלכותי החיצוני, ואט אט דבק יהונתן בדוד עד לאהבה עצמית – "וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד".

המסר מדבר לליבו של כל חסיד: אין מקום לטענה שאין לי מספיק אהבה עצמית למלכות הרבי. אהבה אמיתית רוכשים עם הזמן ועם הרבה כח רצון, וכדברי הרבי בשיחה: "שהרי אין הכרח שמלכתחילה תהיה אהבה עצמית, ואדרבה, הסדר הוא שתחילה מכירים איש את רעהו ואחר כך מדברים וכו', ועד שסוף כל סוף נעשית אהבה באופן ש"נפשו קשורה בנפשו"". 

עלינו לרכוש אהבה עצמית לרבי, רכישה ששזורה מנימים רבים ומגוונים; להתבונן באהבתו ומסירותו הגדולה של הרבי אלינו, להביט בדמות קודשו, לצייר את פניו, ללמוד את שיחותיו, להעמיק במאמריו, לשחות באיגרותיו, ללכת באורחותיו, לציית לפקודותיו ולבצע הוראותיו, וכך אהבתנו תגבר ותלך עד לאהבת יהונתן לדוד, שתתבטא ממילא במסירת רצוננו ושאיפתנו למען כינון מלכותו.

*

חסידים, כך נכונן ונשלים את מלכותו של הרבי כמלך המשיח: לצד אהבה עצמית נרכשת, שגוברת ומתעצמת עם הזמן, נוותר על 'כיסאות המלכות' השונים והמגוונים העומדים לרשותנו כשהללו יתנגשו במטרת העל העיקרית העומדת מול עינינו – להביא את עצמנו ואת העולם כולו לקבלת פני משיח צדקנו!

כך כוננה מלכות דוד, כך נכונן בשלימות את מלכות מלכנו משיחנו!

הרב מנחם מענדל ששון, מגזין 'בית משיח'

לקראת סיומה של התוועדות ל"ג בעומר הראשונה בנשיאות דור השביעי, בשנת תשי"א, העמיק הרבי מלך המשיח בסיפור יציאתם של רשב"י ובנו מהמערה, ולמד מכך הוראה מעשית הנוגעת ישירות להכנה הנדרשת לקבלת פני משיח צדקנו; 

בהעמקה קלה נבחין בעוצמת המסר מהסיפור הזעיר הזה, שבכוחו לנער אותנו בהכנה פנימית ומעשית לקראת רגע ההתגלות הממשמש ובא.

כאן הכל התחיל

הגמרא מספרת (שבת לג, ב) שבשעה שיצאו רשב"י ובנו ר' אלעזר מהמערה לאחר 12 שנים, הקפידו השניים על מה שקורה בעולם. הם לא יכלו לשאת את המראה שיהודים חורשים וזורעים באדמה ומונחים ב"חיי שעה" תמורת המונחות המקסימלית ב"חיי עולם" – בלימוד התורה, ובשל כך שרפו בעיניהם את כל הנקרה בדרכם. 

"יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם – לְהַחֲרִיב עוֹלָמִי יְצָאתֶם? חִיזְרוּ לִמְעָרַתְכֶם!", ואכן חזרו הקדושים למערה ולאחר 12 חודש יצאה בת קול פעם נוספת והורתה להם לצאת לאוויר העולם. אך גם הפעם, עדיין לא היה ברור כיצד זה יסתיים. האם יסתפקו הם בקדושה הקיימת או שמא שוב ישרפו את העולם? 

כאן מספרת הגמרא, על אפיזודה קטנה שנקרתה בדרכם, והיא זו שהובילה לשכנועם שהעולם זך וכשיר לקבלת סודות פנימיות התורה הנמצאים באמתחתם; בערב שבת, בין השמשות, הם הבחינו בזקן המחזיק בידיו שני צרורות של הדסים לכבוד שבת ורץ להספיק את הדקות שנותרו קודם כניסת השבת. לשאלתם, מדוע רץ הוא עם שני צרורות הדסים ולא מספיק לו צרור אחד, ענה הזקן: אחד כנגד "שמור" ואחד כנגד "זכור". 

אז, התפעל רשב"י מאוד ואמר לבנו: "חֲזִי כַּמָּה חֲבִיבִין מִצְוֹת עַל יִשְׂרָאֵל. יְתִיב דַּעְתַּיְיהוּ", תראה כמה חביבין המצוות על עם ישראל, וכתוצאה ממקרה זה נחה דעתו של רבי אלעזר. 

"במאורע זה התחילה הגאולה השלימה" – כך אמר הרבי מלך המשיח בסיומה של ההתוועדות; הרי המטרה הפנימית בצאתם מהמערה הייתה להביא גאולה לעולם באמצעות גילוי פנימיות התורה, דבר שלא התאפשר במשך השנים בהם שהו בתוך המערה, במצב בו לא התאפשרה להם שום אינטראקציה עם העולם. 

חלום הבאת הגאולה באמצעות גילוי סודות התורה עמד וקינן בליבם, אך הוא בושש מלהתגשם בעקבות אי-בשילות העולם לאור האלוקי האצור בשפתם. הגילוי הדרמטי וההיסטורי התעכב שנה ועוד שנה, וגם בשעה שיצאו לאוויר העולם במטרה לחשוף את זרוע הקודש, שוב הוכרחו הצדיקים לחזור למקומם עדי עת קץ.

המאורע ששינה את התמונה וחולל את התפנית הגדולה, היה הרגע הזעיר והצנוע בערב שבת, בריצת הזקן עם ההדסים בידיו כהכנה רבתית לקראת שבת המלכה. שם, הבחין רשב"י ביהודי אמיתי שמחבב את מצוות ה' כהכנה לשבת, ובזה נחה דעתם והוחלט – לצאת לעולם ולהביא את אור הגאולה לכולם.

הכנה לקבלת פני משיח 

מעשה ההדסים עם היהודי הזקן בערב שבת, מגלה בפנינו מעט מהנדרש מאיתנו, חסידי דור הגאולה, בעומדנו בבין השמשות לפני הגאולה השלימה, ומאפשר לנו להבין כיצד בכוח ההכנה לגאולה לפעול ולהקדים רגע קודם את הגאולה.

ובלשון קודשו: "נמצאים אנו בערב שבת לפנות ערב בסמיכות ממש להגאולה, ובמילא, צריכים להיות מוכנים ל"שבת", להתכונן ולהיות ראוי לקבלת פני משיח צדקנו – שלזה צריך הכנה רבתי, להיות מוכן בכל ריבוי העניינים".

כפי שצריכים להתכונן לשבת-קודש, כך צריכים להתכונן לגאולה השלימה! אך מעבר להוראה כללית זו, טמון בסיפור ייחודי זה מסר פרטי חשוב ונצרך לא פחות: כיון שעומדים בערב שבת לפני הגאולה, ואין מספיק פנאי נפשי וזמן טכני לדרוש כעת הכנה מקסימלית לקראת כניסת שבת-הגאולה, "לכן מספיק לרוץ עם שני הדסים, כלומר . . להתחיל בעשיית פעולה קלה בזה, ועל ידי זה פועלים שתומשך בעולם הגאולה השלימה והאמיתית".

במילים אחרות: כשם שבזמנו של רשב"י, פעולת ההכנה המזערית של היהודי הזקן לקראת השבת פעלה את ההחלטה לגלות את אור הגאולה בעולם, כך באמצעות ההכנה המזערית של כל יהודי לקראת קבלת פניו של משיח צדקנו לפעול את רגע הגאולה בפועל ממש! 

בידיים מלאות

המסר מתעצם שבעתיים ברגעים הללו, בהם אנו עומדים עמוק-עמוק באותה כניסת 'ערב שבת', לאחר הודעת והכרזת הרבי "הנה זה משיח בא", ולאחר התגלותו של הרבי כמלך המשיח והתחלת פעולתו בעולם בתקופה ההיסטורית בה אנו נמצאים – ימות המשיח.

כעת, זו קריאה אחרונה להתנער מעפר הגלות, לתפוס "הדסים" בידיים ולרוץ לקראת הגאולה האמיתית והשלימה; הרי בכל רגע ורגע "יבוא האדון אל היכלו", והרבי שליט"א מלך המשיח יצא אלינו מן 'מערת ההעלם והסתר' ויביט אלינו כמו רשב"י כמחפש לראות את אותו יהודי זקן שרץ עם הדסים בידיו לקראת שבת…

האם גם אנו נאחוז בידינו חפצים ולבושי נפש המשקפים את הכנתנו הפנימית לגאולה? האם כבר כעת ברגעי הגלות האחרונים אנחנו נמצאים ברמת ההכנה הנדרשת לגאולה שמיישבת ומניחה את דעתו של רבינו מלכא משיחא עד ש"יְתִיב דַּעְתַּיְיהוּ"? 

הסיפור הזה מגיע כקריאת השכמה לכולנו: זה בלימודו, זה בכתבו, זה בנאומו, זה בכספו וזה בפעילותו. על כולנו מוטלת הדרישה לחיות את חיי היומיום הגלותיים לעת-עתה "בידיים מלאות", עם "הדסים" בידיים, עם פעולות שיקוף מהותיות כהכנה לרגע הגאולה האמיתית והשלימה. 

פעולות הביטוי הם דינמיות ושונות, אך מובילות קו אחיד וברור – הכנה לגאולה: זה יכול להתבטא בשיעור חדש בעניני גאולה ומשיח, בפרסום הבשורה והנבואה, בחלוקת כרטיסי משיח ברחובות, בהפצת קבצים וחוברות בבתי הכנסת (בסמוך להדסים המונחים בערב שבת בבתי הכנסת הספרדיים…), בקניית בגד לגאולה, בלימוד חסידות בשופי, בעבודת התפילה, ובכל דבר אחר המכין את נפשנו וסביבתנו לגאולה.

כעת זה הזמן. ערב שבת, בין השמשות, והנה זה משיח בא!

הרב מני ששון, מגזין 'בית משיח'

מהססים בקרב מחנינו 

תנועת 'מהססי הגאולה' כבר הפכה מזמן מתנועה קטנה ומצומצמת המשתייכת לחוגים הליברלים של הציבור הרחב, לתנועה חכמה ושקטה שהצליחה לחדור בחוזקה גם לשורות הפנים-חב"דיות ולשלוח את אותותיה המעורערים בליבם ואת אופיה המפוקפק בקרבם. 

מדובר ברגשי פחד מקפיאים ומחשבות היסוס תמידיות מהבלתי נודע, מהאופק הבלתי מוגדר, מתקופת האינסוף, וממצב העולם הכל-יכול, הלא היא – הגאולה האמיתית והשלימה. 

בעוד שהשלוחים מסבירים בבתי-חב"ד למקרוביהם בטוב טעם את נקודת הליבה של שיחת הדבר מלכות לפרשת 'אחרי-קדושים', ש"אין מה לפחד מהגאולה", "הגאולה לא תרמוס את מה שצברנו בחיי הגלות", "הכל ישאר על מקומו", מחלחלת השאלה אט אט אל ליבו הרך של השליח עצמו ומדירה את שנתו – "ואני, לא מפחד קצת מהגאולה?", "אולי גם לי, השליח הקוזאק, קצת קשה לוותר על כל מה שבניתי פה בעשר אצבעותיי בשני העשורים האחרונים?"… 

אז כן. החשש הזה מופנה בהחלט גם אלינו, החסידים, אלו העומדים בחזית המערכה להבאת הגאולה. גם אנו בטבענו חוששים קמעה מתקופת הגאולה, לא רק בגלל שאין לנו מספיק בהירות – מה יקרה, מתי יקרה, איפה יקרה וכיצד יקרה, אלא עיקר חששנו הוא על הפסד ה'הון' הגלותי שברשותנו. 

אחרי כל כך הרבה שנות עבודה וביסוס, בתחום החינוך, השליחות, והארגון, שהניבו פירות טובים וממסדי קבע ברי-קיימא, מה יהיה עם הרזומה שצברנו במהלך הגלות? האם קורות חיינו ירדו לטמיון? האם נצטרך להיפרד ממעשי ידינו המפוארים שהפכו לחלק אינטגרלי מאורח חיינו? במילים ברורות יותר – החשש ברגע הגאולה אינו על העתיד המעומעם כי אם על העבר החשוב לנו שיירמס למול עינינו… 

ואם יורשה, נגדיר זאת בעדינות הנדרשת בצורה יותר חדה: הפחד, החשש וההיסוס מתעוררים בעיקר בעקבות רמיסת 'המציאות האישית'. פתאום בעקבות גל הגאולה הקולקטיבי – נסחף ונאבד לו הפועל המסור האינדבדואלי, ובמידה מסוימת מציאות "האני" מפנה את מקומה עבור הערך העליון המשיחי; ובאחת, מתאדה לו הכישרון האישי, השליחות הייחודיות, וההתמחות הפרטנית שעלו על הבמה יום אחר יום בגלות, ומקבלים בגאולה מקום זעיר ביציע… 

זה עדין יותר, אך זה נוגע יותר בנימי הנפש הפנימיים; אדם נורמטיבי שחי במגרש הגלות שבו עדיין נפש הבהמית מתרוצצת בחופשיות ללא רסן, קשה וכואב לו שמבטיחים לו תקופה "טובה ויפה" שתרמוס לו באחת את כל מה שפעל, את כשרונו, את ייחודיותו, ואת כל מבנה חייו שיצר בדם יזע ודמעות… 

ובכן, חשש כבד. 

כדור הרגעה במגרש המהסס

לפחד הלגיטימי הזה מוכרח שיהיה 'מענה אנושי', ואכן, בעיון מעט במקורותינו אנו דולים לרשותנו מספר שיחות קודש 'הפותרות' את החשש המורכב, כאשר שיחת הדבר מלכות עונה על השאלה באיכות המרבית והמקסימלית ביותר: 

א. הרבי הריי"צ מבאר (ספר השיחות תש"ג ע' 73) שהפתרון לחשש מהגאולה היא החשיבה על 'תכלית הגלות'; להזדהות עם התכלית האלוקית שלשמה נוצרה הגלות, ולהפנים אט אט שהמטרה העיקרית עלי אדמות היא הגאולה. 

בלשון קדשו: "אפשר להיות בגלות ולא לדעת שהתכלית האמיתית של הגלות היא הגאולה, רק לחשוב שהגלות עצמו הוא התכלית . . במילא, הרי שגם חלק גדול מאלו שמאמינים בביאת המשיח רוצים מאוד שבימיהם לא יבוא – בשביל מה הם צריכים את הבעיה של להפרד מבתיהם . . וזהו דעת חכמים שכל ימי חייך להביא לימות המשיח, יהודי צריך לדעת את התכלית של הגלות". 

במילים אחרות: הפתרון הוא ללא התייחסות לבעייה שלך עם רזומה הגלות שברשותך, אלא התייחסות טוטאלית לתכלית, למטרה, לערך העליון – היעד והמכוון. 

ב. הרבי מלך המשיח מבאר (שיחת ל"ג בעומר תשל"ח, סעיף לז) שהפתרון הוא להפסיק לחשוב על טובתי העצמית ולהתחיל להתבונן בכך שהקב"ה נמצא בגלות בעקבות תנומתי, ומצד טבע האנושיות עלי לרחם על הקב"ה שנמצא בגלות ולרצות את הגאולה.

ובמילות קודשו: "לא מפריע לו שיהיה עוד רגע בגלות . . בימים האחרונים של הגלות הוא רוצה ליהנות מהרחבות שישנה בארצות הברית, הוא רוצה להנות מהכסף שיש לו. אומרים לו: אבל על כל פנים תהיה אנושי! שתדע, אתה מחזיק בגלות את הקב״ה (כביכול) עצמו! . . תרחם על הקב״ה! השכינה נמצאת ביחד איתך". 

במילים אחרות: הפעם הפתרון כן מדבר על המציאות האישית-העצמית שחוששת מהגאולה, אך הפתרון מבקש להתעלם מזה, לרחם על הקב"ה, ולהביא את הגאולה. 

ג. בשיחת הדבר מלכות השבועית (סעיף י"א) הפתרון מגיע לשיא: הפחד שלנו מאיבוד השליטה האישית בגאולה – הוא מובן ונכון, והפתרון הוא פשוט מאוד – זה לא יקרה! אף אדם לא 'יאבד' את עבודתו, משרתו, כשרונו, פועליו ומעשיו הכבירים, הגאולה רק תחדיר בהם (ללא רמיסה ודריכה) את הקב"ה בצורה מוחלטת. 

"כאשר משיח יבוא מיד, מה יהיה – שואלים הם – עם כל הפעולות והעניינים שהם פעלו במשך כמה וכמה שנים בגלות: העסקים שהם הקימו, הרכוש והנכסים שהם צברו, החברים והקשרים . . והמענה על כך הוא, שאין מה לפחד, כיון שגאולה אין פירושה שמתבטל כל "מנהגו של עולם" . . גאולה כוללת בתוכה את כל הענינים (הטובים) ד"גולה", באופן שהם מתעלים למצב דגאולה, למעלתם ושלמותם האמיתית". 

במילים אחרות: בשונה מהשיחות הקודמות, הרבי לא מתעלם כאן מהקושי האישי-הטבעי של היהודי אודות רזומה חייו הגלותי, ולא מציע לו להפסיק לחשוב עליו תמורת מחשבה על הקב"ה; הרבי פשוט יורד אל תוך נפש הבהמית שלנו ומשכנע אותה שאין מה להיבהל, אין ממה לחשוש, אין ממה לדאוג, הכל ממשיך בגאולה, היו רגועים!

***

הנקודה המהותית הזו מהווה לכל אחד מאיתנו 'מפתח' לפעולה המתמדת להבאת הגאולה, מהסיבה הפשוטה: לא ניתן לפעול בצורה אינטנסיבית להבאת הגאולה כשיש 'חסם' פנימי שמעיק על הרצון האמיתי שתבוא הגאולה. לכן, דווקא אחרי שיחת כ"ח ניסן, הרבי טורח להסביר לנו, בשפה המובנת לכל רובדי הנפש, כיצד ניתן להסיר את המחסום הפנימי המעובה הזה שמיצר את צעדינו לקראת הגאולה. 

עלינו להשיל מעצמנו את הפחד הזה, באמצעות תשובת והכוונת הרבי הברורה הזו, ובכך (א) לא לפחד מהגאולה, (ב) לרצות את הגאולה, (ג) לעשות כל שביכולתנו למען הבאת הגאולה.

חסידים, הס מלהסס!

הרב מנחם מענדל ששון, מגזין 'בית משיח'

יתוקן מה שפגמתי בספירת מלכות שבתפארת 

לפני מספר שנים, ישבנו קבוצת תמימים כמידי ליל שישי לפארבריינגען חסידי בבית משיח – 770. אין צורך לתאר את האווירה המיוחדת השוררת בחלל 770 בהתוועדויות ליל שישי הקבועות הפרוסות בכל רחבי הזאל הגדול, בהם יושבים תלמידי התמימים ומתוועדים באמת ובכנות על שעבר בשבוע האחרון.

אך את מה שאירע באותו פארבריינגען לא אשכח לעולם: ההתוועדות המצומצמת הזו נועדה מלכתחילה עבורנו, כקבוצת 'התלמידים השלוחים' מישיבות תות"ל שהגיעו "לבקר בהיכלו" בד' אמות קודש; אך ב-770 אין הגדרה של 'התוועדות מצומצמת', ואכן אט אט חברו לפארבריינגען באחוות חסידים אמיתית סגנון נרחב של תמימים ואנ"ש. 

עם התעמקות הפארבריינגען לשעות המאוחרות וכטוב ליבנו במשקה (לצד שמירת התקנה הידועה), הגיע לפתחה של ההתוועדות תמים אמריקאי בן גילנו, בבקשה למלאות את ארסנל ה'משקה' שאזל באחת מעשרות ההתוועדויות הפזורות בה הוא משתתף. 

הוא הגיע אמנם 'רק לקחת משקה', אך הוא נשאר איתנו לכמה שעות טובות…

כטבע החסידים בעיצומו של פארבריינגען חסידי, כל ההבדלים בינינו בדעה ובכיפה נשארו ממנו והלאה הרחק כמטחווי קשת, ובמהרה מצאנו שפה חסידית משותפת ולבבית שהתפתחה לדיון אמיתי ופנימי בענין הכי עיקרי שהזמן גרמא – ההתגלות של הרבי מלך המשיח והבאת הגאולה.

[זהו המנגנון החסידי הפעיל כבר מימות אבותינו, כאשר מישהו יבקש בהתוועדות "הַשְׁקִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ", מיד יאמר החסיד השני "שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה", וכתוצאה מכך נוצר פארבריינגען חדש שמתכונתו היא בירור וליבון האמת, כפי שמתואר בהמשך הפסוקים – "וְעַתָּה אִם יֶשְׁכֶם עֹשִׂים חֶסֶד וֶאֱמֶת אֶת אֲדֹנִי הַגִּידוּ לִי . . וְאֶפְנֶה עַל יָמִין אוֹ עַל שְׂמֹאל"].

אט אט התברר שאף הוא עבר כבר את שנות בחרותו בתור תמים מן המניין בישיבות תות"ל, וגם הוא משמש בשנה זו כחלק מקבוצת 'התלמידים השלוחים' באחת מהישיבות הגדולות ברחבי אמריקה. מני אז, השיח הפך למשותף שבעתיים וכל אחד שיתף בנעשה והנשמע בישיבתו בניצוח התלמידים השלוחים, מבצעים, סדרי לימוד, הוצאת קבצים וחוברות, חברותות עם התמימים ועוד. 

ואז, שאלנו אותו בטבעיות ובלבביות – כמה שיעורי גאולה ומשיח ישנם במהלך השבוע בישיבתם? לתדהמתנו הרבה, הוא ענה בפשטות; 'יש איזה שיעור אחד זנוח שלא מאוייש כל כך, אבל יש משהו'. 

האמת, שבהתחלה הוא לא הבין את תדהמתנו (תדהמה שמכפילה ומשלשת את עצמה בעיצומו של פארבריינגען), עד שהוא בעצמו הרחיב את כליו וביקש להבין מדוע באמת זו הנקודה שהכי צריכה לבעור בישיבה? למה מבין שלל הדברים הקדושים הקמת שיעורי גאולה ומשיח עולה על כולנה?…

'הזית שכותשין אותו מוציא שמנו', ואכן הסיטואציה הזו הצליחה להניב שמן זך למאור ולהאיר בתשובה שענינו לו (כל אחד כמובן השלים את השני כדרכו של פארבריינגען חי): בא ותצייר לעצמך כעת, שההתוועדות שלנו עכשיו כאן היא בליל שישי של כ"ח ניסן תנש"א. 3-4 שעות אחרי אמירת השיחה המרעישה. תצייר שהרבי עמד כאן ממש, על הבימה של התפילות, מטרים ספורים מהיכן שאנו יושבים כעת, וזעק מקירות ליבו הטהור על האדישות שלנו כלפי הבאת הגאולה, ובד בבד מסר את העבודה לידינו.

תצייר שהרגעים הללו לא אירעו לפני שלושים שנה, אלא לפני שלוש שעות (!), והד הזעקה עדיין מפלח את חלל האוויר ב-770. בטח ובטח שליבך מתעורר מתרדמתו ואתה מוכן להתמסר כעת כליל לכל מה שיידרש…

עכשיו, כאן, באורות הללו, באש המתלקחת הזו, בקולות ובברקים העוצמתיים האלו הממלאים את ליבך, תחבר לכך את הדרישה הברורה שהרבי אמר שבוע לאחר מכן בשבת-קודש פרשת תזריע-מצורע תנש"א, שמבין כל הדרכים להבאת הגאולה יש דרך אחת שהיא "הישרה" לפעול את ביאת המשיח, והיא – לימוד עניני גאולה ומשיח.

[אמנם בכ"ח ניסן לא נאמר שזו הדרך הישרה, אבל בעומדנו בפועל שנים אחרי, כולל אחרי 'חשיפת הדרך הישרה' שבוע לאחר מכן, ניתן רטרואקטיבית לעמוד בכ"ח ניסן ולהבין שזו אחת מהדרישות העיקריות של זעקת הזעקות].

הדברים נאמרו והורחבו בפארבריינגען בצורה חיה ותוססת, שהצליחה לצייר בפניו ובפנינו את ההתוועדות שלנו כעת, כאל שמתרחשת באותו ליל שישי של כ"ח ניסן, דקות או שעות אחרי אמירת השיחה המזעיקה, כאשר ברקע מהדהדת הדרישה לצעוד בדרך הישרה באמצעות לימוד עניני גאולה ומשיח!

מיותר לציין שאותו 'תלמיד שליח' החליט להקים מערך שיעורים חדש ומהפכני בישיבתו, וגם אנו החלטנו להרחיב את שורת הפעילות שלנו בצורה מעמיקה יותר בלימוד עניני הגאולה בקרב תלמידי הישיבה, לא רק מפני שדיברנו בלבביות חסידית-אותנטית שחוצה את כל גבולות הגלות הפנימית, 

אלא גם ובעיקר בזכות שהצלחנו יחד להתחבר למשותף בינינו, אל דרישת הרבי מלך המשיח באופן – "כאילו בעל השמועה עומד כנגדו", וההרגשה הייתה שכעת ממש נאמרו הדברים מסיני, ואז בדרך ממילא "עם היות שזהו עניין החוזר ונשנה ריבוי פעמים "כל זמן משך הגלות", מכל מקום יהיה זה בכל תוקף החיות כאילו שומע זאת בפעם הראשונה" (שיחת ש"פ שמיני תשמ"ח, סעיף ט), והתוצאה נראית בהתאם.

*

בכל יום מימי ספירת העומר, אנו מתפללים לתקן את הפגם שפגמנו בספירת אותו היום – "יתוקן מה שפגמתי בספירת" אותו היום. ישנם ימים שבהם אנו מצליחים יותר לכוון מהו 'הפגם' שיש לנו בספירה הזו וממילא מהו 'התיקון' שעלינו לבצע (וכפי שמבואר בארוכה במאמרי חסידות בנושא, ומהם ד"ה 'וספרתם לכם' תשי"א).

אך ישנו יום אחד, שבו ברור לרובנו שיש 'פגם'. שאנחנו לא מספיק בסדר ביחס לדרישתו, והיא ספירת 'מלכות שבתפארת'; על מהות ספירת יום זה דיבר הרבי בארוכה בשבת הנוכחית בשנת תנש"א, ש"מלכות שבתפארת" הוא ענין לימוד התורה (תפארת) בעניני גאולה ומשיח (מלכות). 

כאן ברור לרובנו שיש 'פגם' מסויים, שאנחנו לא מספיק לומדים, לא מספיק מעמיקים, לא מספיק מתבוננים, לא מספיק מקדישים זמן במהלך היום לכך, לא מספיק נותנים את הדעת להקמת שיעורים עבור כך, ולכן האמירה הזו נזעקת מאליה "יהי רצון . . שיתוקן מה שפגמתי בספירת מלכות שבתפארת"…

תקנת הפגם היא עצם המודעות לפגם, והרצון להתעורר ממנו ולקיים את הדרישה לאמיתתה. אולי, אולי הסיפור שסיפרנו, בכוחו לעזור לנו מעט כיצד עושים חשבון נפש על כך. לצייר את עצמנו באותם רגעי דרישה, ואזי התנועה תהיה בהתאם לעוצמת הדרישה.

הרב מנחם מענדל ששון, מגזין 'בית משיח'

כל יומא ויומא כ"ח ניסן

כ"ח ניסן שוב מגיע לפתחנו, ולצערנו עדיין עם הכותרת הכואבת 'שיחה ממתינה'. ליבו של כל חסיד אינו נותר אדיש למול קול זעקת הקודש של מלכנו משיחנו – לעשות כל שביכולתנו להביא משיח. זו קריאה פנימית ועצמית "היוצאת מקרב נפשו פנימה" (כלשון הרבי על קריאת הרבי הריי"צ) ומטלטלת את כולנו.

דיו רב נשפך על שיחה זו בשלושה העשורים האחרונים; דרכי הבנה, הליכי מחשבה, אופני פעולה, אמצעי ביצוע ועוד, ועדיין המשימה טרם הושלמה. היא מחכה. ממתינה ומשוועת לכל אחד מאיתנו להגשימה ולהשלים את מבוקשה. 

שיחה זו מלכתחילה ניתנה לפרשנותו של כל חסיד ("שיטכסו עצה מה לעשות וכיצד לעשות"), ולכן ננסה בשורות הבאות להביא נקודת מבט נוספת שתעזור לנו לבצע את המשימה שהוטלה על שמכנו. 

[בדיוק בתחילת פרשתנו נעמד רש"י על המילים "קרב אל המזבח", ומסביר מדוע נצרך משה לומר אותן לאהרון: "שֶׁהָיָה אַהֲרֹן בּוֹשׁ וְיָרֵא לָגֶשֶׁת. אָמַר לוֹ מֹשֶׁה: לָמָּה אַתָּה בּוֹשׁ? לְכָךְ נִבְחַרְתָּ"; וכן בעניינו – כל אחד מאיתנו נבחר מאת המלך לטכס עצה ולהביע את מחשבתו בנידון וכך עלינו לעשות. די לביישנות המהולה בעוונה של שקר, קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ!].

"יום ליום יביע" כ"ח ניסן

אין זה סוד שהרבה מאיתנו מונעים לפעולה ומתעוררים לעשייה להבאת משיח – דווקא ברדיוס הקרוב לתאריך כ"ח ניסן, או כל תאריך אחר הקשור לדרישה המשיחית המנער אותנו מתרדמת הגלות האיומה [כ"ז אדר, ג' תמוז, ועוד] שאינו מאפשר לנו מצפונית ורגשית לשקוט על שמרינו.  

ולכאורה מהלך השינוי המהותי יכול להתחיל בצעד די פשוט: להפוך את שיחת כ"ח ניסן תנש"א לשיחה יום-יומית! במילים ברורות יותר ובדרישה מעשית: ללמוד בכל יום ויום ללא יוצא מן הכלל, ובכל פעם מחדש, את המילים המרעידות בשיחת כ"ח ניסן! לא פעם בשנה, לא פעם בחודש, ולא פעם בשבוע, אלא כל יום מחדש!

במכתב מיוחד (ספר שערי צדקה ע' קלג) מבאר הרבי מלך המשיח מדוע נתינת הצדקה צריכה להיות "בכל יום ויום" ולא רק פעם בשבוע או פעם בחודש: "כשם שאי אפשר לשבוע היום מסעודה שאכלו מלפני שבוע – כך גם במזון הנשמה, שאף שישנם דברים שאפשר לעשות פעם אחת המועילים למשך זמן, ובמשל באדם – הרי זה בית, לבושים, אך מזון צריך לאכול בכל יום ויום ולא ניתן להסתפק מיום אחד למשנהו".

הדרישה בשיחת כ"ח ניסן היא ה'מזון' והאוכל שאותו חסידי הדור השביעי צריכים לאכול יום יום עדי ההתגלות, ולכן לא ניתן להסתפק באוכל של אתמול ושל שלשום, בטח ובטח לא באוכל של לפני חודש או שנה… 

וכפי שהתבטא בהתפעלות הרבי הריי"צ בפני הרב שלמה אהרן קזרנובסקי ע"ה כשקיבל לידיו את לוח היום יום: "הלוח הזה הוא מזון רוחני יום-יומי"!, הפתגם היומי, כל יום מחדש, ולא רק פעם בתקופה הופך את היום ליום מואר לאור הדרישה הכתובה בו; ובלשון רבינו משיחנו לרב חודקוב ע"ה (התפרסם בשבעוננו גיליון 394 עמוד 38) "היום -יום! דער טאג איז טאג!" [=היום הוא יום]…

בכללות 'לוח היום יום' יכול לשמש עבורנו דוגמא טובה כיצד כל יום מקבל משמעות פרטית וקובע ברכה לעצמו במהותו כיום שונה מקודמו, וכתיאור הרבי הריי"צ על יצירת המופת הזו (אג"ק ח"ז ע' רלא): "השי"ת חנן, בלי עין-הרע, את חתני הרב הגאון ר' מנחם מענדיל שליט"א שיוכל לבנות היכל פאר חסידי זה על 383 חדריו, באופן שיום יום יביע אומר – כל יום אומר משהו. זהו היום במובנו האמיתי, היום יום, שכל יום – יום הוא".

כך הוא בנוגע לענייננו: דווקא בגלל שהדרישה בשיחת כ"ח ניסן היא דינמית ובלתי מקובעת, בכל יום הדרישה ממנה יכולה להגיע באופן שונה לכל חסיד, לפי מיקומו, לפי עבודתו ולפי עיסוקיו היומיים, ולכן הכרחי ששיחת כ"ח ניסן תעמוד מול עיניו כדרישה חיה באמצעות לימוד קטע השיחה הזה יום יום!

הרבי מלך המשיח חינך אותנו פעמים רבות על בסיס מאמר הזוהר "כל יומא ויומא עביד עבידתיה" – שבכל יום ויום ישנה המשכה חדשה בעולם שהיא נעשית ה"שער" של אותו היום (קונטרס מעייני הישועה תנש"א, סעיף י"ט), ובכל יום ויום ניתנים כוחות חדשים לאדם לבצע את משימתו היומית (שיחת ו' תשרי תשל"ו), ומכיון שעומדים אחרי הדרישה ההיסטורית "עשו כל אשר ביכולתכם" להביא משיח, מובן שזו הדרישה היומית שלנו עד ההתגלות, ולכן מוטל עלינו יום יום לזכור זאת, ללמוד זאת, להתבונן בזאת ולבצע זאת.

כל יום – בבוקר בבוקר

אם ננסה לרדת לרזולוציה מעשית יותר בקשר לחובת לימוד שיחת כ"ח ניסן מידי יום, ניתן לומר כי הזמן המוכשר והטוב ביותר עבור כך – הוא תחילת היום; אחרי "מודה אני", אחרי "ברכות השחר", לפני שחרית וכדומה. 

וכפי הסברו הנפלא של הרבי מלך המשיח (לקו"ש חלק ג, ויקרא, סעיף ג) אודות קורבן התמיד, שעל אף שהוקרב רק פעמיים ביום הוא נקרא 'תמיד' – כיוון שהפעולה שלו מהקרבתו בבוקר בבוקר פעלה על כל היום כולו באופן תמידי ורציף, ובלשון קודשו: "ולכן היה זמן קרבן התמיד הראשון השכם בבוקר, לכל-לראש, קודם לכל התעסקות אחרת, כי קרבן התמיד צריך להשפיע ולחדור בכל העניינים הבאים לאחריו". 

ומכך לומד שם הרבי בנוגע לסגולת תחילת היום: "צריך יהודי להבטיח את עצמו מיד בתחילת היום, עוד קודם שפונה לעסקיו השונים במשך היום, ולבטא לכל-לראש את התמסרותו המוחלטת להקב"ה".

לתחילת היום יש סוד עצום וכוח מיוחד להשרות את תוכנו על כל היום כולו, ובאם נקדיש 3 דקות עבור לימוד הקטע בשיחת כ"ח ניסן – ודאי שבמהלך היום נחוש ונרגיש את מחויבותנו התמידית להבאת משיח בכל האופנים הנדרשים מאיתנו [וכפי שהתבטא הרבי המהר"ש (ספר השיחות תרצ"ט ע' 339) שבכוח לימוד חסידות בתחילת היום ניתן להפוך את היום כולו ליום חסידי].

חסידים! נחליט יחד כל אחד במקומו ובעירו (ואני הקטן בתוככם), להתעורר בכוחות מחודשים למול קריאתו הנצחית של מלכנו – לעשות כל (!) שביכולתנו להביא משיח, עם הצעה קונקרטית-מעשית ללמוד בכל בוקר את הקטע המיוחד משיחת כ"ח ניסן. 

ניתן מתוך הספר בשורת הגאולה (אות כ), ניתן לתלות על המקרר, או מתוך תזכורת טלפונית, ובכך להקשיב לו, לשמוע את זעקתו, ולהתעורר בכל יום מחדש לקריאה הזועקת להבאת משיח בפועל ממש! 

הרב מני ששון, מגזין 'בית משיח'

1.

י"א ניסן בפתח, ומעבר להכנות האישיות של כל חסיד ליום הבהיר, מורגשת תכונה רבתית של כלל החסידים בארץ הקודש לקראת המעמד הגדול לכבודו של בעל יום ההולדת, ביום שלישי הקרוב בירושלים עיה"ק. 

כבר חודש ימים זועקים לוחות המודעות, הפליירים בשולחנות, העלונים בתיבות, והתזכורות בהודעות – בואו ורכשו כרטיס למעמד הגדול!

אך בין ניקיון הבית לקרצוף המכונית, בין סחיבת ארגזי היינות לקניית המצות, צפה לה במוחנו השאלה הזו שוב ושוב: למה? למה אני מגיע למעמד הגדול? מה הסיבה האמיתית שמקימה אותי מעפר גלגל החיים ומאשפות הנקיונות להושיבי עם נדיבי עמו? 

כל אחד יענה לעצמו את התשובה, וכל התשובות נכונות כל עוד התוצאה היא לקום ולבוא תמורת "שבתך בביתך", כי נקוט בידינו אותו כלל ברזל (היום יום כ"ג סיון) – "כל דבר המועיל או מביא לעבודה בפועל, הנה כל מניעה שתהיה לדבר זה . . הוא רק מתחבולותיה של נפש הבהמית".

אך כשעומדים 'סמוך ונראה' ליום ב' ניסן, בו נאמרה בשנת תשמ"ח השיחה ההיסטורית אודות הכרזת "יחי המלך", עלינו לכוון את הזרקורים לכיוונה ולקבל מתוכנה והלך רוחה מדד פנימי ועמוק יותר לסיבת הגעתנו.

ללא ספק, ההוראה המרכזית העולה משיחה מיוחדת זו היא די מספקת עבורנו: "צריכה להיות הוספה עיקרית בעניין החיים על ידי פעולת העם שמכריזים יחי המלך"; על העם להכריז "יחי המלך" ובכך להוסיף חיים וכוח למלך המשיח לבצע את שליחותו לגאול את עם ישראל!

בתקופה ההיסטורית בה אנו נמצאים, עמוק עמוק בדור הגאולה, בזמן השיא לביאת משיח צדקנו, לאחר התגלות הרבי כמלך המשיח לעיני העולם כולו, ועידודו הנמרץ להכרזת ושירת ה"יחי" כאות לקבלת מלכותו, להכרה בו כמלך המשיח, וכפעולה מצידנו להוספה והצלחה בחייו ובמטרת חייו וכינון מלכותו – הרי שהיא היא הסיבה אשר לשמה אנו מגיעים!

מעבר לכל התכנים, מעבר לכל הנאומים, מעבר לכל הסרטונים, ומעבר לכל המסרים המהותיים שיוצגו במעמד, ניצבת הנקודה העיקרית, ההכרה הכללית, וההכרזה האמיתית שמקבלת משמעות כפולה ותוקף רב במעמד אלפים מישראל – "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד"! 

לרגע הזה אנחנו מגיעים, להכרזת ה"יחי" הרבתית הזו המביעה את אמונתנו ודביקותנו הנצחית, בה כולנו אומרים יחד: רבי, אנחנו בוחרים בך ומקבלים מלכותך כמלך המשיח! מצפים ומשתוקקים להתגלותך, ובכל רגע שנותר – ממשיכים לדבוק בבשורתך, בנבאותך, ובזהותך כמלך המשיח שיגאלנו בקרוב ממש!

2. 

בדרך הדרוש ניתן לסכם את הנקודה הבוערת הזו בפסוק אחד בתהלים (נ, ה): "אִסְפוּ לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי".

אמירה שכביכול נאמרת מצידו של מלך המשיח: תאספו לי את החסידים, את אותם אלו שכרתו איתי ברית נצחית שאינה ניתנת לערעור, על מנת שיבואו להצהיר באסיפה גדולה ("איספו לי חסידי") קבל עם ועדה בפומבי ובקול רעש גדול – שהם ממשיכים את הברית הזו, ואת ההכרה שלהם במלך המשיח ובמלכותו. זו כל מטרת האסיפה!

ומה מיוחד לגלות, שהפסוק הזה נדרש בצורה ברורה על נקודת האמונה במשה רבינו, גואלן של ישראל [מעבר לדרשת הפסוק הזה בגמרא (סנהדרין קי, ב) וברמב"ם (יסודי התורה, ה, ד) אודות הרוגי המלכות ומוסרי הנפש על קידוש השם – אשר בכך לכל הדעות יצאנו ידי חובה די והותר, בפרט בתקופה האחרונה]:

באבות דרבי נתן (פרק לו) שואל רבי יהושוע את רבי אליעזר על מי נאמר הפסוק הזה "אִסְפוּ לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי", ועונה לו רבי אליעזר: "זה משה ואהרן וכל חסידי הדור משבט לוי"…

אלו הם החסידים שנדרשים להתאסף! כל השייכים למשה ואהרון, כל בני שבט לוי, ובלשון המדרש – "כל חסידי הדור משבט לוי"; אותם אלו המאמינים, הבוטחים והדבקים, שהצליחו ומצליחים בכל רגע לעמוד בניסיון האמונה, וכל אלו החפצים להיות חלק משבט לוי, מקורבים, ידידים, כלל החסידים ומשפחות אנ"ש: 

בואו נתאסף כחסידים, ונעלה שוב על נס את העובדה שאנו "כורתי בריתי", שכרתנו ברית עם הרבי מלך המשיח על מלכותו ובשורתו ואיננו זזים ממנה אפילו כמלוא נימה; 

וכהסברו של אדמו"ר הזקן במהותה של כריתת ברית (לקוטי תורה, נצבים): "על ידי כריתת הברית תהיה אהבתם אהבה נצחית בל תמוט עולם ועד ולא יפרידם שום מניעה מבית ומחוץ . . לפי שבאו בברית והתקשרות כאילו נעשו לבשר אחד. וכמו שלא יוכל לפסוק אהבתו על עצמו כך לא יפסוק מעל חבירו".

3.

אז אם יש מישהו משבט לוי שעדיין מתלבט אם להגיע, ועיסוקיו הרבים הנפשיים והפיזיים טורדים מנוחתו בימים טרופים אלו, שיגיע להכרזת ה"יחי" הרבתית וילך וישוב לביתו! כי רגע ההכרה המהותי הזה מתמצת בתוכו הכל, ובשבילו נועד הכל!

כך נהג השליח המקושר הרב גרשון מענדל גרליק ע"ה, בכנס האמונה בכ"ב אדר ראשון תשנ"ה באולמי הסינרמה, שנדרש לשאת כמה מילים בפני האלפים, ועלה ואמר את תוכנו ב-11 שניות בדיוק: "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד", וסיים את דבריו.

כך נהג ה"אביר שבאבירים" הרב יהודה קלמן מארלאו ע"ה, בכנס האמונה בב' ניסן תשנ"ה באולם יד אליהו בתל אביב, שהגיע כאורח הכבוד לשאת דברים באירוע המיוחד, ולאחר הקדמה קצרה חתם את נאומו בן ה-3 דקות בלבד, במילים: "היום מלאו שבע שנים שלימות מאז שהרבי מלך המשיח הודיע לנו אודות הכרזת "יחי". אני מייצג כאמור את קהילת קראון הייטס המכריזים הכרזה זו כאן בארץ הקודש: יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד".

זו סיבת הגעתנו למעמד! "לְכוּ וְנֵלְכָה הַגִּלְגָּל וּנְחַדֵּשׁ שָׁם הַמְּלוּכָה"! נצביע ברגליים בגאון יעקב ובקול רעש גדול, ונבטא את אמונתנו ודביקותנו ברבי כמלך המשיח ובציפייה העזה להתגלותו, מתוך ההכרזה שמוסיפה לו חיות וכוח ומחישה את התגלותו: יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

אִסְפוּ לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי!

הרב מנחם מענדל ששון, מגזין 'בית משיח'

אין קול ואין עונה

דרכים רבות ומגוונות פרוסות בפנינו להבערת נושא הגאולה שוב ושוב בנפשנו. בהיותנו אנשי גלות "שנולדנו בגלות וגדלנו בגלות" אנחנו תרים ומחפשים את שלטי המילוט אל הגאולה, והם נמצאים שם עבורנו – באמצעות לימוד עניני גאולה ומשיח, התבוננות בעניני הגאולה והעיסוק המתמיד בלבושי נפשנו סביב נושאי הגאולה. 

אך לפעמים בשביל להתעורר מתרדמת הגלות, צריכים מעבר לדרכים הרגילות – המנתבות אותנו באופן של "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" – לקבל 'מכת שוקר' פסימית, לתזכורת הכרחית מי אנחנו ומה תפקידנו ברגעים הקריטיים הללו לפני התגלותו המושלמת של מלך המשיח.

בכמה הזדמנויות זעק הרבי מלך המשיח מקירות ליבו על האדישות של החסידים בנושא הגאולה. זעקה כזו שאינה מותירה ברירה זולת התנערות מהירה מהאטימות הקרה והתעוררות שיא להתעסקות פעילה סביב עניני הגאולה. 

דוגמא אחת מני רבות לכך, היא פרשיית סערת הגאולה שהתחוללה בין חג הפורים לחג הפסח בשנת תשמ"ז, שהגיעה לשיאה בשבוע זה – שבת מברכים חודש ניסן: 

קראתי ואין עונה

בהתוועדות חג הפורים בשנת תשמ"ז, דיבר הרבי בהתעוררות גדולה ובצורה מיוחדת אודות הכרח העיסוק והדיבור סביב נושא הגאולה ללא הרף, והצביע על כך שכעת נדרש שנושא הגאולה יהפוך לנחלתו הפרטית של כל יהודי ולא תישאר בתחום האחריות של נשיא הדור לבדו: "חיפשתי מה יכול להיות הביאור בדבר [שעדיין לא הגיעה הגאולה] עד שהביאור היחיד שמצאתי הוא, שעתה העניין עבר מ"הנשיא הוא הכל" אל "הכל", היינו לכל אחד ואחד מישראל". 

בהמשך לכך קרא הרבי לפרסם בכל מקום מקום עד שיגיעו הדברים "לידיעתו של כל אחד ואחד מישראל" – שעל כל אחד ואחד להוסיף במעשה דיבור ומחשבה טובה ובכך לפעול את הבאת הגאולה בפועל ממש, ובהמשך לכך הורה – ש"בכל אסיפת כמה וכמה מישראל יזכירו ויעוררו: הקשיבו יהודים! הוספת מעשה אחד על ידי כל אחד ואחד מכם . . יכולה להיות המעשה שהוא ה"מכה בפטיש" לפני הגאולה האמיתית והשלימה". 

בהמשך להתוועדות מיוחדת זו, המשיך הרבי בעקביות שבוע אחרי שבוע לעורר את החסידים אודות ההתעסקות בנושא הגאולה, הן ביחידות ט"ז אדר, הן בשבת פרשת תשא, הן בשבת פרשת ויקהל, והן בשבת פרשת ויקרא, בדרישה חוזרת ונשנית לעורר את העם לגאולה.

וכך אמר (בין היתר) ביחידות שהתקיימה יומיים אחרי, בט"ז אדר תשמ"ז, בהמשך לדיבורו אודות חובת העיסוק בעניני הגאולה: "והמעשה הוא העיקר, שכל אחד ואחד, אנשים נשים וטף, יעשה בפועל כפי יכולתו בעניני "גאולה", בדברים שימשיכו הגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו". 

לאחר ההתעוררות הגוברת הזו סביב עניני הגאולה אותה דרש הרבי שוב ושוב, היה מן הראוי ומן הצפוי שאכן תתרחש 'תחייה' של ממש בין החסידים בנושא זה והפעולות האינטנסיביות יתגברו "הלוך ונסוע" וירקיעו שחקים עד שמשה רבינו יצהיר ויאמר ש"המלאכה הייתה דיים"…

אך בפועל הודיע הרבי על אכזבתו מהמצב, ועל כך שאפילו לא נקפו 'אצבע קטנה' בהתעסקות סביב ענייני הגאולה עליהן דובר בארוכה ובהתעוררות מיוחדת בשיחות האחרונות; וכך אמר הרבי בכאב בשבת מברכים חודש ניסן תשמ"ז לאחר שדיבר שוב בלהט על הגאולה:

"מתעוררת שאלה: מהי תועלת הדיבור בכל זה – לאחרי שכבד דובר בזה פעמים רבות, התוועדות לאחרי התוועדות וכו', וללא הזזה כלל, עד כדי כך, שלא נגע ולא פגע!.. מדברים ללא הרף על דבר הגאולה . . וללא כל תועלת!

למרבה הצער והכאב כו' – הטענה אינה על כך שהפעולה בזה אינה במלוא המרץ והחיות . . הטענה היא על העדר הפעולה לגמרי – גם לא באופן של "קדירא דבי שותפי" [פעולת בישול של שני שותפים], ואפילו לא באופן שיש שותפים רבים, שכל אחד מהם נוקף אצבעו, אפילו "אצבע קטנה" . . שהרי בנדון דידן גם "אצבע קטנה" לא נקפו… בענין זה נעשה כל אחד ואחד "עניו הכי גדול", באמרו, "מי אני ומה אני", ישנם גדולי ישראל, וכו' וכו', ובמילא, הוא מצדו יכול לשבת במנוחה".

התעוררי, התעוררי, כי בא אורך

התבוננות קצרה במילים אלו מחרידה את ליבו של כל חסיד ומדירה שינה מעיניו: הרבי לא מגיע אלינו בטענה שלא מתעסקים 'בלהט' בעניני הגאולה, שאין 'מרץ' מתאים או שאין 'הוספה' מתמדת, הרבי זועק – "הטענה היא על העדר הפעולה לגמרי"!! = אתם פשוט לא בתמונה…

קשה לדמות את המצב לכך, אך זה מזכיר מעט את דבריו של גיחזי (מלכים ב, פרק ד) לאחר שחזר משליחותו של אלישע לברר את מצב הילד של השונמית ואמר "אין קול ואין קשב", "לא הקיץ הנער"; הוא לא מגיב, הוא לא מקשיב, הוא ב'הרדמה מלאה', אין עם מי לדבר… 

אין הקשבה. אין הפנמה. אין הטיית אוזן למשמע זעקתו הפנימית של מלכנו…

ומה כואב לגלות, שאותן המילים שנאמרו כאן בכאב – "לא נגע ולא פגע", נאמרו שוב גם אחרי השיחה הידועה של כ"ח ניסן תנש"א (בחלוקת הדולרים שלאחר השיחה להרה"ח שנ"ז גוראריה ע"ה), ללמדנו שעדיין הטענה של הרבי בעינה עומדת… 

הטענה אינה נסובה על חסידים מסוימים שנכחו אז ב-770 שלא התעוררו בעקבות הדברים. הרי "דבריו חיים וקיימים לעד", ומילים כואבות אלו נאמרות שוב כעת "כחדשים ממש" ו"כנתינתן מסיני" היישר לליבו של כל חסיד בזמננו כעת. 

עלינו להתעורר מתרדמת החורף הגלותית הזו, ולפעול כרצון מלכנו בשלושה שלבים: 

א. להקשיב. פשוט להקשיב לזעקתו הפנימית של הרבי מלך המשיח על הכרח ההתעסקות בענייני הגאולה.

ב. להפנים. להכיר בנפש שזו נחלתי הפרטית ואחריותי האישית, אפילו לא באופן של "קדירא דבי שותפי".

ג. לפעול. המעשה הוא העיקר, לפרסם "עד שהעניין יגיע לידיעתו של כל אחד ואחד מישראל" אודות האחריות המעשה שבידי כל אחד להכרעת הגאולה. 

אולי כך, באמצעות הקשבה למילותיו הכואבות של הרבי אודות תרדמת החסידים, נצליח להתעורר, להתנער ולפעול בענייני הגאולה יותר ויותר, מתוך אכפתיות ואהבה אינסופית לקיום רצון קודשו. 

ויפה שעה אחת קודם – שמא יהיה כבר מאוחר ובמקום שנעורר את העולם העולם יעורר אותנו… 

הרב מני ששון, מגזין 'בית משיח'

מפקדי דור הגאולה, היכן אתם? 

ניתן להעריך שהרבה מן הקוראים חשים הרגשה זהה בשבועיים האחרונים. כל אחד קורא לה בשם אחר, אך היא נוכחת, נמצאת, ומקננת בלב ללא מנוחה. 

בעיצומה של מלחמת הדור, דור הגאולה, בה אנו צועדים כבר 75 שנה וכובשים יעדים נוספים לקראת הניצחון המושלם, לאחר הודעת המלך שכבר סיימנו הכל ולא נותרה אלא שליחות יחידה להכרעת המערכה, נופלים בקרב לנגד עיננו טובי ומובחרי מפקדינו הנאמנים העומדים בחזית המערכה.

קשה לנקוב בשם לתופעה המורכבת הזו, אך היא מתרחשת לנגד עיננו ומחייבת התייחסות פנימית אליה.

רק בעשור האחרון אנו עדים לשורה של מפקדים חדורי רוח ועוצמה בהבאת משיח – נחשוני דור הגאולה – שהלכו לעולמם בעיצומה של מערכת הגאולה [כאשר בשבועיים האחרונים התווספו לצערנו שניים נוספים: הרב יוסף יצחק ווילשאנסקי ע"ה והרב אורי מרדכי ליפש ע"ה]. 

העובדה הזו כואבת ומחייבת כאחד. 

הכאב הוא עצום. ליבו של אף חייל אינו נותר אדיש בראותו לנגד עיניו את מפקדיו ומחנכיו הבכירים נופלים בקרב לרגלי האויב. גם חייל גיבור ואמיץ נושא את עיניו אל עבר האריות שבחבורה בהערכה כנה ומרגיש קושי פנימי בהיעדרותם.

אך לצד זאת, כחייל ערכי הנאמן לרצון המלך הגדול, חש הוא רגש של מחויבות עליונה למלא את החסר ולהכריע את הקרב לניצחון. בהתנערות והתעשתות מהירה הוא נוטל את המושכות לידיו ועושה כל שביכולתו למלא יחד עם חבריו את הכוח החסר על מנת להבטיח את הניצחון המושלם. 

אז איפה אנחנו, החיילים, בתמונת הניצחון הזו לנוכח החלל הריק? היכן הם החסידים האדוקים לבשורת הגאולה של מלכנו משיחנו, האמונים בהכנת העולם כולו לקבלת פני הרבי משיח צדקנו? הייתכן שנשאר מאחור? הייתכן שלמרות כל זאת ננוח על זרי הדפנה? 

אמנם החלל הוא גדול, אבל אנחנו יותר גדולים ממנו! 

הרי המלך מבזבז את כל אוצרותיו הכמוסים והנעלמים עלינו למען ניצחון המלחמה, ומעניק ונותן לנו כאנשי החייל הנבחרים מקסימום כוחות ושיא יכולות – להתנער ולהתקדם מהמושבים האחוריים אל חזית המערכה, משייכות מקיפה לפרקים רחוקים למונחות עצומה ותדירה סביב הבאת המשיח, על מנת להכריע את הכף לגאולה אמיתית ושלימה.

הנִשאר מאחור? "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה"? המפקדינו יפלו בקרב ואנחנו נשב פה?…

*

מלחמות ישראל מלאות במקרים בהם נפלו טובי מפקדינו. תמורת אלו נקראו אל הדגל חיילים אחרים למלא את החסר ולהשלים את המלאכה, ועל אף המכה הקשה העם המשיך לדבוק בניצחון מוחלט מתוך אמונה בה' וחתירה נוספת לניצחון עם כוחות חדשים, צעירים ורעננים.

גם כאשר בקרב מול פלשתים (שמואל א פרק ד) נפל עלי הכהן, לצד נפילת 34,000 חיילים, ואף נשבה ארון ברית ה' – חידש שמואל את הקרב ולאחר כמה שנים ניצחו ישראל מתוך אמונה מחודשת בה'; גם בקרב האחרון של שאול המלך מול אויביו (שמואל ב פרק כ"ח) כאשר נופל שאול בקרב, לצד שלושת בניו – יהונתן, אבינדב, מלכישוע, מתעשת דוד המלך לאחר קינון ובכיה על האבידות ומחדש את המלוכה בחברון; גם במלחמת בני עמון (שופטים פרק י"א) מריצים זקני ישראל את יפתח הגלעדי למלאות את החלל הריק "והיית לנו לקצין" לנצח במלחמה ההכרחית; כך היה גם במלחמות יהושוע (יהושוע פרק י) וכן במלחמות גדעון (שופטים פרק ו) ועוד ועוד. 

המסר הוא ברור: היעד והמטרה גוברים על הכל, כי הם תכלית הכל. גם כאשר סופגים אבידות קשות – המטרה בעינה עומדת וקוראת למאמיניה לעשות כל שביכולתם על מנת לממש את התגשמותה. 

איננו מחפשים קברניטים לספינת הדגל, או אנשי רוח למילוי מקומות המנהיגות, יש לנו רבי חי וקיים ועימו אנו צועדים ועליו אנו סומכים; הנדרש הוא פשוט להמשיך להילחם במשבצת השייכת לנו במערכה למען הבאת הגאולה, בפרסום הבשורה והנבואה, ובהכנת העולם כולו לקבלת פני משיח צדקנו – מתוך עקביות ואדיקות שיא שאינה ניתנת לערעור על מנת להגשים את מבוקשו של מלכנו משיחנו. 

וכפי שהתבטא רבן גמליאל (מסכת הוריות י, יא) בפני שני תלמידי החכמים המופלגים, לאחר שהציע להם משרה "להושיבן בראש" והם ניסו להתחמק מההצעה מחשש לקבלת השררה והמנהיגות; "מדומין אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם!"; אכן, זהו המבוקש כעת – עבדות למלך המשיח ולענינו העיקרי במטרה להביא להתגלותו בפועל ממש ולמטה מעשרה טפחים.

*

הרעיון המהותי הזה של לקיחת אחריות בנשיאת דגל הגאולה בדורנו, הוא איננו רק מפני ההכרח למלאות את המשבצות החסרות לאור האבידות הקשות. מלכתחילה, הדרישה של הרבי מלך המשיח בשיחת כ"ח ניסן תנש"א הייתה שכל אחד יקח אחריות מלאה מצידו למען הבאת הגאולה. 

אלא, שלאחר הדרישה היו חסידים מסורים ונתונים שנענו אליה ברצינות עד הקצה האחרון, והפכו באופן אוטומטי לסמל ומופת המושך אחריו את כל החפצים לדבוק באור הגאולה, וכעת – בעקבות שרשרת האבדות בעשור האחרון של אותם חסידים – כל אחד מאיתנו נדרש להסתכל עליהם ולהבין כיצד אף הוא צריך להיות כך בבחינת "כזה ראה וקדש" ולהתמסר טוטאלית לענייני גאולה ומשיח.

שורה תחתונה: המטרה עדיין לא הושגה, המערכה עדיין בשיאה, טובי מפקדינו נלקחו, וזעקת המלך עדיין מהדהדת בחלל הקרב – – "עשו כל אשר ביכולתכם להביא את משיח צדקנו בפועל ממש" – – 

מפקדי דור הגאולה, היכן אתם?