השאלה היחידה היא: איך אנחנו פועלים את ההתגלות?

הרב מטוסוב, שנים ארוכות חלפו מאז ג' תמוז – רחמנא ליצלן – בהעלם והסתר הכי גדול של גלות בתוך גלות, ועדיין איננו רואים בגלוי – נכון לשעת הראיון – את מלכנו משיחנו. ובכל זאת, אנחנו רואים שהאמונה התקיפה בחייו הנצחיים של הרבי ובהתגלותו המיידית לא נחלשת, ואדרבה – הולכת ומתחזקת.

האם אפשר להסביר את זה? מה המקור והיסוד שגורם לאמונה להמשיך ולבעור בלי לדעוך?

הכל תלוי איך מסתכלים על הענין.

על הענין של רבי ומשיח, כמו על כל הענינים, אפשר להסתכל מנקודת מבט הגיונית. מנקודת המבט של ההיגיון – ולאו דוקא לפי השכל האנושי, אלא אפילו לפי שכל קדוש כמו שרואים בתורה – יכולים להיות שינויים. אצל משה רבינו, עם כל הרצון העז והכאב וכו' – הגיע בהמשך דורו של יהושע, ומשה עצמו לא נכנס לארץ ישראל. גם אצל רבותינו נשיאנו עברנו מדור לדור עד לדור השביעי. אם מסתכלים ככה על הענין, יכולים לשאול כל מיני שאלות, וקשה מאוד להיאחז באמונה.

אבל אצלנו מדובר על משהו אחר לגמרי. אנחנו מסתכלים על כל הענין מנקודת מבט אחרת לגמרי, משהו שלא יכולים להיות בו שום שינויים (אלא למעליותא, כמובן).

הרבי מחנך אותנו כל הזמן להכיר שמדובר במשהו אחר לגמרי, ענין שלא שייך בו שום שינויים, ענין נצחי. כשהרבי מדבר איתנו על משיח – הרבי לא מתחיל מהעולם שלנו, ששייך בו שינוי; הרבי מדבר איתנו על משהו שלא תלוי בשכל ובשינויים.

זה הרי ההבדל הגדול בין הנבואה של הרבי לבין הקיצים שנאמרו בכל הדורות (כמו שהרבי מציין בהערה 112 לדבר מלכות ש"פ שופטים), שם היה מדובר בענין רוחני, שבפועל ממש יכול להשתנות לפי התנאים בעולם הגשמי שלנו; אבל הרבי לא אומר 'קץ', הרבי מדבר על מציאות. דבר שכבר קרה, לא יכול להשתנות ולא תלוי בשום דבר.

הרבי מדבר על זה בפירוש בשיחות, כל הזמן – שנת תנש"א היא 'שנה שמלך המשיח נגלה בו', נגלה בו בלשון עבר, וכמו שהרבי אומר בדבר מלכות ש"פ נשא, בנוגע לנפלאות שראו בשנת תנש"א: "שכבר ראו (נוסף על אלה שיראו בעתיד, "אראנו") בפועל ובגלוי לעיני כל העמים בשנה זו, שבהם נתקיימו דברי הילקוט שמעוני", כלומר, שדברי המדרש "שנה שמלך המשיח נגלה בו" כבר נתקיימו. וכיון שהרבי כבר התגלה בתור מלך המשיח, התהליך הזה לא יכול להשתנות, הוא יכול רק ללכת להתקדם עד לסיומו המושלם תיכף ומיד.

מעניין, שרואים את צורת ההתייחסות הזו אצל הרבי לגבי החיים של נשיא הדור – כמו שמפרש הרבי את מאמר רז"ל "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים". לכאורה, הפירוש הוא שהחיים של "זרעו" הם הברורים והמוחשיים, ורק מזה אפשר להגיע למסקנה על ידי לימוד והתבונות שגם "הוא בחיים"; אבל הרבי אומר (ט"ו תמוז תשמ"ה) שמכיון ש"הוא בחיים" לכן גם זרעו בחיים. החיים של "הוא", של נשיא הדור, הם דבר ודאי וברור שלא שייך בו שינויים – ורק בזכות זה יכול להיות שגם אנחנו, "זרעו", נחיה.

מכיון שהאמונה היא כל כך ודאית וברורה, ומיוסדת על הדברים של הרבי – איך ייתכן שעוברים כל כך הרבה שנים של העלם והסתר, ועדיין לא זוכים לראות את הרבי מתגלה?!

על שאלה זו, ודאי שאינני מסוגל לענות. אם מישהו יענה על זה, כנראה שהוא המשיח בעצמו – "אילו ידעתיו הייתיו".

גם הרבי חוזר ואומר שאין שום הסבר. בש"פ משפטים תשנ"ב הרבי אומר שלא מובן למה לא היתה ההוראה לבנות את בית המקדש.

התפקיד שלנו הוא לא לענות על השאלה הזו, זה דבר שאנחנו לא יודעים. התפקיד שלנו הוא לענות על השאלה – מה אנחנו צריכים לעשות עם זה.

אם כן – מה צריכים לעשות בתקופה כזו של העלם והסתר?

לחיות עם הענין של משיח – בדיוק כמו שהרבי אומר, על ידי לימוד עניני גאולה ומשיח. הכוונה היא לא רק ללימוד בעיון, להבין טוב יותר, אלא ללמוד כדי לחיות – זאת אומרת לדעת ולהכיר את העניינים שעליהם הרבי מדבר: מה הפירוש ש"הסתיימה עבודת השליחות", "הסתיימה עבודת הבירורים", "הסתיימה הפצת המעיינות"?… יש כאלו שלומדים את זה כמו מושגים בקבלה… אבל זה לא כך. צריך ללמוד את זה ולקלוט שהרבי מדבר אלינו, להבין באיזו תקופה אנחנו נמצאים.

כשלומדים עניני גאולה ומשיח, רואים שהרבי מגדיר בדיוק את ענינו של ההעלם והסתר שאנחנו רואים. כל השאלות שמתעוררות, מה קרה, מה פתאום ההסתר הזה ולמה הרבי לא השלים עדיין את התהליך של הגאולה – אפשר לצאת מהם אם לומדים עניני גאולה ומשיח.

אני לא יודע את מחשבותיו של הקדוש ברוך הוא, ובודאי שהרבי נלחם עכשיו כל הזמן כדי להתגלות. אבל גם התקופה הזמנית שעוברת עכשיו היא חלק מהענין – היא השלב של "נכסה". ברור שאין ולא יכולה להיות שום שאלה על החיים הנצחיים של הרבי; גם כשהרבי הריי"צ היה במאסר עד י"ג תמוז, או כשאדמו"ר הזקן היה במאסר לפני י"ט כסלו, גם אז לא ראו את הרבי – אבל האם למישהו היתה שאלה?! הרי היה ברור שאם אנחנו נושמים זה בגלל שהרבי נושם. זאת בדיוק המציאות עכשיו.

כמובן שההסברים האלו לא משנים שום דבר בכך שהמצב הוא לא מובן. זה השלב הכי קשה, והלוואי שהיינו עוברים אותו מהר יותר – הרבי היה סובל הרבה פחות, וכולנו היינו סובלים הרבה פחות. חייבים לבקש מהקב"ה שיגלה את הרבי תיכף ומיד, ואולי אז יהיה הסבר – "אודך הוי' כי אנפת בי".

כשאנחנו לומדים את ההסברים על התקופה שלנו, ומבינים שהכל זה חלק מהגאולה, זה לא מחליש את השאלה והזעקה – "עד מתי", אי אפשר עוד להמשיך ככה… אדרבה, זה מחזק אותה. לא שאחרי הלימוד אנחנו פתאום מבינים איך יכול להיות מצב כזה. אבל אנחנו קולטים שגם אם אנחנו לא מבינים – זה לא משנה את המציאות!

*

כשאנחנו מדברים על הנושא של בשורת הגאולה ופרסומה, זה לא סוד שישנם חילוקי דעות חריפים בנושא בינינו החסידים. מאיפה זה מגיע? אם כולם שותים ממעיין אחד, מהשיחות של הרבי, איך פתאום מתפצלים קצוות מנוגדים כל כך?

נראה שזה קשור לנושא ממנו התחלנו: איך ניגשים לענין, מצד ההגיון – אפילו של התורה – או מצד האמונה.

מצד ההגיון, אם רואים שאחרי כל השיחות על הגאולה היה ג' תמוז – אולי צריך לחפש כיוון אחר, להבין פירושים שונים בשיחות, שמדובר על פנימיות הענינים וכל מיני דברים.

אבל מצד האמונה, רואים שהרבי מדבר על מלך המשיח שהתגלה, והתחיל לפעול. לא על קץ וענין שמיימי אלא על מציאות שהתחילה לקרות, כמו שהזכרנו. כשמדברים על משהו שהוא לא ממש במציאות העולם, אפשר אולי לומר "פנימיות הענינים" וכדומה, אבל לא כשמדברים על מציאות. ומכיון שבשורת הגאולה של הרבי היא לא רק ענין רוחני, אלא מציאות גשמית; היא לא תקוה לעתיד, אלא מאורעות שקרו בעבר וקורים בהווה – אין בזה שום 'פשט'לאך' ואנחנו מאמינים בזה ובטוחים ב-100% ששום דבר לא יכול להשתנות.

עד כאן דיברנו על חילוקי הדעות ברמה העקרונית. מה עושים כדי שחילוקי הדעות לא יפריעו לחיות כמו חסידים, כמשפחה אחת? האם בשביל זה צריך לפעמים להסיט לצד את עניני המשיח, כדי שנוכל לשבת ביחד בקלות וניזהר לא לעורר מתחים מיותרים?

שוב נחזור לנושא – איך ההסתכלות שלנו על כל הענין? אם נדבר בהגיון – הרי זה דבר ברור שיש חילוקים, קבוצות ודעות שונות וכך יהיה עד ביאת גואל צדק. רק מלך המשיח "יכוף כל ישראל" בדרכי נועם ובדרכי שלום… כך זה בכל ענין, אנחנו חיים בעולם דמוקרטי שבו זכותו של כל אחד לחשוב מה שהוא רוצה. כשיש בעיות הולכים לדין תורה, ויכול להיות גם שהרב יפסוק לא כמו שאני רוצה – ומה שהוא פוסק כך צריך לעשות. כדי לא להתחכך יותר מידי עם אחרים, צריך להמנע מויכוחים. ושלום על ישראל…

אבל אנחנו הרי מדברים על משהו אחר לגמרי. הרי אנחנו לא מדברים על חילוקים אישיים בינינו, אנחנו כולנו מנסים (או עכ"פ כך אמור להיות) לכוון לרצון של הרבי, ולמצוא את הדרך הכי טובה להביא את ההתגלות שלו!

הרבי הרי מדבר בש"פ מטות מסעי תנש"א על זה שתוקנה כבר סיבת הגלות, ומתחילה האחדות של הטעימה מהגאולה. הענין של משיח פועל אחדות ברמה אחרת לגמרי. אם-כן, מה שאמור לצאת מזה לפועל זה רק הוספה והתחזקות באהבת ישראל.

כן, יכול להיות בינינו חילוק עצום. אני מסתכל על יהודי שני, ונראה לי שהוא לא קולט את הדברים של הרבי שהגאולה היא כבר מציאות בפועל בעולם – לכאורה, איך אני יכול בכלל למצוא שפה משותפת איתו?! כשמישהו יאמר לך ביום שעכשיו זה לילה, אפשר לדבר איתו בכלל? אני מדבר על המציאות, והוא מדבר על משהו אחר…

אבל מי הכניס לי לראש את ההתעסקות בכל הענין? – הרבי! אם כן, האם אני מסוגל להתרחק בגלל זה מיהודי שני? גם אם הוא טועה אולי בהתקשרות לרבי, זה יעורר אצלי רגש של רחמנות עליו, אני ארצה להכניס אותו לענין. אני אשתוקק לשבת ביחד, ללמוד מה הרבי אומר, וביחד נקלוט את הבשורה של הרבי ונקבל פני משיח.

הרי הרבי אומר בכ' מנ"א תש"י שאפילו מי שחסר אצלו ב"אנכי" ו"לא יהיה לך" של ההתקשרות לרבי – הענין שהרבי בעל-הבית על הכל ויכול הכל – גם  הוא יכול וצריך ללמוד מתורתו של הרבי, וזה עצמו יפעל עליו 'לעלות על העגלה' ו'להחזיק בקליאמקע' של הרבי. אין יהודי שלא שייך לענין. אם כן, לא ייתכן להתרחק מיהודי בגלל דברים שהרבי אומר!

אם הדעות שלנו בנושא הם לפי הדעה של הרבי – העיסוק שלנו במשיח רק יחזק את האחדות. ואפילו כשאין דיעותיהם שוות – הרי "ואת והב בסופה": גם אם כל אחד מבין בדרך אחרת, עצם הרצון להבין ביחד את התורה פועל אחדות. אבל אם נראה שמהחילוקים בעניני משיח מסתעפים ענינים לא טובים, אם כן ברור שלא היה כאן רצון להבין מה הרבי אומר, אלא כנראה ניסיון לנצל את דבר הרבי בשביל ענינים אחרים…

*

אם כן כחסידים שמעוניינים לכוון לרצון של הרבי – כיצד עלינו להתנהג בנוגע לפרסום משיח? והאם יש ענין בפרסום זהותו של משיח?

יש מטרה, ויש אמצעים להגעה למטרה. המטרה נשארת תמיד אותה מטרה – אנחנו רוצים שהיהודי ידע שהרבי הוא מלך המשיח שהחל להתגלות, ותיכף ומיד יתגלה בשלימות. אי אפשר לשנות את המטרה הזו. כמו שאמרנו קודם, זאת פשוט המציאות, הרבי כבר התגלה כמלך המשיח – ומכיון שזו המציאות, אין סיבה שיהודים לא יזכו לדעת אותה. מה גם שכאשר אנשים רואים ניסיונות להסתיר ולהעלים חלק מהאמת ומדברי הרבי, זה ההיפך הגמור של קידוש שם ליובאוויטש ושם הרבי. כשאנחנו אומרים את האמת בצורה ברורה – זה קידוש ה' אמיתי, והוכחה שאין לנו במה להתבייש.

עם זאת, ברור שהדרך להגיע למטרה הברורה הזו – משתנית בהתאם לתנאים.

צריכים לנהוג על פי הכללים שהרבי קבע – לנהוג בהתאם לתנאי המקום. ברור שפירסום משיח בארץ ישראל לא דומה לפרסום בחו"ל, וגם שם – כמובן שבאנגליה לא מפרסמים באותם דרכים שבצרפת. זה דבר ברור ופשוט. כך גם לגבי סוג האנשים שאיתם פועלים: יש הבדל עצום בין בני תורה לבין פשוטי עם, וכו' וכו'.

האמת היא, שכך גם במבצעים אחרים: ב'מבצע תפילין' למשל, יש יהודי שצריך לפעול עליו שירצה להניח תפילין, ויש יהודי שמסכים כבר להניח וצריכים לפעול שיתחיל להניח לבד. ויש מי שמניח כבר וצריכים שיתחיל להניח תפילין דרבינו תם. כמובן שזו לא פשרה בעצם הענין של הנחת תפילין, אלא פעולה מתאימה למצבו האישי של היהודי שאיתו נפגשים.

מה לדעתך הדבר העיקרי שחסר היום בשטח הפרסום, שעליו צריכים להניח את הדגש לפני שיוצאים לפרסם עניני משיח?

הנושא שהזכרנו קודם – ללמוד היטב עניני גאולה ומשיח – תקף במיוחד גם בהקשר של הפרסום. כאשר אנחנו לומדים גאולה ומשיח, וחיים עם הנושא אפשר להעביר אותו הלאה בהצלחה.

כיום נמצאים באופן יחסי במצב די מתקדם בקשר לפרסום המסר שיש לנו להעביר; כמעט כל יהודי נתקל בדגלים, פרסומות, שלטים וכו' בעניני משיח. כמעט אין יהודי שלא יודע שחסידי חב"ד מאמינים שהרבי הוא המשיח.

אבל אנחנו לא רק רוצים שאנשים ידעו מה יש לנו להגיד, אנחנו רוצים שהם יפנימו את זה ויקבלו את המלכות של הרבי. בשביל זה, חייבים לדעת להסביר לאנשים את הנושא היטב, ולענות להם על השאלות. לרובו של הציבור הרחב חסרים את המושגים הכי בסיסיים בעניני גאומ"ש, וזה התפקיד שלנו.

בתור אחד שמתעסק עם בחורים, אני שם לב שלא כל אחד מסוגל לענות על שאלות בעניני גאולה ומשיח. לדעתי, בחור אמריקאי חסידי מן השורה לא ידע להתמודד עם יהודים מהציונות הדתית, למשל. יש כמובן ישיבות שבהם מדגישים במיוחד את הנושא, ולתמימים יש ידע בעניני גאולה ומשיח; אבל חייבים לפעול שבכל הישיבות יהיה כך.

עצם זה שכולם יודעים מה אנחנו אומרים, זה כבר שלב מתקדם בגילוי המלכות של הרבי כמלך המשיח בעולם; עכשיו צריכים רק שיקלטו שהרבי הוא לא המשיח שלנו, הוא המשיח של כל עם ישראל. וכלשונו הקדוש "צריכה רק להיות קבלת מלכותו . . בגאולה האמיתית והשלימה".