מאת זאב קרומבי, באדיבות שבועון בית משיח
הפעם נעסוק קצת בחשיבות של אמירת ״אמת״ בין בני זוג.
מסופר על מלך גדול ששפט את אחד היהודים בממלכתו וגזר עליו גזר דין קשה מאד. היהודי בכה והתחנן ונשבע שהוא כלל לא אשם ושהעלילו עליו עלילה שלא הייתה ולא נבראה. בכיו של היהודי נכנס לליבו של המלך והוא החל לייסר את עצמו ולשאול את עצמו אם הוא אמנם דן דין צדק עם אותו יהודי. ככל שחלפו הימים ומועד ביצוע גזר הזין התקרב כך התייסר המלך יותר ויותר עם עצמו לגבי גזר הדין שגזר על אותו יהודי. בצר לו, קרא המלך לרב של היהודים ושאל לדעתו. המלך ידע שהרב הזה הוא איש אמת, ושהוא מאד מקפיד על אמירת אמת, ושהוא מעולם לא אמר שום דבר שלא ידע בוודאות מוחלטת שזו האמת. ״אם תגיד לי שהיהודי זכאי – אשחרר אותו ואפטור אותו מהעונש״ אמר המלך לרב. והרב לא ידע את נפשו. הוא אמנם היה בטוח שהיהודי חף מפשע, אולם איך יוכל להגיד משהו שהוא אינו יודע בוודאות שהוא אמת ללא כל ספק? הרב ביקש מהמלך שלושה ימים להימלך בדבר. בשלושת הימים האלו הרב התחבט קשות אם הוא יכול להגיד למלך משהו שהוא אינו יודע בוודאות שהוא אמת מוחלטת. ״ויהיה ביום השלישי״ שמע הקב״ה את מצוקתו של הרב ובאותו לילה נסתלקה נשמתו ונחסכה ממנו ההתלבטות הקשה איתה התמודד. והנה, על הסיפור הזה אומרים חסידים, שכל זה היה בגלל שהרב לא היה חסיד, כי לו היה הרב חסיד, ודאי שלא היה מקפיד כל כך על ״האמת הצרופה״ כשמדובר על הצלת יהודי…
אין ספק שחשוב מאד להגיד אמת. אמת היא ערך מרכזי ביותר בחיים יהודיים. יחד עם זאת, לפעמים ״אמירת אמת״ משמשת כסוי למטרות אחרות. לפעמים ״אמירת אמת״ היא רק תרוץ… ניתן לבחון זאת אם נשאל את עצמנו, האם אנו תמיד מקפידים להגיד כל האמת, או שיש שמצבים שבהם אנו בוחרים לא להגיד את כל האמת? אנו יכולים לשאול את עצמנו מתי בחרנו להגיד ״אמת״ ומתי בחרנו שלא להגיד ״אמת״. לדוגמא, יש כאלו שמאד חשוב להם להגיד ״אמת״ כשמדובר על החסרונות של בני הזוג שלהם, אבל לא מקפידים באותה מידה להגיד ״אמת״ כאשר מדובר על המעלות של בני הזוג שלהם… הרבי התייחס לנושא הזה כאשר כתב לאחת הנשים ״כנראה ביחסה לבעלה שי׳ הלכה בדרך אנשי-המוסר (להראותו החסרונות, להדגישן וכו׳). ואין צועקים על העבר. ועל כל פנים מכאן ולהבא תאחז (גם בזה) בדרכי החסידות (להראותו המעלות שבו, ובמילא ינצלן עוד יותר מאשר עד עתה – אף שגם עד עתה ניצלם – ירוויחו כולן בגשמיות וברוחניות וכו׳.״ (פתקים משולחנו של הרבי, כי קרוב מס׳ 26. ההדגשה שלי. ז.ק.).
אמירת ה-״אמת״ לגבי המעלות של השני במקום אמירת ה-״אמת״ לגבי החסרונות שלו חשובה, ואולי אפילו ביתר עוז, כשמדובר על חינוך הילדים שלנו. הורים רבים מרגישים שזו חובתם להגיד לילדים את ״האמת״ לגבי חסרונותיהם. הם חוששים שאם הם לא יגידו לילדים שלהם את החסרונות שלהם, הילדים עלולים חס ושלום לא לשים לב לחסרונות אלו… נראה, לאור דברי הרבי לעיל, שעדיף דווקא להדגיש בפני הילדים את המעלות שלהם. הניסיון מראה, שככל שמשבחים ילדים על המעלות שלהם, ומתעלמים ככלה אפשר מהחסרונות שלהם, מצליחים הרבה יותר בחינוך שלהם.
ואחרון חביב, יכול להיות שדברי הרבי הנ״ל נכונים גם כלפי עצמנו. יכול להיות, שבמקום לייסר את עצמנו בנוגע ל-״אמת״ של החסרונות שלנו, אולי כדאי שנהיה מודעים גם למעלות שלנו. כפי שמובא בלוח ״היום יום״ (בהקשר למה שאמר יעקב: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל רִבְקָה אִמּוֹ הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק): ״הדרך האמיתי הוא שצריכים לדעת מהות עצמו, בהכרה האמיתית בחסרונות עצמו ובמעלות עצמו (לוח היום יום, כו חשוון).
*
זאב קרומבי (MSW), הוא מטפל זוגי, מומחה להתמכרויות התנהגותיות, ודוקטורנט בתחום הטיפול הזוגי בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה. להערות ושאלות zeev@crombie.com או 0547-822686