כשהבעל הפסיק ללכת לשיעורי תורה – "לא מסוגל ללמוד"

מרדכי רוט, מטפל רגשי

היה זה לפני שבעה חודשים, הגיע אליי יהודי, וכך סיפר לי: אני נשוי ארבע־עשרה שנה עם אישה טובה, ילדים טובים ומתוקים. אני ואשתי עובדים קשה לפרנסת המשפחה. אני עובד כמעט עשר שעות בעבודתי. אני חוזר הביתה גמור מעייפות, אוכל משהו, ואז הולך להתפלל מעריב, ואז הולך לשמוע שיעור בדף היומי בבית הכנסת השכונתי.

בשבילי זה היה מסירות נפש. אני, אחרי כל כך הרבה שעות של עבודה קשה וסיזיפית, חוזר הביתה, אוכל משהו קטן, ואז שוב רץ לבית הכנסת להתפלל וללמוד את הדף היומי. ואז אני חוזר הביתה עם עיניים סגורות, נשכב על המיטה מבלי יכולת לזוז, ונרדם תוך חצי דקה.

זה היה לי קשה מאוד. אפילו שרציתי, במקום ללכת לשיעור של הדף היומי, להישאר בבית, להירגע קצת, לשבת על הספה, לשתות כוס קפה אחרי יום שלם של עבודה קשה, קצת לדבר עם הילדים.

אבל כיוונה אותי המטרה, שאני עושה את רצון הבורא בזה שאני הולך ללמוד. גם בגלל חינוך הילדים, שהילדים יראו שאבא לומד במסירות אחרי יום עבודה. האמנתי שלימוד התורה, בסוף ובהתחלה, זה הכול.

אבל פה היה צד אחד. היה עוד צד.

אני, יש לי ראש בינוני. לא ראש חלש, אבל אני צריך, בשביל להבין, ללמוד פעמיים את השורה מסיומת בגמרא. אז כך היו מסכתות כמו ברכות, שהיה לי קל והצלחתי להתחבר איכשהו לגמרא, למרות שעיניי היו נסגרות מאליהן מדי פעם בגלל העייפות שלי.

אבל כאשר הגיעו מסכתות קשות, כמו עירובין, מנחות, זבחים וכדומה, הייתי יוצא בשן ועין. לא הבנתי איך אפשר ללמוד גמרא כל כך קשה, ועוד דף שלם, בחמישים דקות.

המגיד שיעור היה מסביר פעם אחת כל דבר, כי הרי יש לו הספק שהוא חייב לעמוד בו – דף שלם, הדף היומי. ואני הייתי פשוט מתרגז. גם אני נאבק בעייפות שלי, גם מנסה בכוח להבין את המגיד שיעור, ופשוט לא מצליח לעמוד בקצב.

ואת האמת? שראיתי שזה לא רק אני. היו בשיעור לא מעט אנשים שראיתי שהם מתוסכלים בדיוק כמוני.

ואז פשוט נמאס לי. כמה אתה יכול להיאבק? גם אתה לא מבין את השיעור, אין לך סיפוק, גם אתה מתאמץ למרות עייפות גדולה, אחרי שעבדתי קשה בשביל לשלם את מוסדות הלימוד לילדיי, להאכיל אותם. אני לא עשיר ולא חוסך כסף בצד.זו גם מצווה להאכיל את ילדיי ולדאוג שילמדו תורה יש עליי.

כאשר הגיעה השנה למסכת זבחים – פשוט נשברתי. התחלתי להגיע יום כן יום לא.

אשתי, אישה צדיקה וטובה. אבל בשבילה, שאני הולך לשיעור, זה כל עולמה. אבל מה היא מבינה שאתה נמצא בשיעור עייף, גם לא מבין את הגמרא, גם מרגיש מתוסכל, גם לא נהנה מהלימוד.

כך לאט לאט הפסקתי ללכת לשיעור שהייתי רגיל ללכת בו.

בהתחלה אשתי לא אמרה לי מילה. אבל אחרי חודש שלא הלכתי, אשתי ניגשה אליי בעדינות ואמרה לי: “אני לא יכולה להתערב לך ברוחניות שלך, אבל יש פה ילדים. אני רוצה שהם יראו חינוך, שאבא הולך ללמוד למרות שהוא עובד. שיהיה בבית של תורה. אתה אבא מקסים וטוב, אוהב, דואג, והכול. אבל זה ממש מפריע לי”.

ניסיתי להסביר לה: אבל היא לא הבינה מה זה לשבת מול הגמרא שעה שלמה מבלי להבין, ולאחוז ראש בשיעור, תוך כדי עייפות, ותוך כדי שאתה לא נהנה מהלימוד אפילו מילה אחת, אלא להפך.

ניסיתי להסביר לה שבצורה כזו הלימוד נהפך בעיניי לעינוי ממש.

אשתי קצת נבהלה, והיא רק אמרה: “אני ממש מבקשת, זה חשוב לי מאוד, שתלך לשיעור”.

את האמת, חזרתי לעוד שבוע ניסיון. ורק יצאתי מתוסכל יותר.

אמרתי לעצמי: עם כל הכבוד לאשתי, אני מכבד אותה, עושה הכול בשבילה, אבל את זה אני לא יכול. אני יכול ללמוד בבית לפני הילדים, אבל ככה – אני לא מסוגל.

אז הנה אני אצלך, מרדכי. מצד אחד אתה מקווה שאתה מבין את הצד שלי, ואולי גם של אשתי. אבל אני רואה שאשתי ממש עצובה בזה שאני לא הולך לשיעור הדף היומי. ואני מרגיש שאני כבר לא מסוגל.

הלכתי לרב שלי, והוא אמר לי: “תלך, תקבל שכר כפול בשמים”.

אבל אני מרגיש שזה עינוי בשבילי. זה מה שהשם רוצה ממני? ככה ללמוד תורה? לא נראה לי.

הסתכלתי לתוך עיניו. וכל כך הבנתי אותם.

ואני אסביר.

הדף היומי עשה מהפכה גדולה. נתן לאנשים מחויבות להיות מחוברים כל יום ללימוד. נתן לאנשים להיות מחוברים למשהו כללי וגדול, שמכל העדות והחוגים לומדים אותו. נתן לאנשים להרגיש הספק של לימוד. נתן לאנשים להיות מחוברים לתורה בכל יום, באיזה יום שיהיה – חגים, שבתות וחול.

אבל, וזה אבל גדול.

כמה אנשים יש כמו היהודי הזה שסיפרתי לכם עליו, שאין מצב שהם יבינו ויתחברו ללימוד של דף שלם, ועוד מסכתות קשות, בתוך שעה.

המגיד שיעור ממשיך את השיעור, בעוד שישנם אנשים שלא הבינו את השורות הראשונות. טוב, אז הם נמצאים באיזו קבוצה של לומדי תורה.

לא שאני חס וחלילה מזלזל בזה. גם לשבת בשיעור ולא לעשות כלום, ואפילו שהבנת שורה אחת – זה דבר גדול.

אבל השאלה היא: אם זה המטרה.

כי הדף היומי פספס אנשים מסוימים, כמו אותו יהודי שסיפרתי לכם עליו. ואז, במקום אהבת תורה – נהיה לו ההפך.

איך כתוב: “אין אדם למד אלא ממקום שלבו חפץ” (בבלי, עבודה זרה יט, ע”א).

מה הפירוש?

כשהלב של אדם מחובר למה שהוא לומד, כשהנושא מדבר אליו, מסקרן אותו, או נוגע לו מבפנים – משהו אחר קורה.

המאמץ כבר לא מרגיש כמו מאבק. הקשב נעשה טבעי. הזיכרון מתחדד. וגם הקשיים מפסיקים להיות מכשול והופכים לאתגר. יש בהם אפילו הנאה.

אבל כשהלימוד נכפה, כשאין חיבור רגשי או עניין אמיתי, הוא נעשה כבד. המוח מתנגד. הלב מתרחק. והידע לא נטמע, אלא רק עובר לרגע ונשכח.

מכאן נובעת אחריות עמוקה למורים ולמחנכים. לא רק ללמד חומר, אלא להצית רצון. לא רק למסור ידע, אלא לעורר סקרנות. לתת לתלמידים מקום לבחור, לגלות, להרגיש שהלימוד שייך להם – ולא הוטל עליהם. כי חינוך אמיתי לא נבנה מלחץ, אלא מחיבור.

ובשורה אחת: הלמידה הכי עמוקה מתרחשת לא כשחייבים ללמוד – אלא כשמתעורר הרצון ללמוד.

המטרה של הלימוד היא שהאדם יתחבר ללימוד התורה, לא שזה ייעשה בכפייה, לא בפחד מהאישה, אלא שזה יבוא מרצון אמיתי.

וכאשר יש הספק, לא תמיד אתה יכול באמת ליהנות מהלימוד. כי אתה רוצה להספיק, לא ללמוד ולהתענג ולהבין היטב את דברי הגמרא, כל אחד לפי רמת שכלו.

אני רואה את זה גם בישיבות. לומדים עם הבחורים אין־סוף בשיעור, חומר לימודי כבד ועמוק, בקצב מהיר, עם הספקים גדולים ודרישות גבוהות. חלק מהבחורים מבינים, מצליחים לעמוד בקצב, מתחברים לחומר ומרגישים סיפוק. אבל חלק אחר, לא קטן בכלל, נשאר מאחור. הם יושבים בשיעור, שומעים מילים, מושגים, מהלכים, ולא באמת אוחזים ראש. הם מרגישים שהם בתוך עולם שלא מדבר אליהם, בתוך שפה שהם לא מצליחים לפענח, בתוך מערכת שלא רואה את הקושי שלהם ולא נותנת מקום לקצב האישי שלהם.

ועוד יש להם על ההספק הגדול הזה מבחן. אם הם עוברים – הם שווים משהו. ואם לא – הם לא נחשבים כלום. וכך, בלי לשים לב, נוצר מצב שבו הערך של הבחור נמדד כמעט רק לפי הציון שלו, לפי ההספק שלו, לפי כמה דפים הוא “כיסה”, ולא לפי כמה הוא מחובר, כמה הוא רוצה, כמה הוא מתאמץ, וכמה הלב שלו באמת נוכח בלימוד. מי שמצליח – זוכה להערכה, למעמד, להרגשה של הצלחה. ומי שלא – נשאר עם תחושת כישלון, עם תחושת נחיתות, ועם מסר שקט אבל חזק: אתה לא שייך.

ואז שואלים למה יש נשירה. ואז שואלים למה יש בחורים שנושרים מהמסגרת. ואז שואלים למה יש בחורים שמתחילים לזלזל, להתנתק, לאבד עניין, לחפש את עצמם במקומות אחרים. אבל לפעמים התשובה מונחת ממש מול העיניים. כשבחור יושב שנים מול לימוד שהוא לא נהנה ממנו, שהוא לא מבין אותו, שהוא חווה בו שוב ושוב תחושת כישלון, תסכול וחוסר ערך, איך אפשר לצפות ממנו לאהוב את התורה, להתגעגע אליה, לרצות בה באמת?

ואחת הסיבות המרכזיות לנשירה היא בדיוק זו: שהבחור לא נהנה מלימוד התורה. לא בגלל שהוא לא רוצה להיות טוב, לא בגלל שאין לו רצון לרוחניות, ולא בגלל שאין לו נשמה של תורה, אלא בגלל שהמערכת הלימודית כפי שהיא בנויה לא פוגשת את המקום שלו. היא לא מותאמת לדרך שבה הראש שלו עובד, לא לקצב שהוא צריך, ולא לצורך הבסיסי שלו לחוות הצלחה, הבנה וחיבור.

וכאשר המערכת בנויה רק למי שמסוגל לעמוד בהספקים גבוהים, רק למי שהראש שלו בנוי ללימוד עיוני עמוק ומהיר, ורק למי שמתאים לתבנית מסוימת של חשיבה ולמידה, נוצר מצב שבו בהכרח יש המון בחורים שלא יכולים לעולם ליהנות מלימוד התורה בתוך מסגרת כזו. לא כי הם פחות חכמים, לא כי הם פחות עמוקים, ולא כי הם פחות שייכים, אלא כי הדרך שבה מלמדים אותם פשוט לא מדברת אליהם.

הדרך הזו לא פוגשת את הלב שלהם, לא פוגשת את היכולות האמיתיות שלהם, ולא נותנת להם סיכוי לחוות מתיקות, שמחה, הצלחה וחיבור. וכשאין חיבור – אין שמחה. וכשאין שמחה – אין אהבה. וכשאין אהבה – הלימוד מפסיק להיות עונג והופך להיות עול, והעול הזה, לאורך זמן, שוברת את הרצון, שוחקת את הנפש, ודוחפת לאט־לאט החוצה את מי שכל כך היה יכול לפרוח בדרך אחרת.דעתי היא, שחוץ מעניין של ידיעת התורה, יש עניין, ובפרט היום, בשנת 2026, חובה לגרום לאנשים ולבני נוער שיאהבו ללמוד. שיתחברו ללימוד. לא שיחכו מתי יסתיים השיעור.

אני הצעתי לאותו יהודי: תקשיב. אני מאוד מבין אותך. בוא תמצא לך חברותא, או שיעור, שבו לומדים לא לפי הספק של דף, אלא לפי שעה.

המטרה: ללמוד שעה ביום. ובכל יום. וכמה שמספיקים – מספיקים.

אין תחרות. ואין לחץ.

ועד שאחד האחרון מהלומדים לא הבין – לא ממשיכים הלאה.

שוב, המטרה היא לא הספק.

ואני שואל: אז מה יקרה אם אותם אנשים יגמרו ש”ס פעם ב־14 שנה, במקום שבע שנים?

מה עדיף? שיגמרו בתקווה שהם באמת למדו והבינו תוך שבע שנים, או לימוד אמיתי וחווייתי, גם אם זה ייקח יותר זמן?

אני אביא פה מספר מקורות על העניין, שהלימוד צריך להיות בהנאה ובחוויה, ולא בהספק ובכפייה.

“פקודי ה’ ישרים משמחי לב” (תהלים יט, ט). הגמרא במסכת תענית (ז, א) דורשת מכאן, שהתורה צריכה לשמח את הלומד. מי שזוכה – התורה הופכת לו לסם חיים, וממלאת אותו בשמחה.

שמחה בחג: הגמרא במסכת פסחים (קט, א) מציינת ש“אין שמחה אלא בדברי תורה”. וזהו חלק מחובת העינוג של האדם בחג.

מצוות “ושמחת בכל הטוב”: המפרשים, כגון האור החיים והנצי”ב ב“העמק דבר”, מסבירים שהתכלית של לימוד התורה היא שהלומד ירגיש נעימות ומתיקות, עד שישתוקק אליה כפי שמשתוקקים לתענוגות העולם הזה.

ברכות התורה: בברכת התורה אנו מבקשים: “והערב נא ה’ אלוהינו את דברי תורתך בפינו”.

בקשה זו מעידה על כך שהרצון האלוהי הוא שהלימוד יהיה “ערב” ומתוק ללומד.

אני יכול להגיד לכם, שאותו יהודי התחיל לעשות את מה שאמרתי לו.

הוא מצא חברותא שרוצה ללמוד בדיוק כמוהו. לא דף ליום, לא עמוד יומי, אלא לימוד יומי – כמה שמספיקים, אפילו רק שורה אחת.

העיקר: ללמוד שעה אחת. להנות מהלימוד. ובאמת לעשות את רצון השם.

והוא סיפר לי, שמאז שהוא התחיל ללמוד עם אותה חברותא, פעם ראשונה בחייו הוא התחיל לאהוב ולהתחבר ללימוד התורה.

הוא הרגיש מה זו מתיקות התורה.

ואשתו שמחה. והוא שמח.

וחשוב לי להדגיש: יש אנשים שמתאים להם הדף היומי. וזה ממש מציל את הרוחניות שלהם. אין על זה שאלה.

אבל בואו לא נשכח: לא פניהם שוות, ולא פרצופיהם שווים.

יש יהודים כאלו, ויש יהודים כאלו.

ולא מה שמתאים לפלוני, בהכרח מתאים לאלמוני.

וזו אולי כל הנקודה.

לא ההספק. לא המספרים. לא הלחץ. אלא החיבור. האהבה. המתיקות.

כי תורה שלא מתחברת ללב – נשארת בראש. ותורה שנכנסת ללב – משנה חיים.

עם כל הקשיים, עם כל המאבקים, עם כל השאלות –

השם אוהב אתכם.

אהבה פשוטה, עמוקה, לא תלויה בדבר.

לתגובות: machon.rot@gmail.com