מה עשה העץ? • משיח בפרשה

שני תיירים הולנדים הגיעו בפעם הראשונה לים המלח.

אחרי שהראשון נכנס למים, שאל אותו השני: "תגיד לי, איך המים?"

ענה הראשון:"מאוד מאוד מלוחים, אבל אחרי כמה דקות מתרגלים"

ענה השני: "טוב, אז אני אכנס עוד כמה דקות…"

פרשת השבוע, מטות מסעי, חלה לעולם בימי בין המצרים. בקביעות שנה זו, אנחנו גם מתחילים את תשעת הימים בשבת זו, כי השבת חל גם ר"ח מנחם אב. ידועים דברי השל"ה, שמועדי השנה קשורים עם פרשיות השבוע בהם הם חלים. לאור האמור, מה הקשר בין פרשת מטות מסעי לר"ח מנחם אב ותשעת הימים? ובעיקר, מה המוסר השכל אותו ניתן להפיק מקביעות זו? והכי חשוב, איך זה מוביל אותנו לעבר הגאולה האמיתית והשלימה?

במאמר חסידות מאלף, השזור מחלקים שונים בתורת הסוד, מלמד אותנו הרבי מלך המשיח, אודות הקשר העמוק בין מסעות בני ישראל במדבר לבין ההתרחשויות ההיסטוריות של עמנו. רבים מאיתנו יחשבו אודות המסע הראשון, המסע מרעמסס לסוכות, אותו מסע נצחי המלמד אותנו שעלינו להמשיך לצאת ממצרים מדי יום יום. ידועים דברי הזהר, המקשה על לשון הפסוק (ריש פרשתינו) "אלה מסעי (לשון רבים) בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים", וכי בני ישראל יצאו ממצרים בכמה מסעות?! הם יצאו ממצרים במסע אחד ויחיד, המסע הראשון, המסע מרעמסס לסוכות! 

אלא, שמכאן אנו למדים, שכל עוד לא הגענו לגאולה השלימה, אנחנו עדיין במצרים, ועלינו להמשיך לצאת ממצרים מדי יום ביומו!

אחרים אולי יתמקדו על המסע האחרון, למסע לירדן יריחו, המרמז גם הוא על הגאולה, כידוע שהעיר "יריחו" באה מהמילה "ריח", ומלך המשיח נקרא "מורח ודאין", דהיינו שיהיה ביכולתו המשפטית לדון ע"פ חוש הריח, ולומר עם מי הצדק, "והריחו ביראת ה' ולא־למראה עיניו ישפוט ולא־למשמע אוזניו יוכיח".

אבל, השבוע נתמקד במסע אחר, מסע שנשכח מהתודעה שלנו, אבל הלימוד ממנו תקף לכל אחד בכל זמן ובכל מקום.

"ויסעו ממרה ויבואו אלימה"-המסע ממרה לאילים.

הרבי מסתמך על מאמר מאדמו"ר הצ"צ, בו הוא כותב, ש"אלימה" בשינוי הסדר מרמז על שם "אלקים", אלא שינוי צירוף האותיות יכול גם להיקרא כ"אלי מה". מהי המשמעות של הדברים?

הסיפור במרה היה מאוד פשוט, בני ישראל הגיעו למקום בו המים היו מרים, ואי אפשר היה לשתות אותם, משה רבינו התפלל לה', "ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים", משה רבינו השליך עץ אל המים והמים הפכו למתוקים. כל תלמיד מתחיל בתורת החסידות מכיר את המושג של "אתהפכא חשוכה לנהורא ומרירו ומיתקא", הפיכת חושך לאור ומר למתוק. המתקת המים במרה מסמלים את הפיכת המר למתוק, בגשמיות וגם ברוחניות. אבל, איך הפך משה רבינו את המים למתוקים? הוא השליך לתוכן עץ, איזה עץ זה היה? אקליפטוס או ברוש? עץ שקמה או אלון?

במדרש (מכילתא וילקוט שמעוני עה"פ) מצינו ב' שיטות. לפי השיטה הראשונה, זה היה "עץ החיים", אותו עץ מפורסם מימי אדם הראשון, עץ זה מסמל את "המתיקות" (תרתי משמע) הגדולה בעולם, המתיקות הרוחנית, כפי שהיא מתבטאת במתיקות הגשמית, הגדולה בעולם. תחשבו על משהו מתוק פי מיליון מסוכר, דבש וסירופ מייפל, מובן כיצד מתיקות אדירה שכזאת

יכולה להמתיק גם המים המרים ביותר. זה כמו לשפוך 4 ק"ג סוכר על כפית מלח, מה יקרה למלח?! הוא יהפוך לסוכר! או יותר נכון, אנחנו נרגיש כאילו אנחנו טועמים סוכר…

החידוש הנפלא, ע"פ תורת החסידות, נעוץ בשיטה השניה, לפיה משה רבינו השליך למים עץ מר, עץ מר מאוד, ודווקא אז, "וימתקו המים"!

הכיצד?

בהמתקת המרירות ישנם שני אופנים, ישנו אופן אחד שריבוי המתיקות גורם לנו להרגיש "כאילו" המר נהפך למתוק. אבל, אליבא דאמת, המר נשאר מר, רק טעמו מרגיש מתוק. האופן הנעלה ביותר הוא, שהמרירות עצמה הופכת למתוק, כדברי אדמו"ר הרש"ב (בהמשכו הידוע- תרס"ו) ש"החושך בעצמו יאיר"!

ולכן דווקא אחרי שבני ישראל נסעו ממרה, אחרי שהם המתיקו את ה"מר" באופן שהמרירות עצמה הפכה למתיקות, אז ורק אז, הם היו יכולים לנסוע ל"אלימה". כאמור לעיל, "אלימה" אלו אותם אותיות כמו שם "אלקים". שם "אלקים" מסמל את מידת הגבורה האלוקית, המידה שיכולה לגרום לנו "מרירות" בחיים, עונש ויסורים, קורבנות ואסונות. אבל, האמת היא, שאת "אלקים" אפשר להפוך ל"אלי מה", שם "אל" בתורת הקבלה, הוא השם של מידת החסד האלוקי. השם שגורם לנו להרגיש ולחוש "מתיקות" בחיים. זהו מקור הטוב וההשפעה האלוקית, זהו מקור ההצלחה והשגשוג.

במילים פשוטות, השבת הקרובה עומדת בסימן "הפיכת המר למתוק". ר"ח מנחם אב, שאיתו אנו מתחילים את תשעת הימים, הוא זמן מסוגל להפוך את המאורעות הבלתי רצויים של החיים לדברים מתוקים. ופרשת השבוע, מטות מסעי, מלמדת אותנו ג"כ בדיוק את אותו דבר.

המטרה האמיתית של ימי בין המצרים, המטרה הפנימית של תשעת הימים, והמטרה העיקרית של תשעה באב עצמו היא, "והפכתי אבלם לששון", הפיכת המר למתוק והחושך לאור. לכן נאמר במקורות, שלעתיד לבא, תשעה באב יהיה החג הגדול ביותר, הוא מושווה לחג הפסח, ראש וראשית לכל חגי ישראל. רמז לזה אנו מוצאים כבר בדברי הגאונים, שנתנו סימן ללוח השנה העברי, "א"ת ב"ש", יום א' דחג הפסח בו יחול תשעה באב. השוואה זו בין השתיים מלמדת אותנו שהם שווים. יום א' דחג הפסח, הוא יום יציאת מצרים, זהו סמל החירות והחופש של עם ישראל והוא שווה ליום תשעה באב, סמל החורבן הגלות וההרס. הכיצד? כיצד ניתן להשוות בין השתיים? כיצד היום המר ביותר בשנה הופך להיות שווה ליום המתוק ביותר בשנה?

מסביר הרבי, שני ימים אלו מסמלים את קו החסד. יום א' דחג הפסח מסמל את החסד הגלוי, ואילו תשעה באב מסמל את החסד הנסתר. החסד הגלוי הוא (רק) חיצוניות החסד, ואילו החסד הנסתר מסמל את פנימיות החסד.

אבל מהי הדרך? איך אפשר לעשות את זה?

מסביר הרבי, אילו זכינו היינו רואים ישירות את התגלות החסד הנעלם, היינו מרגישים עיצד הכל באמת טוב ומתוק. אבל, לצערנו, לא זכינו לכך. כוונת הבריאה היתה שלפני מתן תורה, בני ישראל היו אמורים לשתות את המים המרים, הם היו אמורים להרגיש כיצד המר הוא מתוק, והגבורה היא בעצם חסד, אבל הם לא יכלו לעשות את זה. למה? מסביר הפסוק "כי מרים הם", הפירוש הפשוא הוא שהמים היו מרים" אבל הפירוש החסידי הוא שבני ישראל היו "מרים". המדרש אומר ש"הדור היה מר במעשיו" ולכן הם טעמו רק את המרירות של המים, הם לא חשו כיצד המרירות הזאת מובילה לרמה אחרת של מתיקות.

מה עשה הקב"ה? הוא הורה למשה להשליך עץ אל המים, את "עץ החיים", זוהי התורה שנקראת "עץ חיים למחזיקים בה", וע"י התורה אפשר להמתיק את ה-כ-ל!

ההוראה הנלמדת מכל האמור היא גדולה וחשובה. קודם כל, עלינו לנסוע "ממרה", להתרחק ממרירות ומעניינים בלתי רצויים. שנית, עלינו לנסוע "אלי מה", להתעסק בענייני "אל"- חסד, טוב וקדושה. זאת ועוד, עלינו להוסיף בלימוד התורה בימים אלו, כי "ציון במשפט (דהיינו לימוד התורה) תפדה ושביה בצדקה". ועיקר העיקרים היא הידיעה הברורה, שהובטחנו מאת הקב"ה שהוא יהפוך לנו את כל הקללה לברכה, מר למתוק, וחושך לאור, במהרה בימינו, נאו ממש!

נסיים במשל שקראתי בשם ר' מענדל שם טוב ז"ל, ילד בן שלוש נתקף פחדים והיה מנדנד להוריו לישון איתם. האמא הסכימה, אבל השינה הייתה גרועה, והיא הייתה קמה עייפה ומותשת. בוקר אחד החליט האב לעצור את התלות והכריז כי הלילה הם נועלים את הדלת.

אחרי חצות הלילה נשמעו הדפיקות החרישיות. "אני מפחד, אני רוצה לישון אתכם". הם ניסו להתעלם, אבל הבכי גבר והפך להיסטרי. האימא כמעט נשברה, אבל האבא התעקש: "בשום אופן לא, חייבים לשים לזה סוף".

הילד בכה ובכה ואחרי שעה ארוכה השתתק. ההורים חשבו שהוא ויתר וחזר למיטתו. "לימדנו אותו לקח" חשב האב.

בבוקר הם קמו, פתחו את הדלת ונחרדו לראות שהפעוט היה שרוע על הרצפה הקרה, הוא נרדם מתוך בכי, באפיסת כוחות, ליד הדלת שלהם, הכי קרוב אליהם… 

סביר להניח שבלילה הבא הם לא ישאירו אותו בוכה מעבר לדלת.

במשל זה אנו רואים כיצד הריחוק מביא לקרבה, כיצד המרירות הביאה למתיקות של אהבה בין אב לבן, וכיצד התלות של הילד מעוררת את הקשר העצמי העמוק בין אב ואם לבן ובת. 

 שבת שלום וחודש טוב!

________

__________

מבוסס על מאמר ד"ה ויסעו ממרה תשל"ד

____________________

שליח? רב קהילה? זה בשבילך! קבלו את משיח בפרשה דרשה שבועית עם רעיונות מתורת הרבי בעניני גאולה ומשיח על פרשת השבוע, מונגשות בצורה מעניינת ואקטואלית עם סיפורים והוראות לחיים.

הירשם עכשיו לקבלת הדרשה בוואטסאפ:

עברית – לחצו כאן

אנגלית – לחצו כאן

רוסית – לחצו כאן

צרפתית – לחצו כאן

____________________