-
פנחס הרג את זמרי – והציל את העם. אבל לפי המדרש, הוא לא סיים – הוא ממשיך עד היום לכפר על חטא ישן. למה עוון פעור עדיין רודף אותנו אחרי כל כך הרבה דורות? הדרשה נכתבה ע"י הרב ניסים לגזיאל, המותאמת לכל המעונין לומר דרשה בקשר עם פרשת השבוע והגאולה • לקריאה והורדה
יוסי סולומון|כ׳ בתמוז ה׳תשפ״הרואה חשבון יצא לביקור במוזיאון הטבע. כאשר הוא הגיע למוצג הדינוזארים, הוא הצביע על אחד ואמר: "הדינוזאר הזה הוא בן שני מיליארד שנה ועשרה חודשים".
העומד לידו שאל בהשתאות: "מנין לך החשבון המדויק?"
"הייתי במוזיאון הזה לפני עשרה חודשים בביקור מודרך, ואז המדריך אמר שהדינוזאור הזה הוא בן שני מיליארד שנה…"
בתחילת הפרשה, חוזרת התורה בקצרה על סיפורו של פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן, שהשיב את חמתו של הקב"ה בכך שהוא הרג את זמרי בן סלוא וכזבי בת צור. התורה מתייחסת למאורע זה במילים:"ויכפר על בני ישראל" (פרשתינו כה, יג). ה'ספרי' מפרש את לשון הפסוק באופן מפתיע מאוד. "שעד עכשיו לא זז אלא עומד ומכפר עד שיחיו המתים"! פנחס עדיין נמצא אי-שם למעלה בשמיים, והוא ללא הרף מכפר על עון פעור המקטרג על עם ישראל.
מהי המשמעות של הכפרה התמידית הזאת? למה צריך אותה? מדוע עון פעור ממשיך לקטרג "עד שיחיו המתים"?
התוס' (ד"ה מפני סוטה יד,א) מצטטים מדרש אגדה לפיו "בכל שנה ושנה בעת שחטאו ישראל בבנות מואב באותו פרק בית פעור עולה למעלה כדי לקטרג ולהזכיר עון". התוס' שם מחדש שמה שמגין על בני ישראל הוא קברו של משה רבינו, שנקבר במדבר על מנת לכפר על עון זה, אבל לפי דברי ה'ספרי' שהובאו לעיל, זוהי עבודתו התמידית של פנחס, להגין עלינו מפני אותו קטרוג.
אבל למה צריך להגנה התמידית הזאת? ממתי נעשה עון פעור "חטא בליסטי" שצריך בשבילו מערכת הגנה מתוחכמת בשיתוף פעולה של משה רבינו ופנחס?
יתרה מזאת, כיצד הגיעו בני ישראל למצב כל כך שפל עד כדי עבודת "פעור"? הרי דרך עבודתו של האליל הזה הוא כ"כ מחלחלת עד כדי כך שאפילו גוים מואסים בעבודה זרה זו. האלילי פעור קיבל את שמו כי דרך עבודתו היתה "על שם שפוערין לפניו פי הטבעת ומוציאין רעי", נשמע ממש מגעיל ודוחה, ואתם צודקים!
הגמרא (סנהדרין סד ,א) מספרת על גויה שחלתה במחלה סופנית, היא נדרה נדר והבטיחה לעבוד את כל העבודות זרות שיש בעולם אם היא תבריא מהמחלה. לבסוף, היא באמת הבריאה והיא קיימה את נדרה, כשהיא הגיעה ל"בעל פעור" היא שאלה בתמימות את כהני בעל פעור: "כיצד עובדים לזו? אמרו לה: אוכלין תרדין ושותין שכר ומתריזין בפניה. אמרה: מוטב שתחזור ההיא אשה לחוליה ולא תעבוד עבודה זרה בכך". אפילו גויה שמוכנה לעבוד את כל העבודות הזרות שבעולם, לא מסכימה לעשות מעשה כה שפל, אז כיצד הגיעו בני ישראל למצב זה?
מסביר הרבי מלך המשיח, שחטא זה משתלשל, בעצם, מטעות רוחנית דקה ועדינה שגוררת אחריה הדרדרות רוחנית חמורה. הרעי- הוא בעצם פסולת של המאכל הגשמי, המאכל עובר דרך מערכת העיכול, המובחר שבו הופך להיות חיות ודם לחלקים הנעלים באדם, כמו הראש, הלב והריאות, ואילו החלק הנחות והירוד שבו, הפסולת שבו, נדחית מהגוף החוצה. מערכת העיכול הגשמית בגוף האדם מושתתת על מערכת דומה, רוחנית, בה מעורבים מלאכי השרת. על הפסוק: "וכל קרביי את שם קדשו", מוסבר בתורת החסידות שישנם מלאכים עליונים הנקראים בשם "קרביים", תפקידם הוא לברור את ההשפעות הרוחניות המשתלשלות כלפי מטה. את החלק המובחר של אותם השפעות עליונות הם שולחות לעבר גן עדן, ואותה השפעה נהפכת להיות תענוג רוחני עילאי אותו מרגישות הנשמות בגן עדן, ואילו את ה'פסולת' הרוחנית שולחים המלאכים לעבר עולם תחתון ונחות יותר. "עיכול" רוחני זה קורה בכל עולם ועולם, עד שהפסולת הנחותה ביותר מגיעה…..אלינו! והיא זאת הנהפכת להיות תענוגים גשמיים, כמו התענוג בכסף, מזון וכדומה.
החטא ה"עדין" של האדם המוביל להדרדרות רוחנית עד כדי עבודת "בעל פעור" היא בכך שהוא מחשיב את התענוגים הגשמיים, שהם בעצם פסולת, ועושה אותם עיקר. במקום שהאדם, שמצד מעלתו, היה אמור להתעסק ולהיות מונח בתענוגים רוחניים, שהם העיקר והמובחר, הוא מתעסק בשטויות, ובכך הוא עושה את הטפל עיקר, ואת העיקר טפל. את התענוג הגשמי, שהוא טפל, הוא מחשיב לעיקר, ואילו את הענינים הרוחניים, שהם עיקר, הוא מזניח ועושה מהם טפל.
הנהגה זו גורמת, לאחר ריבוי השתלשלויות וירידות, שהאדם יעבור על דעת קונו, ועל דעת עצמו, ויעשה מעשים שפלים כאלו, כגון: עבודת "בעל פעור" כפשוטה.
התנהגות זאת, של עשיית הגשמיות הטפלה לעיקר חשוב בחיינו, היא בעיה מוכרת ומושרשת מאוד בתוכנו, וכמו שאמר בזמנו יהושע בן נון: "עון הפעור, אשר לא הטהרנו ממנו, עד היום הזה", כי, כנראה במוחש, קשה לנו מאוד להפנים את ההרגשה שהגשמיות הינה סה"כ דבר טפל, וגם אחרי שיהודי עובד על עצמו, לומד חסידות ומתפלל, עדיין נשארת תמיד אישזהיא פינה בלב שמתענגת מאוכל טוב, או מצבירת ממון והון, עד כדי שקיעה ושכיחה על המהות האמיתית של החיים.
אבל, כל זה נכון "עד שיחיו המתים", כי בעידן הגאולה הדברים הולכים להשתנות. התודעה שלנו ותפיסת העולם הקלוקלת הזאת תשתנה בביאת המשיח והגאולה, ובפרט בתחיית המתים. עון "פעור" התרחש רק לפני כניסתם לארץ, שהם היו במצב בו היה עליהם להתעסק עם העולם. אז, בעת ההתעסקות עם עניני העולם, עלול האדם לשכוח על העיקר "ולאבד את הצפון". אבל, כל עוד שבני ישראל היו במדבר, והם אכלו מן- לחם מן השמים, ושתו מים מבארה של מים, באותו מצב פסטורלי נעלה, לא היתה כל נתינת מקום לטעות מעין זו, ולכן, באמת, במשך ארבעים שנות הנדודים במדבר לא חטאו בני ישראל בעון "פעור". רק בסוף הדרך, לפני הכניסה לארץ, בשנת הארבעים, שהתחילה להתרקם במוחם המחשבה על עבודת האדמה וההתעסקות בעניני העולם, אז הם סטו מן הדרך, ועשו את הטפל עיקר, ואת העיקר טפל. לצערינו, עד היום אנחנו עדיין סובלים מאותה טעות. אבל, בגאולה העתידה, כמו במדבר, התודעה שלנו תהיה מחוברת לתודעה האלוקית 24/7, לא יהיה מקום לטעויות, ולא יהיו אפשריות לטעות. העיקר יהיה עיקר, וטפל יהיה טפל, תמיד!
אבל עד אז, אנו עדיין זקוקים לכפרתו של פנחס.
מה עלינו לעשות על מנת להביא להתממשות החלום הזה כבר עכשיו? מה המסר שעלינו ללמוד בחיי היום יום על מנת להביא את הגאולה?
מסביר הרבי מלך המשיח, שכמו אז כך גם היום! בדיוק כמו שהתנהגותו של פנחס, "בקנאו את קנאתי", הביאה לכפרת עון פעור, כך גם היום, התנהגות במסירות נפש, כמו פנחס, תביא לגאולה. עשיית חשבונות, גם אם הם בנויים על חשבונות של קדושה, עלולה להוביל לטעויות. הנהגה באופן של מסירות וקבלת עול, מבלי חשבונות, פשוט לעשות את הרצון העליון, כמו שהוא, ללא פשרות, דווקא הנהגה כזו תביא לגאולה.
נסיים בסיפור חסידי על לא לעשות חשבונות, אפילו חשבונות של קדושה. רבי שמואל משינווה, בספרו "רמתיים צופים" על תנא דבי אליהו מביא סיפור מעניין על רבי שמחה בונים מפשיסחה. "פעם אחת הייתי צריך לספר איזה סיפור מעשה, אבל היה זה מעשה של חולין, וידעתי שאם אספר אותו זה יעורר צחוק גדול. באותה עת היה קהל גדול מאוד, ואמר לי היצר הרע שלא אספר, כי אני עלול להפסיד את הקהל שלי, שלא יראה בי עוד רבי.
אמרתי לעצמי: נסתרות דרכי השם, ואני – מדוע אני צריך לעשות חשבונות כאלה? יהיה מה שיהיה – איני יכול לעצור את הקדושה שבמילים ובאותיות. הלוא כך אמר גם רבי פנחס מקוריץ, שכל מיני התענוג הם מגן עדן, ואפילו דברי בדיחה!
השלמתי עם כך שלא אוכל עוד לשמש כרבי וסיפרתי את המעשה, שאכן עורר צחוקים רבים, אך אני – לא הייתי שותף לצחוק זה.
והנה, מאז שסיפרתי נזרקו אליי יותר 'קוויטְלַך', והחסידים דבקו בי אף יותר ממקודם."
שבת שלום!
________
__________
מבוסס על שיחת ש"פ פנחס תשכ"ג, מוגה בלקו"ש הוספות חלק ד'
____________________
שליח? רב קהילה? זה בשבילך! קבלו את משיח בפרשה דרשה שבועית עם רעיונות מתורת הרבי בעניני גאולה ומשיח על פרשת השבוע, מונגשות בצורה מעניינת ואקטואלית עם סיפורים והוראות לחיים.
הירשם עכשיו לקבלת הדרשה בוואטסאפ:
עברית – לחצו כאן
אנגלית – לחצו כאן
רוסית – לחצו כאן
צרפתית – לחצו כאן
____________________
תגיות: משיח בפרשה
כתבות נוספות שיעניינו אותך: