לדפוק בדלת לפני שנכנסים • ד"ר זאב קרומבי

ד"ר זאב קרומבי

הפעם נעסוק בחובה ההלכתית לדפוק בדלת ולקבל רשות לפני שנכנסים לבית, ואחר כך נסביר איך כל זה קשור ליחסים זוגיים.

ראשית, נסביר על החובה לחובה לדפוק בדלת. את החובה הזו למדים מציווי תורתנו הקדושה לעשות פעמונים ורימונים על שולי המעיל של הכהן הגדול: ״וְהָיָ֥ה עַֽל־אַהֲרֹ֖ן לְשָׁרֵ֑ת וְנִשְׁמַ֣ע ק֠וֹל֠וֹ בְּבֹא֨וֹ אֶל־הַקֹּ֜דֶשׁ לִפְנֵ֧י ה׳ וּבְצֵאת֖וֹ וְלֹ֥א יָמֽוּת׃״ (שמות, כח, לה). מפרשי התורה ביארו את הציווי הזה שאין זה דרך כבוד להיכנס לבית המלך מבלי להודיעו מראש. וכן נאמר במגילת אסתר שמי שנכנס לחצר המלך הפנימית בלי שיוזמן חייב מיתה, אלא אם המלך יושיט לו את שרביטו, וחיה. וכן מסופר במדרש (ויקרא רבא, כא, ח)  שרבי יוחנן היה מנענע באיזה דבר שמשמיע קול לפני שהיה עולה לשאול בשלומו של רבי חנינא, וכן ציווה רבי עקיבא את בנו רבי יהושע: ואל תכנס לביתך פתאום״ (פסחים, קיב, א) וכן אמר רבי שמעון: ״ארבעה דברים הקב״ה שונאן ואני איני אוהבן… הנכנס לבית חבריו פתאם״ (נידה, יז), וכן כתוב בשיר השירים (ה,ב):  ״ק֣וֹל ׀ דּוֹדִ֣י דוֹפֵ֗ק פִּתְחִי־לִ֞י״, ובמשנה מסכת תמיד (א,ב) מסופר שאף שלממונה על השערים במקדש היום את המפתחות של כל השערים, הוא היה דופק על השער ומחכה שיפתחו לו: ״הַמְמוּנֶּה בָּא וְדָפַק עֲלֵיהֶן וְהֵן פָּתְחוּ לוֹ״ (מסכת תמיד, כו, א), וכן מצווה התורה שכאשר המלווה בא למשכן את הלווה לא יכנס לתוך ביתו ״ כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ״ (דברים כד, י), וכן אפשר ללמוד דרך-ארץ מהקב"ה שעמד על פתח גן-עדן וקרא משם לאדם, שנאמר (בראשית ד): "וַיִּקְרָ֛א ה׳ אלוקים אֶל־הָֽאָדָ֑ם וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ: אַיֶּֽכָּה?", וכן פוסק הרמב״ם, שאפילו כאשר אדם דופק בדלת ונענה ב'הן', הכוונה של בעל הבית אינה 'היכנס, בבקשה', אלא כ'עמוד במקומך עד שאפתח לך', אלא אם כן בעל הבית אומר לו במפורש להיכנס (הלכות נזקי ממון, י, יא), ועוד, ועוד.

אחרי שלמדנו שאין להיכנס לבית בלי לדפוק בדלת ולקבל רשות להיכנס, אפשר לשאול מה לכל זה וליחסי זוגיות. התשובה היא, שביחסי זוגיות אנו ״נכנסים״ פעמים רבות לתוך רשותו של השני. כגון, לדוגמא, שלפעמים אנו מעירים לשני, או מבקרים את השני, או שואלים את השני שאלות חטטניות, או מנסים לחנך את השני, או דורשים דברים מהשני, וכד׳. והנה מההלכה הנ״ל אפשר ללמוד שלפני שאנו ״נכנסים״ לתוך רשותו של השני יש לדפוק ולבקש רשות להיכנס. דהיינו, שאנו צריכים לשאול ולברר איתו אם הוא מוכן ומסכים לשמוע אותנו. נכון, שבין בני זוג יש קרבה מיוחדת, אלא שקרבה זו צריכה להיות אך ורק למעליותא, ולא לגריעותא. יש לכך שתי סיבות: הראשונה היא, שזה שהתחתנו כדת משה וישראל עדיין לא נותן לנו רשות להתייחס בחוסר כבוד האחד כלפי השני, ולא נותן לנו רשות להתפרץ לגבולות של השני. אף ש־״האישה נקנית״ (מסכת קידושין, ב,א), בני הזוג שלנו (וזה נכון לבעלים ונשים כאחד) אינם איזה חפץ שרכשנו אותו ואנו יכולים לעשות בהם כרצוננו, אלא שבני זוגנו הם בני אדם בזכות עצמם שעלינו לכבד את הגבולות שלהם. השנייה, שבכל פעם שאנו מתפרצים לתוך רשותו של השני מבלי לקבל את הסכמתו אנו יוצרים ריחוק בינינו. כמובן, שלא תמיד מתאים ואפשר לשאול אם השני מוכן ומסכים לשמעו אותנו, אבל רצוי שברוב הפעמים כך אמנם יהיה.

וכל זה תואם למה שענה הרבי הרש״ב לאחד החסידים בשיחתו הידועה אודות ״הפנסאי״ (ספר השיחות תש״א, עמ׳ 136-137), כאשר אותו חסיד שאל את הרבי האם מותר ״לתפוס בגרונו״ של הזולת כדי לקרב אותו לתורה ומצוות, ועל זה ענה הרבי הרש״ב: ״בגרונו לא, אבל בקצה בגדו – כן״.

מכאן ניתן ללמוד כמה עלינו להקפיד על כיבוד הגבולות של הזולת, ובפרט של בני זוגנו, וכמה חשוב שלפני שאנו ״נכנסים״ לתחומם עלינו לבקש רשות, ולהיכנס רק אם אמנם קיבלנו רשות.

_____

זאב קרומבי הוא ד״ר לעבודה סוציאלית, מטפל זוגי ומומחה להתמכרויות התנהגותיות. לשאלות וההערות: 0547-822686