שב ליהדותו בבית הדין ורץ לשאת תפילה נרגשת בכותל המערבי

הסיפור המרגש הזה מתחיל לפני כ-20 שנה: צעירה יהודייה בשם ניקול שנולדה בשכונת מצוקה בבת ים עברה התמוטטות נפשית. היא אושפזה וחזרה לעצמה אך ערבי מיפו שעבד במכולת השכונתית שהבחין במצוקתה הצליח לשדל אותה להתאסלם ולהינשא לו.

השניים עברו להתגורר עם החמולה שאליה השתייך ביפו ושנה לאחר מכן נולד בנם שקיבל את השם יחיא. "זה שם שמקובל בשתי הדתות" אמר האב המוסלמי שרצה להפיס את דעתה אחרי שהתעקשה לתת לו שם יהודי.

השנים שלאחר מכן היו קשות ומייסרות; ניקול הייתה נתונה למסכת של אלימות קשה ומצבה הנפשי הלך והתדרדר בשל כך. בזכות ערנותה של אחות יהודייה במרפאה השכונתית נוצר קשר בין ניקול ליד לאחים והיא חולצה לחופשי עם בנה היחיד שהיה אז כבן 7, כשהשניים מועברים לדירה מרוהטת ומסודרת שהכין עבורם יד לאחים.

האב הערבי שהבין כי אשתו היהודייה לא תחזור אליו ניסה להילחם לפחות על עתידו של הילד המשותף. הוא פנה למשטרה והתלונן על חטיפה, ולאחר שהמשטרה פתחה בחקירה והמציאות האמיתית התבררה, הוא לא אמר נואש ועתר לבית המשפט. הדיונים בנושא היו סוערים וארוכים אולם לאחר שעורכי הדין של יד לאחים הציגו בפני השופטים את מסכת ההתעללות שעברה האישה היהודייה, בית המשפט החליט אחרת: הילד יישאר בחזקת האם ויתראה עם אביו המוסלמי אחת לחודש למשך כמה שעות.

שנה לאחר מכן מצבה הנפשי של ניקול התדרדר שוב, ובעצה אחת הוחלט כי יחיא הקטן יוצא מידיה ויושם למשמורת אצל הוריה. הסבא והסבתא שכה שמחו על נכדם החדש-ישן אימצו אותו בשמחה, דאגו לכל מחסורו, הקנו לו חינוך יהודי טוב והכניסו אותו לבית ספר דתי מהשורה הראשונה כדי לעזור לו לרכוש את יסודות היהדות ולעלות על דרך המלך.

יחיא היה תלמיד מצטיין. הוא בלע בצמא את הדברים שלמד ואהב את היהדות, אבל דבר אחד העיק עליו: מבחינת החוק הוא היה רשום כמוסלמי. מי שסיפר לו על כך היה אביו הערבי שבשעות הבודדות בהן נפגשו מידי חודש ניסה להניא אותו מיהדותו. "אתה מוסלמי כמוני" אמר לו שוב ושוב "עובדה שמשרד הפנים הישראלי רשם אותך ככזה בתעודת הזהות".

אבל יחיא היה עקשן יותר. ניסיונות השכנוע של האב הערבי נפלו על אוזניים ערלות, ורק גרמו לו לרצות לדבוק ביהדותו בכל מחיר. "הדבר הראשון שאעשה כשאגיע לגיל 18 יהיה להחליף את הרישום שלי כמוסלמי במשרד הפנים"" הטיח באביו הערבי והבהיר לסביבתו היהודית.

במשך עשר שנים שימר יחיא את החלום הזה, ובחודש שלפני יום הולדתו ה-18 התקשה להירדם בכל לילה מרוב התרגשות. "הנה מגיע היום שבו אבחר ביהדותי, בעצמי. הנה מתקרב היום שבו אקבל עלי את אלוקי ישראל ואכריז 'נעשה ונשמע'" סיפר לחונך שליווה אותו…

ואכן, בבוקר שבו הפך לבן שמונה עשרה התקיים בבית הדין בירושלים טקס מרגש שבו שב יחיא ליהדותו. אחרי טבילה במקווה טהרה ולאחר שקיבל את פסק הדין של הדיינים המכריז על שיבתו ליהדות שינס יחיא את מתניו ויצא בריצה לעבר הכותל המערבי. הוא רץ והתרפק על האבנים הקדושות, הגדולות, וכשדמעות בעיניו לחש בהתרגשות: "אבא שבשמיים סוף סוף הגעתי אלייך!".