היומן המרתק של הבחור הליטאי מבית חב"ד בגוש קטיף

משה מנס, כיכר השבת

"תגיד לאמא שלך שאני מאמצת אותך, ושלא תדאג כי אנחנו לא הולכים לשום מקום" אמרה לי ציפורה.

אמרתי את זה לאמא שלי, אבל היא רק התעצבנה עוד יותר: "מי זו האישה הזו? תחזור הביתה מיד, כולם מדברים עליכם. מה, אתה נורמלי. אתה תמות, או מהערבים או מהשוטרים שיגיעו להעיף אתכם!"

"בסדר בסדר אני יבדוק איך אני יכול לצאת ומיד חוזר". אבל לא בדיוק חזרתי. נשארתי שם שבוע עד שגירשו אותי מגוש קטיף. השבוע המסעיר בחיי. שבוע שלא החלפתי בו בגדים. לא ישנתי על מיטה. ולא ידעתי עד כמה אני חלק מההיסטוריה העצובה של ארצנו.

לא נשכח ולא נסלח. 15 שנה בהם המציאות הוכיחה שלא הייתה שום תועלת ורווח מהבריחה מגוש קטיף. יהיה שיטענו שחסכנו בחיי אדם, בעיני זה זמני. אנחנו משלמים על השקט בסיבובים מדמים. מפצצות מרגימה על הגוש, לטילים על כל הארץ. אבל בואו נתחיל בסיפור.

הייתי בחור ישיבה ליטאי קלאסי שלומד בישיבה ליטאית קלאסית. כל הארץ גועשת ורועשת לקראת הפינוי שעומד להתרחש רק בגלל שכך אריאל שרון החליט שבא לו. כעס רב על חברי הכנסת החרדיים שנמנעו מלהצביע נגד. ההפגנות נגד בשיאם. החתמת חברי הליכוד. שרשרת אנושית שחצתה את הארץ. ניסוי הכלים הגדול. צעדת המיליון. ימים סוערים.

היה זה לקראת סוף זמן קיץ בישיבה. אני יודע שכולם רוצים להיכנס לגוש קטיף. בעוד שבוע אמור להתחיל הפינוי, אני לא יכול לעמוד מנגד. מחליט ללכת. אך בעוד המאות אותם פגשתי בטרמפיאדות השונות הגיעו מצוידים עם תיקי גב וציוד לשהייה ממושכת. אני הלכתי עם בגדי הרגילים. הצטיידתי רק עם עניבה ובשקית פשוטה ובה מחברת ומכשירי כתיבה. מצלמת פילים, זהו.

יוצא לדרך, טרמפ ועוד טרמפ, מתקרב ומתקרב עד שעליתי לטרמפ שיקח אותי אל צומת המובילה לכיוון הגוש.

"יורידו אתכם במחסום, שלא תגידו שלא אמרתי" אמר הנהג שלקח אותי ועוד שני בחורים מהציבור הדתי לאומי. ואכן, מגיעים אנו אל המחסום והשוטר מבקש תעודת זהות שואל להיכן פנינו מועדות.

הם מתחכמים, "אנחנו גרים פה, אנחנו גרים שם, מבקרים חבר".

"צאו, צאו מהרכב" הוא מתעצבן. אנחנו יוצאים. בצד יושבים כשלושים בני נוער שהורדו ומורדים מהרכבים בזה אחר זה. אני לא הולך לשבת אתם. עומד כמו טמבל.

"מה איתך?" שואל השוטר.

אני עונה לו באנגלית: "אם גואינג טו גוש קטיף".

"אתה הולך לגוש קטיף?" הוא מתפלא

הוא קורא לחייל. "בוא דבר אתו באנגלית תבין מה הסיפור שלו".

החייל בא. באנגלית רצוצה הוא שואל אותי מה הסיפור.

אני מסביר לו שאני עיתונאי נוער של העיתון הכי גדול בארצות הברית. ושבאתי לסקר את גוש קטיף לפני הפינוי"

הוא מסביר לי שאי אפשר. שהעיתונאים נכנסים בצורה מסודרת. אבל אני עונה לו שככה אמרו לי ושזה מאושר ומסודר. שאני נכנס לכמה שעות ויוצא. הם בודקים את מספר הדרכון שלי במסופון אך אני לא מופיע.

הם קוראים לחייל נוסף מהמחסום. גם הוא לא יודע מה לעשות. ברור להם שאני לא אחד מהמסתננים, אני בלי ציוד לשהייה ארוכה. אך מצד שני לא נאמר להם לגבי.

אני רואה שהם מתלבטים. "זה עיתונאי" אומר השוטר לחייל "מה אתה רוצה עכשיו להתחיל להסתבך אתו. לך תשיג את הדוברות שתחפש את האישורים של האחראי ,שיתחיל לעשות בלגן ודוברות. עזוב אותך מכל זה".

"פתאום מגיע רכב צבאי. כנראה רכב פיקודי. החייל במחסום אומר לנהג: "יש כאן עיתונאי עם אישורים והכל, אתה יכול להכניס אותו?"

"כן בטח למה לא"

אני מצטלם עם השוטר והחייל מהמחסום ועולה לרכב.

עם השוטרים במחסום הראשון

כל הדרך הוא שואל אותי לגבי העיתון שלי. ואני ממציא המצאות על גבי המצאות.

אנחנו עוברים בדרך על פני כמה וכמה מחסומים שבכולם כרכב צבאי הוא עובר ללא בדיקה.

"הנה זה נווה דקלים" הוא אומר ואני אומר לו: "טנקיו וורי מאץ" ויורד מהרכב.

המולה גדולה. מאות בני נוער יושבים ברחבות שבכניסה לנווה דקלים. היה זה ליל רביעי. ואני, מוצא את עצמי אבוד בעניבה בתוך כל ההמולה. מסתובב לפה ולשם. אבוד אבוד אבל חופשי לגמרי. מרחק שנות אור מהבית והישיבה. ואולי פעם ראשונה בחיי. לא זוכר את הלילה. בכנות, לא זוכר איך העברתי אותו. אני גם לא זוכר מה עשיתי כל יום יום חמישי.

הזכרונות מאותם ימים שלפני חמש עשרה שנה באים בניצנוצים. אך את ההלם והתנגשות התרבויות אני זוכר בעוצמה. מהיכל התורה (הישיבה והמציאות) אל עולם של מאבק ואנרכיה. הייתי נורא מאופק. לא הייתי מחובר לכל מה שקורה. מסביב. והסתובבתי הרבה. הייתי כמשקיף.

רוב הנוער, השוהים הבלתי חוקיים או כפי שנקראו שם 'המשובחים' היו טובים בני טובים. אבל היו גם את הקבוצות המופרעות והאלימות. אני הסתובבתי בין כולם. עוזר לקבוצה שנקראה קייטנת מעשיהו למלא נורות זכוכית בצבע בשביל לזרוק על רכבי צבא, ודוקרנים בשביל גלגלי הגיפים. מצד שני הסתובבתי בהיכלי בתי הכנסת. בשירה, בתפילה ואפילו לימדתי שתי נערות גמרא. כי מי להם בחור ישיבה בשביל שילמד אותם.

השעה היא שעת לילה מאוחרת. אחרי הופעות של אהרון רזאל ודוב שורין. אני יושב במעגל סביב המדורה. החברה מעשנים ג'וינטים. אני לא נוגע. צדיק תמים שכמוני.

"תגיד אתה בחור ישיבה חרדי" שואלת אותי נערת ראסטות. זאת שרגע לפני לימדה את כולם על ההנחיות של בן גביר בנוגע להתנגדות מעצר ואיך להתנהל בחקירה. "כן אני בן ישיבה"

"איך קוראים לך?"

"משה"

"תקשיב משה, כאן זה לא בשבילך, אתה צריך ללכת לקירשנזפט. לך דבר עם יסכה או שמחה תגיד שאני שלחתי. אתה צריך מקום להיות שם. לך" אז הלכתי.

נווה דקלים מקום קסום. הכל צומח פורח. מטופח. בתים חד קומתיים.

"איפה זה קירשנזפט" שאלתי?

"שם שם" נשמע שכולם מכירים. והנה אני מגיע. דלת פתוחה. אין ספור מדבקות של 'יחי אדונינו' ודגל צהוב גדול של משיח. "אפשר את יסכה או שרה?" אני שואל נער ג'ינג'י קופצני ששאל אותי למבוקשי "לא אי אפשר את יסכה או שמחה!" הוא הגיב בנחרצות. "מה יש לך מהם? הנה אמא שלי. אמאאאא יש כאן מישהו בשבילך". אישה בלבוסטע נחרצת ודרמטית ניגשה אלי "שלום, איך אפשר לעזור?"

"אמרו לי לבוא לכאן."

"אההה יופי ברוך הבא בוא תיכנס". היא אומרת בלי לשאול ולחקור. נכנסתי. ומיד נהייתי בן בית.

טוב לא רק אני, היו עוד כמה עשרות בני נוער ששרצו בבית. בעיקר חבדניקים. אף פעם לא יכלת לדעת אם זה בן או סתם אורח. טוב אולי אפשר היה לדעת כי הקירשנזפטים היו ג'ינג'ים. היו שם לדעתי איזה מליון שכאלו, או שלפחות ככה זה הרגיש. כולם ג'ינג'ים נמרצים ושובבים. בית על גלגלים.

בכניסה לבית משפחת קירשנזפט

לא לקח הרבה זמן עד שבעלת הבית – ציפורה – צירפה אותי אל מטלות הבית. "משה, קח את הריקשה ולך למכולת. תקנה 3 חלב, תרשום בחשבון של קירשנזפט" אז לקחתי את הריקשה, האופנים עם 3 גלגלים ודגל גדול של משיח ונסעתי למכולת.

ארוחת הערב התחלקה לקבוצות. המקום בבית פשוט לא הכיל את כולם בבת אחת.

בנות הבית, נערות נמרצות ופעלתניות מתקתקות את האוכל והכביסה. האמא מקבלת ומחבקת נשים שבאות לדבר ולההתייעץ. זה הרי בית חב"ד גוש קטיף.

אבל היו גם וויכוחים. אני הרי ליטאי שרוף. סבי תלמיד מובהק של הרב שך ואחד מגדולי הלוחמים בחב"ד ובדרכם.

"ימח שמו וזכרו" צעק בקולי קולות לוי יצחק אותו נער ג'ינג'י וקופצני – כשהזכרתי את הרב שח במהלך הויכוח. והאבא. הרב יגאל הסה אותו: "לוי יצחק לא מדברים ככה!"

יגאל, איש סמכותי ושקט. לא מרים קול אך דעתני מאוד. ובצדק. אדם שעשה דברים גדולים ברוחניות ובגשמיות. לב שומע לצרות עם ישראל. ופועל נמרץ במלחמה על הארץ. היה לוחם בחטיבת הצנחנים. סיפר לי על מחבלים שחיסל. המעניין היה שדווקא הוא לא חבדניק במקורו. אישתו ציפורה היא שהפכה אותו לחבדניק והילדים כולם נשרפו לצהוב הזה של חבד. "מה אתה רוצה שאני יעשה" אמר לי ברגע אחד שאמרתי לו שהוא מגזים.

התווכחנו על כל דבר אפשרי. על אכילה לפני התפילה. על שינה בסוכה. על חסידים וליטאים ועל אמת אחת. ובסופה של אחת שעלתה לטונים גבוהים הביא לי יגאל מתנה לפיוס. ספר התניא. האחרון שהודפס בגוש קטיף וששמור אצלי עד היום במקום של כבוד בארון הספרים!

מפה לשם החליטו שאני צריך ללכת אתם למבצעים. אולי זה מה שיחמם את נשמתי הליטאית. כך מצאתי את עצמי בטנק המצות מסתובב בין ובתוך בסיסי הצבא ברחבי גוש קטיף, מניח תפילין לחיילים ושר שירי משיח.

במבצע תפילין עם טנק חב"ד

יום שישי לקראת שבת אני עדיין עם אותם בגדים אתם הגעתי. כולם הולכים למקווה "קח מגבת מהארון ובוא" צעק לוי יצחק. הלכתי לחפש מגבת ואז אחת מבנות הבית קראה לי בשקט. "ארגנתי לך כמה בגדים, קח" שמה לי כמה פריטי לבוש הכרחיים. "אה והנה עוד משהו שאתה חייב" נתנה לי חולצה כתומה של "מי מעז להילחם במלך". תבורך הג'ינג'ית לעולמי עד.

שבת. שקט שורר. כאילו אנחנו לא עומדים לפני אסון. הכל רגוע. שירה עוצמתית בבית הכנסת המרכזי של נווה דקלים. זוכר שהופתעתי לראות אתיופים ומלוכסני עיניים מתפללים אתנו יחד בבית הכנסת המרכזי. דבר שלא רואים בציבור החרדי האלטיסטי.

שבת בבוקר. קידוש מרכזי שנעשה אחרי ברית מילה שנערכה במקום.

אלפי אנשים. עומד הרב הראשי הרב ישראל מאיר לאו ואומר את הדברים הבאים: "מדוע אליהו הנביא מגיע לברית מילה? מכיוון שבזמן אחאב אליהו אמר לקדוש ברוך הו: 'בני ישראל הפרו בריתך'

ענה לו לו הקדוש ברוך הוא: בכל מקום שהם יעשו ברית מילה אתה תהייה שם.

ישנם שלושה בריתות. ברית מילה ברית התורה וברית הארץ".

הרעים הרב לאו בקולו וזעק: "הקדוש ברוך הוא, תראה את כל אלפי היהודים כאן. כולנו ראינו איך הם שומרים על ברית המילה. אנחנו יודעים שהם מקפידים ושומרים על ברית התורה. לא תעזור להם לשמור על ברית הארץ?!"

וכל הציבור פרץ בבכי גדול. גם אני פתאום בכיתי כמו ילד קטן. הבנתי שרוצים להעיף אותנו מהבית. את יגאל, ציפורה. ואת כל הג'ינג'ים.

יגאל. האיש והלב

מאידך, ככל שעבר הזמן הבנתי יותר ויותר שלא הולכים לגרש אותנו. עם כל התפילות האלו. עם כל האמונה הזו. קרענו הרי שערי שמים. הרב אליהו הרי אמר 'היו לא תהיה'. כך גם כל הרבנים והדרשנים והמחזקים שצעקו והחדירו לנו ולכל מאות הצעירים "הם מנסים לבלבל אתכם. הם מנסים לטשטש אתכם. זה הכל אחיזת עיניים". בשלב מסויים לוי יצחק והחברה התחילו להתארגן למקרה שיהיה מצור. ארגנו מיכלי מים גדולים ואוכל. וכמובן שהתארגנו לצום תשעה באב.

צום תשעה באב. הלכתי להתפלל בישיבה של הרב טל, תורת החיים. המקום המה בחורים יושבים ובוכים. קוראים על חורבן הבית וליבם בגוש קטיף. לא יודע מי בחר את הסמליות הנוראה הזו של פינוי בימים האלו.

יום תשעה באב בישיבה, הוא אחד הימים המטלטלים. המון בכי וכאב. "אולי אתחלתה דגאולה, אבל עדיין גלות" צעק הרב. כולם יושבים ובוכים יחד על החורבן. על חורבן בית המקדש של כלל ישראל ועל חורבן הבית הפרטי. "אם היה אכפת לנו באמת מבית המקדש, לא היינו מגיעים למצב הזה" הסביר לי בנחרצות אחד התלמידים. "משמים רוצים שנתעורר". אני מנסה לבכות עוד יותר על חורבן הבית, אבל נשמתי כבר כואבת עד הסוף, גם מהאשמה שאולי יש לי חלק רוחני בכל זה, אם רק היה אכפת לי יותר.

בישיבה אני גם נקלע לוויכוחים על שיטות הפעולה. האם באלימות? האם באלימות פסיבית? האם להתפנות מרצון. "אם לא אתם שמתפנים מרצון והולכים לקבל דירות בירושלים, הם לא היו חושבים שזה בכלל אפשרי" מאשים מישהו את מישהו. וההוא עונה לו: ומה אתה קשור? אתה עוד אחד שבא לעשות הון פוליטי על גבינו". הוויכוחים נמצאים בכל מקום, גם באסיפת תושבים גדולה שעשו במוצאי הצום. "הרב שפירא אמר לעצור את הצעדה, כי הוא ידע שהשוטרים הם רוצחים ויפתחו באש. "האם דירה בגוש קטיף שווה חיי אדם?" ומנגד: "פינוי ישובים הוא סכנה לכל עם ישראל". יש גם ביקורת קשה כלפי הנהגת ישע. כלפי רבנים ופוליטיקאים שבאו לקחת טרמפ על חשבון התושבים.

אני לא יכול עם כל הוויכוחים האלה, אני מוצא מפלט בעבודה במכולת, לוי יצחק גרר אותי לשם, אמרו לו שצריכים עזרה, אז הוא הביא את משה שסחב וסידר ארגזי חלב. אני זוכר את עצמי עובד בצום כמו חמור, כי מישהו צריך לעשות את זה.

זה היה מפליא ומוזר, העולם מתמוטט אבל המכולת עובדת ובעלת המכולת ממשיכה לרשום את החובות של הלקוחות שבעוד יומיים יסתובבו בתור הומלסים.

בשלב מסוים יצאתי מהישוב אל תוך התנחלות קטנה שכולה בית כנסת. 'תפארת ישראל' היא נקראת. היה שם נער אחד. שהסביר לי שבהם אי אפשר לגעת. "פינו אותנו עשר פעמים וחזרנו. יפנו את כל הגוש ואנחנו נישאר" הוא נחרץ. תוך כדי דיבור צליל שריקה מתגבר. הוא נשכב על הרצפה וצעק לי: "שכב שכב" לפי שאני זז. פיצוץ עמום כמה מטרים מאתנו. פצצת מרגימה. ענן חול התרומם ואני שומע צלצולים באוזן. אחרי כמה דקות הגיע הרבצ"ץ. יש התרעות על ירי, תחזרו לישוב. וכך פונתה התנחלות תפארת ישראל.

אני מסתובב בנווה דקלים, אווירה לא ברורה באוויר. המתח בשיאו. פתאום מישהו התחיל לזעוק "המפנים באים המפנים באים" ומאות בני נוער התחילו לרוץ לכל עבר. פאניקה נוראית. בסוף התברר שזה רק המשאיות של הקונטיינרים שהצבא הביא עבור אחסנת החפצים. התחיל מאבק על ההכנסה שלהם, כן או לא. יש כאלו שרוצים לעזוב מרצון, אבל הם מורידים את המוטיבציה של כל השאר. "הם מכניסים קונטינרים להראות כאילו שזה גמור, אבל תזכרו מה שאמר הרב היה לא תהיה!"

יום שני י' אב . בתוך כל הבלגן. הפחד. החיילים שהגיעו לחלק צווי פינוי וסאגת הקונטיינרים – יש חגיגות. טקס חנוכת המקווה החדש של חב"ד. בשעה 5 אחרי הצהריים חנוכת הבית למקווה בשיטת חבד, בור על בור. הגיע לשם הרב אבינר. הוא היה, ממנמיכי הראש. נתן סטירה לנער שדחף שוטר. ובכל אופן כבדו אותו לדבר. לא זוכר בדיוק מה אמר, אבל קשור לקשיים שבבנית מקווה בור על בור, ויש מצבים בחיים שהם בור, וכשאתה מגיע לתחתית – אתה מגלה שזה כניסה לעוד בור. נו נו. הצלמים שהגיעו לצלם נעמדו מעל הקונטיינרים שהיו שם. והרב יגאל אמר: "עכשיו אתם רואים למה הביאו את הקונטיינרים. בשביל שיוכלו לצלם!"

ואם כבר מדברים על צלמים. זכור לי צוות צילום אוסטרלי שהגיע לראיון בבית. לציפורה היה חשוב לדעת האם מישהו מהם יהודי וכשאחד מהם סיפר שאמא שלו יהודיה. היא קפצה בשמחה ואמרה לאברהם משה יונתן – תניח לו. הוא קרקפתא!

אז משה הניח לו.

את אברהם משה הכרתי כבר לפני, למדנו יחד בישיבה קטנה. נפגשנו פתאום בגוש. הוא נכנס עם רכב של משפחת אורחים שהגיעו לגוש. וגם הוא התאכסן כמובן בבית משפחת קרשנזפט. היה להם מקום ולב בשביל כולם.

יום שלישי בבוקר.

מוקדם בבוקר הם הגיעו. כמות אדירה של שוטרים לבושי מדים עם ווסטים כחולים ודגל ישראל. זה היה רגע שבו קלטתי שעובדים עלי. שאולי אני עובד על עצמי. שיש רע. ושהוא הולך לנצח. שעומדים לפנות את כולם. לא העזתי לחזור לבית ליגאל וציפורה, לא ידעתי איך אני אומר להם שזהו שזה קורה.

רציתי ללכת לישיבת תורת החיים אך לא נתנו לעבור. הלכתי לפינה שקטה. הכל מסביב היה רעש והמולה גדולה. מצאתי את עצמי יושב בגינה של בית קטן. חייל שעבר וראה אותי יושב שם שאל אותי: הכל בסדר? עניתי תוך כדי בכי שלא.

הוא אמר: "מצטער אחי. בוא". הלכתי אתו. עליתי על אוטובוס. אוטובוס עמוס באנשים שישבו בשקט. כל אחד בוכה במקומו. כולם בהרהורים. לקחו אותנו לשדרות, שם ירדנו בנקודת איסוף. פתאום שמתי לב שאני בלי העניבה. אמרתי לחייל שאני חייב לחזור ששכחתי משהו חשוב. והוא בתגובה: לא חוזרים. אין לחזור. אין יותר גוש קטיף.

עליתי לעוד אוטובוס לירושלים. אני זוכר את עצמי מביט מבעד לחלונות האוטובוס. אנשים עסוקים בשגרת יומם. ואני זועק מבפנים: אתם לא יודעים שמחריבים עכשיו לאנשים את הבית? איך אתם לא יושבים ובוכים? איך כל העולם כולו לא מזדעזע.

כמה ימים הסתובבתי בטראומה. אף אחד לא הבין מה עובר עלי. בבית שלי כולם אוכלים ארוחת בוקר גבינה עם ירקות ומה משפחת קרשנזפט אמורים לעשות? כולם כאן נהנים על הספה ולהם אין בית לישון בו! אחים שלי משחקים במשחקים, אבל נחמיה, לאה, ברוך שמואל ומנחם מנדל ושאר ילדי קירשנזפט תלושים ומאוחסנים בחדרון של בית מלון.

והעולם לא הזדעזע. הציבור החרדי אמר: 'אי כמה חבל' והמשיך לדרכו. אני באותם הימים הייתי מלא בהאשמה עצמית. למה עזבתי ככה בשקט בלי להגיד שלום. אולי אם הייתי מתפלל יותר, אם הייתי צדיק יותר, אם הייתי נאבק יותר, זה לא היה קורה. לי זה עבר. אבל הצלקות של אלו משם לא יעברו לעולם.

את הקשר עם משפחת קרשנזפט לא ניתקתי. או יותר נכון, הם לא נתקו. עברו חמש עשרה שנה ועדיין – בכל פורים אני

עדיין מקבל מהם משלוח מנות. ובכל ערב פסח מכתב עם איחול חג שמח ופרוספקט הלכות החג. ובכל פעם אני יודע

שזה מכתב מהם רק בגלל הלוגו הגדול שעל המעטפה שאומר: משיח עכשיו! ואני אומר לעצמי בשקט: אמן. שתגיע כבר הגאולה, שיבנה בית המקדש במהירה בימינו אמן.

עם הרב דוד נחשון בטנק חב"ד

בדרך למבצע תפילין עם החיילים