"איך יכולנו להפקיר את היהודים?" • ראיון מרתק

לכן, בדרכנו למקום, עצרנו בחנות משחקים וקנינו רעשנים לילדים. עוד מעט פורים ונראה לי שלרעשנים תהיה השנה משמעות מיוחדת שיזכירו את המן במגילה, כל אחד יכוון להמן שנראה לו הכי אקטואלי..

הצעתי לבעל החנות, ישראל גדליה, להשתתף איתי בזכות והוא אכן עשה לנו הנחה של חמישים אחוז.

יוצאים כמו פליטים

"איך נפקיר את היהודים? הבטחנו להם שנהיה איתם עד ביאת משיח", פותח הרב נחשון רובין את הריאיון בכאב ומתחיל לספר על היציאה מז'יטומיר.

"התעוררנו בחמש לפנות בוקר למשמע אזעקה. אנחנו מתגוררים בפרוור של העיר זי'טומיר, מקום יפה במיוחד, שם יש את הפנימייה ואת שאר הבתים של בית הילדים כגון מסעדה, צימרים ועוד. כל האזור הזה הינו אזור נופש".

"ליד הכפר נמצא מחנה צבאי שלא ידענו שהוא עד כדי כך חשוב. לכן מיד בתחילת המלחמה הרוסים הפציצו שם מטוסים. התחיל פאניקה בבית הילדים, התחילה אווירת מלחמה. לא האמנתי שזה יקרה. דיברנו על זה שבועות בבי הכנסת וכל ה'מומחים' אמרו שלא תהיה מלחמה, אמרו: 'הכל איומים, הוא משחק אותה'.

"בשמונה בבוקר מתקשר אלי הרב וילהלם ואומר לי: 'אנחנו מתפנים מערבה. יש לנו אחריות על הילדים, המקום כאן מסוכן'.

"בתחילה נהגי האוטובוסים לא רצו לקחת אותנו עד שהשגנו נהג אוטובוס אחד שיצא אתנו בצהריים. התארגנו לארבעה ימים בלבד. אמרנו לעצמנו שאחרי שבת נחזור. כמו פליטים ממש, הילדים לקחו שקיות, עם כמה בגדים, ועלו לאוטובוס. לקחנו אתנו אוכל לדרך ויצאנו לצ'רנוביץ. לא לקחנו אתנו אפילו כתובה ותכשיטים".

אין שירותים – יש מלחמה

"בתחילה", מספר הרב רובין, "הכל היה פנוי, אבל אתה רואה תורות ארוכים בכספומטים, בדלק ובבית מרקחת. הרגשת מלחמה באוויר. היה לי פשוט חם. התחלנו לנסוע. פתאום ראינו אלפי מכוניות, נוסעים על ארבעה נתיבים, זאת אומרת גם על הצד הנגדי – כולם נוסעים לצד אחד – לברוח!".

"היה ברדק שלם. שומעים סירנות בכל מקום. מכוניות צבאיות טסות בשוליים. דרך של שש שעות לקחה לנו חמש עשרה שעות".

מה עושים הילדים בזמן הזה?

"הקטנים בכו, הגדולים יותר הבינו את המצב".

איך שומרים על שליטה בזמן הזה?

"אני בקושי הייתי בשליטה". מודה הרב רובין.

גברת רובין מצטרפת לשיחה ומספרת: "יום לפני זה עוד עשיתי קנייה לבית. לקחנו אתנו לבריחה מינימום של דברים. ב"ה, את הדולרים של הרבי מליובאוויטש לקחנו אתנו אבל הכתובה נשארה שם. הקבוצה השנייה שיצאה כבר הביאה איתה מגילה, כי הבנו שזהו, יוצאים".

"אף מטפלת לא רצתה לנסוע אתנו. יש הרבה ילדים שצריכים מטפלת צמודה. אני מבינה שזה הבית שלהם", אומרת הרבנית רובין, "אבל אתה רואה בעצמך מה קורה שם באוקראינה, למה הם לא הצטרפו אלינו להציל את עצמן?". שאלה רטורית בכאב.

הרב רובין מוסיף אנקדוטה קטנה אך נוגעת ללב: "המטפלות נפרדו מהם וקיוו להיפגש איתם יום אחד".

הפעם הראשונה שהרב רובין כמעט 'איבד את זה' לדבריו, היה כאשר הם עצרו להפסקת שירותים בתחנת דלק. "פתאום אני שומע ניידות והאזעקות, אמרתי לילדים 'איזה שירותים עכשיו, אנחנו באמצע מלחמה, כולם לאוטובוס עכשיו! בואו נברח מכאן', ההרגשה הייתה שחובה לברוח".

הילדים כמסווה לבכירים שבורחים

כדי לגרום לבלבול אצל האויב הורידו האוקראינים את השלטים של המקומות בדרכים כדי שלא ידעו איפה הם נמצאים על המפה וגם גרמו לאפילה מוחלטת בכל רחבי אוקראינה. באמצע הדרך, קרוב למז'יבוז' זיהו משפחת רובין, מנסיעות קודמות, את הבתים שם ולפי הסימן הזה הם ידעו לאן להמשיך במסע הפתאומי.

כשהם הגיעו לצ'רנוביץ', שעל גבול רומניה, דאג להם שליח חב"ד הרב מענדי גליצינשטיין לכל צרכיהם. שם התכנסו כולם למבנה אחד והאווירה הייתה רגועה יותר.

במהלך השבת נחתו במקום מסוקים רבים. באמצע סעודת השבת מגיע מסוק, מוריד אנשים ונוסע להביא עוד, ככה שוב ושוב. לשוהים במקום נמסר כי אלו בכירים אוקראינים שבורחים מהתופת וכי אסור להם לצלם ולספר לאף אחד את אשר הם ראו.

קוקוריקו…

"בארבע לפנות בוקר נשמעה אזעקה. שם לראשונה הילדים הקטנים ראו מה זה מקלט וקלטו שיש מלחמה של ממש", מספרת הרבנית רובין.

"אז אמר הרב וילהלם – מתקדמים. חוצים את הגבול לרומניה. בגלל שהיינו עם אוטובוס העבירו אותנו במהירות. פחדנו למי יתנו לעבור ולמי לא ובסוף העבירו את כולנו".

"זה הלך כך", הרבנית רובין מצביעה לנו על ילד שנכנס לחדר. "אתם רואים אותו? הוא ילד מיוחד כזה. הוא אוהב מאוד לשיר. הילדים שונאים שהוא שר. אמרתי להם בנסיעה: 'אתם נותנים לו לשיר את כל שירי הבעל שם טוב עכשיו, זה 'ילד הקוקוריקו' שלנו (כידוע הסיפור מלפני שנים רבות על הילד הכפרי שפעל להורדת גשם בשנת בצורת בזכות קריאת הקוקוריקו שלו לאבינו שבשמיים. א.ט.), הוא שר ושר. תוך כדי הבאנו להם את הדרכונים הישראלים שלנו, הדרכונים של המקומיים ועוד שלושים דפים שמעידים שהילדים הללו יהודים, לא יותר מזה. חיכינו שם כמה שעות והם העבירו אותנו.

"הנהג שלנו היה בן חמישים ומשהו והוא טען שלא יתנו לא לצאת כי מגייסים את כולם מעל גיל שמונה עשרה ומעלה, כך יצא שחצינו את הגבול ברגל כשלוש מאות מטר".

הרב רובין: "לצדנו עשרות פליטים הולכים ברגל. אנחנו עוד הגענו עם אוטובוס עד לשם".

איך זה לחצות את הגבול, ברגל, כמו פליטים, מה התחושות ברגעים הללו?

הרבנית רובין: "קר. לבדוק שכל הילדים אתנו. אני הלכתי ראשונה והרב היה המאסף".

מה חושבים ברגעים הללו?

"לא חושבים כלום", עונה הרבנית רובין, "העיקר שהילדים אתנו ושאנחנו יוצאים מהמדינה".

שדה מוקשים

בגבול רומניה הם נפגשו עם קונסול ישראל ברומניה דוד סרגנה שסייע מעל ומעבר ולכל מי שלא היה דרכון רשמי הוא דאג לתעודות מעבר מיוחדות.

הרב רובין מוסיף אנקדוטה קטנה להמחיש מה עושים אנשים כדי לחצות את הגבול בימים אלו: "יש לנו אחד מהקהילה שעבר את הגבול מאוקראינה למולדביה דרך שדה מוקשים. הוא שם על עצמו תיק קטן, 'חתך' את הגבול והתקשר אלי מעברו השני, שם כיוונתי אותו איך להגיע אלינו".

הקבוצה, המונה כבר מאה שלושים איש, הגיעה לקלוּז'-נאפּוֹקָה שם דאג להם שליח חב"ד הרב דב בער אורגד ובני ביתו לכל צרכיהם. התכנון היה לטוס תוך יום לארץ, אך הרב וילהלם אמר להם להמתין לקבוצות נוספות שיגיעו בהמשך.

הקבוצה הייתה במקום מיום חמישי עד ראשון, אז קרן הידידות הביאה להם מטוס חילוץ פרטי וכך הגיעה הקבוצה סוף סוף לארץ הקודש, למנוחה והנחלה.

איך הילדים מתאקלמים כאן?

הרבנית רובין: "לילדים כיף. אומנם הם דואגים מאוד להורים שלהם, כי הם בקשר איתם כל הזמן וחלקם נמצאים במקלטים, מצד שני יש ילדים שחיכו שנים לעלות לארץ, לחלקם זה פעם ראשונה שהם ילכו לכותל. כל היום מביאים להם ממתקים ובגדים".

כתבתם בכניסה שלט שמודה על התרומות אך אתם מבקשים לא להביא יותר דברים.

"כן.. כל היום הביאו לכאן כמויות של אוכל ובגדים וכעת אנחנו לוקחים באמת את מה שאנחנו צריכים".

עשרים שנה נגדעו ברגע. מה עושים הלאה?

"כעת אנחנו בונים להם תכנית לימודים. בתחילת השבוע, שרק הגענו, דאגנו להם לצרכם הגשמיים, שיהיה להם בגדים נאותים, ועכשיו אנחנו מתחילים לדאוג לרפואה, לימודים ועוד".

ראיתי שקופת חולים אחת לקחה חסות על הילדים.

"כן. הרבה הגיעו לכאן. עם ישראל מתגלה בתפארתו. כולם מגיעים לכאן לעזור לנו. קיבוצניקים, מושבניקים, חרדים, תושבי נס הרים היקרים, כולם התגייסו לעזור".

לקראת סיום הריאיון עם הזוג רובין אני שואל אותם מה התחושה כעת.

הרב רובין עונה בכאב: "השארנו את הכל מאחור. בנינו עשרים שנה של אימפריה. עולם מלא. השארתי שולחן עבודה עם משימות לפורים".

"זה לא פשוט. השארנו שם אנשים שהבטחנו להם שנישאר איתם עד ביאת משיח", מסיים הרב רובין כפי שפתח את דבריו בתחילה הריאיון, "אני בתחושות ממעורבות. היו לי ארבעה שיעורים ביום. קהילה עם שלושת אלפים יהודים ועם מוסדות מפוארים".

אז מדוע יצאתם?

"אמרו לרב וילהלם שלילדים מסוכן להישאר שם והוא קיבל את ההחלטה הנכונה".

'כאילו שיש לו מה לעשות'

לסיום אני שואל את השאלה שמעניינת מאוד הרבה אנשים: מה אתם אומרים על הביקור של הרב לאזאר כאן במקום?

"תאמין לי", עונה הרב רובין, "שהוא נמצא במצב הכי קשה. בקונפליקט המטורף הזה. הרי הוא לא יכול לעשות כלום, הוא לא יכול  מול פוטין, לפחות הוא הגיע וחיזק את האנשים כאן במה שהוא יכול".

אני מודה לזוג רובין ורץ לתפוס את הרב זלמן בוקעיט, מנכ"ל מוסדות ז'יטומיר, שמנהל טכנית את כל העסק הענק הזה כאן במקום.

הרב בוקעיט, נראה קצת אבוד. עבודה רבה לפניו וזה לא נראה שזה הולך להיפסק בקרוב.

מה התחושות שלך ברגעים כאלה? אני רק רוצה לברר את זה מולו ולא להטריד אותו יותר

"איזו תחושות. אין זמן לחשוב. עכשיו פועלים", הוא עונה כמו שליח חב"ד אמיתי. "השארנו שם חיים שלמים וכעת צריך לדאוג לחיים כאן".