דרשת משיח בפרשה: שם אחד, ארבע מדרגות

להורדת הדרשה לפרשת וירא בעברית

להורדת הדרשה לפרשת וירא באנגלית

להורדת הדרשה לפרשת וירא בצרפתית

***

שם אחד, ארבע מדרגות
מבוסס על מאמר ד"ה וירא אליו ה' עטר"ת

יש אנשים שמדברים עם שכל,

יש אנשים שמדברים עם לב, 

יש אנשים שמדברים עם פה, 

ויש אנשים שמדברים עם….הידיים!

השבוע נקרא את פרשת וירא, הפותחת בהתגלות הקב"ה לאברהם אבינו ובביקור שלושת המלאכים אצלו. ביום שני בשבוע הקרוב, גם יחול כ' מרחשון, יום הולדתו של האדמו"ר הרש"ב נ"ע. הקשר בין שני המאורעות האלו (תחילת פרשת וירא ויום הולדתו של הרש"ב נ"ע) נעוץ בסיפור חסידי מפורסם ומוכר:

הרבי רש"ב בקטנותו, בגיל ארבע או חמש, נכנס ביום השבת, פרשת וירא, לקבל את ברכת סבו, האדמו"ר הצמח-צדק, לרגל יום ההולדת. הילד הקטן התחיל לפתע לבכות, באומרו: "מפני מה נראה ה' אל אברהם אבינו ולנו אינו נראה?" ויענהו הצמח-צדק: "כשיהודי צדיק, בגיל תשעים ותשע שנים מחליט שעליו למול את עצמו -כדאי הוא שיתגלה אליו הקב"ה". ("היום יום ט' חשון)

הגילוי האלוקי של שם הוי' הוא דבר שחוזר על עצמו בתורת החסידות רבבות פעמים. כל פעם בצורה או אופן אחר. פעם שם הוי' מסמל את העולם הזה ופעם עולם אחר, פעם זה מייצג ספירה א' ופעם שניה ספירה ב'. יתכן מאוד, שרבים מהבאים בשערי תורת החסידות מרגישים מתוסכלים לאור חוסר הבהירות בנושא זה. 

אחרי הכל, כל פעם שאנו רוצים לומר שמשהו חסר תקדים קרה, אנו נוטים לומר שהיה פה גילוי אלוקי יוצא מהכלל, גילוי של… שם הוי'!

כמה פעמים שם "הוי'" הזה אמור להתגלות? איך זה כל פעם מחדש? איך זה כל פעם 'חסר תקדים'?! 

אם תשאלו אזרח מן השורה זה נשמע כמו מבצע מכירות של רשתות השיווק. כל פעם זה "מבצע חסק תקדים", "רק פעם אחת בהיסטוריה", "אל תפספסו את זה כי זה לעולם לא יחזור…"

ממתי נעשה שם הוי' חלק מתהליך המרקטינג האלוקי? מה קורה פה בדיוק?

בואו נתמקד ונצמצם את השאלה. כבר בפרשה הקודמת, פרשת לך לך, התורה מספרת לנו פעמיים (פעם אחת בפרק י"ב פסוק ז', ופעם שניה בפרק י"ז פסוק א') על התגלותו של ה' לאברהם אבינו, במילים "וירא ה' אל אברהם". אז מה התחדש בתחילת פרשת וירא?

בואו ונמשיך, בתחילת פרשת וארא (אל תתבלבלו, "וארא" ולא "וירא") אנו קוראים על ההתגלות האלוקית למשה רבינו לפני היציאה ממצרים. הקב"ה מצהיר אז:"לכן אמור לבני ישראל אני הוי'" (שמות ו,ו) לפי ביאור תורת החסידות, משמעות ההצהרה הזאת היא, להסביר למשה רבינו שכל מטרת הגלות הקשה הזאת במצרים היא בכדי להביא את בני ישראל אל הגילוי הנחשק של…שם הוי! אבל, האם לא תקבלנו אותו כבר בזמן אברהם אבינו? מה התחדש כאן ביציאת מצרים ומתן תורה??

ואם זה לא מספיק, אז תורת החסידות מצטטת מאות פעמים את הפסוק הידוע בקשר לגאולה האמיתית והשלימה, שבעידן הגאולה "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דבר"(ישעיה מ,ה) עוד פעם הוי…נו, ומה החידוש פה?

במאמר נפלא, מסביר האדמו"ר הרש"ב, בעל יום ההולדת, את ההבדל בין ארבעת הגילויים/מצבים הנ"ל.

הגילוי האלוקי לאברהם לפני ברית המילה, לאחר ברית המילה, הגילוי למשה בעת מתן תורה, והגילוי של הגאולה האמיתית והשלימה.

יסוד הביאור מונח במושג התלמודי "שתיים שהן ארבע". זאת אומרת, הגילוי האלוקי מורכב משתי בחינות המתחלקות כל אחת לשתיים ובכך יוצרות ארבע סוגי ורמות של גילוי. בכל מדריגה, עולם או ספירה בעולמות העליונים יש התחלקות לשתי מדריגות כלליות-פנימיות וחיצוניות. הפנימיות מסמלת את הדבר עצמו, ואילו החיצוניות מסמלת את ההשלכות הנובעות מתוך הדבר עצמו, את 'הפועל יוצא' ואת 'הנפקא מינה'. קבלת כל גילוי שהיא ע"י האדם מותנית ביכולת שלו להשיג, להבין ולהפנים את הגילוי. לפעמים האדם מסוגל להתעצם עם הגילוי והוא לא זקוק לשום הסברים וביאורים, המכונים בתורת החסידות בשם 'לבושים', ולפעמים הוא נזקק לאותם 'לבושים' ומבלעדם הוא לא יבין כלום.

לפי זה יוצא, שעל כל מדריגה או גילוי אפשר לדבר בארבע אופנים-פנימיות, חיצוניות, מבלי לבוש, ועם לבוש. או ליתר דיוק, ובסדר מסודר מלמעלה למטה. המדריגה הגבוהה ביותר היא פנימיות ללא כל לבוש, מתחתיה מגיעה הפנימיות ע"י לבוש. אם האדם לא מסוגל לקבל את הפנימיות כלל, אז מגיעה המדריגה השלישית-חיצוניות ללא לבוש. ובתחתית הסולם מגיעה התגלות החיצוניות ע"י לבושים, מסכים וצמצומים.

בואו ונסביר אחת לאחת באותיות פשוטות. 

ההבדל הראשוני בין פנימיות לחיצוניות הוא שאת הפנימיות אי אפשר להעביר ע"י מילים ומשפטים. זה לא דבר שניתן לתת אותו. הוא עמוק מדי, פנימי מדי ונפשי מדי כדי שנוכל למסור אותו. זוהי מדריגה אותה המקבל חש מעצמו, מרגיש מעצמו ע"י שהוא מתאחד ומתעצם עם המדריגה העליונה.

המדריגה הגבוהה ביותר, גילוי הפנימיות ללא לבושים, היא על דרך התגלות האדם כלפי עצמו. זה לדעת את עצמך כמו שרק אתה יודע, זה לדעת את האמת הפנימית שלך, את מהות של הנפש שלך ברובד העמוק ביותר של הכרת האדם. מובן, שברמה הזאת האדם ללא זקוק להסברים. אף אחד לא מסביר את עצמו ל..עצמו. לבושים/ הסברים זה רק לאדם מבחוץ, למישהו אחר, שהוא לא אני. אבל האדם כלפי עצמו מבין ומכיר את מהותו מבלי צורך במילים, הסברים, תירוצים או ביאורים. הוא פשוט הוא!

למטה מזה, מגיעה רמת ההתגלות של הפנימיות ע"י לבושים. כבר הסברנו קודם שפנימיות אי אפשר להעביר ע"י ביאורים או תיאוריות, זה משהו שצריך להרגיש לבד. מצד שני, לפעמים המשפיע יכול להניק תחושה של מה עובר עליו בפנים, והמקבל ירגיש ויפנים את זה, דרך תנועות, הבעות פנים, רמזים מאוד דקים שהמשפיע מעביר. זה מעל למילים ומעבר לביאורים. זוהי תחושה פנימית שאותה הוא מרגיש כי הוא כל כך קרוב לאדם המתגלה.

דוגמא תלמודית לדבר אנו מוצאים באימרה(שקלים ז,ב):"האומר שמועה בשם אומרה יראה בעל שמועה כאילו עומד לנגדו" מה זה יעזור לצייר את בעל השמועה? האם זה יוסיף בהסברת הדברים ובהבנת ההגיון?!

התשובה היא: כן! ובלשון הרב: "ע"י ראיית פני המשפיע מאיר מעצמות חכמתו..לא רק מה שמשפיע אל הזולת". ע"י ההסתכלות בפני הרב בעת ההשפעה, האדם יכול לחוש, לפנים ולהבין בדברים עמוקים יותר בשכל הנלמד, דברים שאותם הרב לא יכול לומר במילים. דוגמא אחרת, בדרך אפשר, היא הבנת עומק הסברא ע"י רמיזות אצבע או תנודות גוף או יד של הרב שאומרות יותר מאשר מה שהפה שלו מסביר. (כמו בבדיחה)

ואז מגיעה "החיצוניות", קודם ללא לבושים, ובלית ברירה עם לבושים. דוגמא להבדל בין השתיים, ולחילוק החד בין החיצוניות לפנימיות ניתן לומר שגילוי החיצוניות דומה להבנת שיעור בסוגיא תלמודית. המרצה מסביר כמיטב שכלו את מהלכי הסוגיא. הוא מדקלם את הקושיא והתירוץ, הראיה והדחיה, עד שהוא מגיע למסקנה. התלמיד לא צריך "להתחבר" לנושא המדובר, הוא לא זקוק להיות "מקושר" למרצה בנימי נפשו. אם הוא רק יטה אוזן, יקשיב ויתרכז, סביר להניח שהוא יבין, כי מדובר בשכל נטו, שכל נקי. הסוגיא יכולה להיות סבוכה ומפותלת, ארוכה ומתישה, אבל אחרי הכל זה שכל, זה הסבר הגיוני, שבין אם אתה מתחבר אליו או לא, בין אם אתה מזדהה איתו או לא, ההגיון והליגיקה קיימת ומובנת ע"י כל בר שכל. 

כל עוד שמדובר במישהו עם מנת משכל מספקת, מישהו עם מספיק אינטליגנציה וריכוז. אבל אם התלמיד נמצא ברמה נמוכה, והוא לא מסוגל לתפוס את כל מהלכי הסוגיא המפותלים, אז הרב צריך לתמצת את הכל במשפטים קצרים ותכליתיים, משפטי מסקנה, משפטי תכל'ס. משפטים של הלכה למעשה במצב נתון, בלי פלפולים ובלי טעמים, לי שיטות ובלי דיעות, חד, קצר ולענין. וזה יהיה דוגמא למדריגה הרביעית והאחרונה-גילוי החיצוניות ע"י לבושים.

ובנוגע לעניננו, אברהם אבינו הגיע רק לגילוי החיצוניות. לפני הברית, ע"י לבושים, ואחרי הברית הוא הגיע לחיצוניות ללא הלבושים. משה רבינו (ועם ישראל בכלל) הגיעו לגילוי הפנימיות ע"י לבושים בעת מתן תורה. והמדריגה אליה כולנו שואפים היא גילוי הפנימיות ללא לבושים. זה יהיה רק בבוא הגאולה, בזמן שאנו נתעצמם לחלוטין עם הגילוי האלוקי, ברובד שלמעלה ממילים והסברים. מקום כל כך פנימי בנפש, בואו אנו נרגיש אותו והוא אותנו. נהיה מאוחדים במאת האחוזים עם הבורא, מבלי שנזדקק למורים ומלמדים, מצגות ושקופיות. זה יהיה זמן בו "לא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם" (ירמיה לא, לג).

ונסיים בסיפור שיכול להסביר קצת על גילוי הפנימיות ללא כל לבושים.

מספר הרב ד"ר צבי הירש ויינרב. אינני חסיד, מ"מ תקופה קצרה לפני נישואיי התגוררתי בשכונת קראון הייטס שבברוקלין והשתתפתי בכמה התוועדויות של הרבי. כשלוש שנים לאחר נישואיי עברתי להתגורר בסילבר ספרינג שבמרילנד, שם למדתי באוניברסיטה המקומית. קיבלתי תואר פרופסור בפסיכולוגיה והתתחלתי לעבוד במקצוע ברשת בתי הספר המקומית. בנוסף לכך, הייתי מעביר שיעורים בגמרא.

הייתי אז בשנות השלושים לחיי, ו שאלות רבות החלו להציק לי. האם עליי להקדיש את חיי ללימוד התורה בלבד, או להמשיך בעיסוק בפסיכולוגיה? כיצד אקדם את הקריירה שלי? לאיזה מקום לימודים לשלוח את ילדיי, ואם לא די בכך היו לי גם ספיקות באמונה לצד שאלות פילוסופיות. בקיצור, הייתי נבוך ומבולבל. שאלות אלו הכניסו אותי לדיכאון ולא ידעתי להיכן לפנות. שוחחתי עם כמה מחבריי, ואחד מהם – חסיד חב"ד – הציע שאיפגש עם הרבי. בפברואר 1971 התקשרתי לרבי. מזכירו של הרבי השיב לטלפון באנגלית. Hello, who’s this – שלום, מי זה? הוא שאל בפשטות. תוך כדי שיחה, אני שומע קול ברקע. זיהיתי את הקול מההתוועדויות בהן השתתפתי – היה זה הרבי שדיבר באידיש ורצה לדעת מי בטלפון.

"מדבר יהודי ממרילנד" אמרתי.

סיפרתי למזכיר על השאלות הרבות שרציתי להציג לרבי – להיכן עליי לפנות בחיי, כיצד לפתח את הקריירה, שאלות באמונה… הסברתי כי אני מאוד מבולבל ולא יודע להיכן לפנות.

דיברתי באנגלית, ותוך כדי המזכיר חזר על דבריי באידיש – כנראה כדי שהרבי ישמע במה מדובר.

ואז שמעתי את הרבי אומר באידיש: "אמור לו שיש יהודי המתגורר במרילנד והוא יוכל לשוחח עמו. שמו הוא ויינרב."

"שמעת מה אמר הרבי?" שאל אותי המזכיר.

לא יכולתי להאמין למשמע אוזניי! ידעתי במאת האחוזים שלא אמרתי למזכיר מהו שמי, אך הרבי אמר את שמי – ויינרב! נדהמתי ורציתי לוודא ששמעתי היטב. כשהמזכיר שאל אותי אם שמעתי, השבתי בשלילה.

הוא חזר על דברי הרבי. "ס'איז דא א איד אין מרילנד מיט וועמען ער זאל רעדן. זיין נאמען איז ויינרב" (יש יהודי במרילנד עמו עליו להתייעץ. שמו הוא ויינרב).

השבתי: "ויינרב זהו שמי!"

ואז שמעתי את הרבי אומר: "אויב אזוי, זאל ער וויסן אז אמאל דארף מען רעדן צו זיך" – אם כך, עליו לדעת שלפעמים על האדם לדבר אל עצמו.

יכולתי להבחין כי המזכיר בעצמו היה נדהם ממה שהתרחש למול עיניו. הוא עצר לרגע, שמעתי אותו מתנשם, ואז הוא אמר לי: "הרבי אמר שלפעמים הדבר הטוב ביותר הוא כי האדם ידבר אל עצמו. האם אין שמך ויינרב?"

"כן, שמי הוא ויינרב, אולי הרבי מתכוון לויינרב אחר."

"לא, הרבי אמר 'דבר עם ויינרב' והוא הסביר שכוונתו היא שעליך לדבר עם עצמך."

הודיתי לו מקרב לב, והשיחה הסתיימה.

מאז נהייתי בן אדם אחר. מאז 1971, היו פעמים רבות שעמדתי בפני החלטות קשות בחיי. ולפני שהתייעצתי עם איש, הייתי מקשיב לקול הפנימי שלי. הקדשתי מעט זמן ללמוד את תורתו של הרבי – כמו הליקוטי שיחות – כדי להתחבר שוב, ואז הייתי מקשיב לעצה שהוא העניק לי: דבר עם עצמך. 

שבת שלום!

—

מעוניין לקבל כל שבוע את הדרשה לתיבת המייל שלך?

לחץ כאן להרשמה