"והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול" • "הלכתא למשיחא"

מאת הרב מנחם כהן – רב קהילת בית מנחם באר שבע וחבר מכון הלכה חב"ד

הביא לדפוס: שניאור זלמן נוימן, באדיבות מגזין בית משיח

ראש השנה בתמוז ויום כיפור באב

האם התאריך של ראש השנה הוא אכן א' בתשרי? 

ובכן, במדרש מובא שהתאריך ה'מקורי' של ראש השנה לפני חטא העגל היה בחודש תמוז! כמו כן, התאריך ה'מקורי' של יום הכיפורים הוא בחודש מנחם אב, וסוכות באלול. רק בגלל החטא 'עברו' כל החגים לתשרי, ואז נוסף עליהם גם חגו המיוחד של תשרי – שמחת תורה.

וכך אומר המדרש: "אמר רבי לוי, בכל חודש וחודש [בקיץ] ביקש הקדוש-ברוך-הוא ליתן לישראל מועד, בניסן נתן להם פסח. באייר נתן להם פסח קטן [פסח שני]. בסיון נתן עצרת [שבועות]. בתמוז היה בדעתו ליתן להם מועד גדול, ועשו העגל ובטל תמוז, אב ואלול. ובא תשרי [שבו סלח להם ה' על מעשה העגל] ופרע להם ראש השנה ויום הכפורים והחג [סוכות]. אמר לו הקדוש ברוך הוא [למשה]: לאחרים הוא פורע ושלו אינו נוטל? תן לו יומו [חג שמיני עצרת].

בספר "אהבת דוד" (להחיד"א) מבאר, שלא רק שהייתה כוונה מעין זו, אלא שגם בפועל, האבות (שקיימו את כל התורה לפני שניתנה) חגגו את חגי תשרי בחודשי תמוז-אלול! ובלשונו: "והנה האבות היו עושים ראש השנה בתמוז, וכיפור באב, כי כך עושים בשמים. ורק לפי שעשו ישראל העגל בטלו מהם, וכשנתרצה להם הקב"ה קבע להם ראש השנה וכפור בתשרי… וכביכול מענוותנותו גם בשמים עשה כישראל".

ובכן, מתי בדיוק היו החגים לפני חטא העגל? 

בזה נחלקו הדעות: בספר "לוית חן" נאמר ש"אם לא היו חוטאים בעגל, ראש השנה היה חל בי"ז בתמוז ויום הכיפורים בתשעה באב". בספר "זרע ברך" כותב גם הוא כדברים האלה, אך מוסיף כי יום הכיפורים שחל בעשירי בתשרי, היה ראוי להיות בעשירי באב. הדבר מתאים גם עם דעת רבי יוחנן בגמרא שגם תשעה באב של היום היה ראוי לחול בעשירי באב.

עוד מבואר שם, שזוהי הכוונה בדברי הנביא ובדברי הרמב"ם שבזמן הגאולה "צום הרביעי וצום החמישי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה" (זכריה ח, יט), דהיינו כמו שהיו לפני חטא העגל. 

אולם צריך עיון, האם אפשר להתאים חידוש זה לכלל הידוע ש"התורה הזאת לא תהא מוחלפת". ואין אפוא אפשרות לשנות מהקביעה המפורשת של חלות החגים בחודש תשרי.

לדעת בעל "שתי ידות", ראש השנה יחול בא' בתמוז, יום הכיפורים בי' אב, וחג הסוכות בט"ו אלול. ובלשונו: "מהתשלומין אנו רואים מתי יהיה ראש השנה בתמוז וכיפור באב, אחרי שבתשרי ראש השנה הוא באחד לחדש, בוודאי אילו לא חטאו ישראל, היה גם כן ראש השנה בראש חודש תמוז (אף על פי שהרי עשו המעשה בשבעה עשר בתמוז, לית לן בה מאחר שאני רואה הפרעון שפרע בתשרי, מוכרח לומר שאילו לא היו חוטאים באותו ענין, היה ראש השנה גם כן בראש חודש תמוז). וכיפור הוא עתה בי' בתשרי; בלתי ספק אילו לא חטאו ישראל, היה [יום] כיפור בי' באב.

"ונמצא שהיה כיפור רחוק מראש השנה 40 יום מפני שראש השנה היה בראש חודש תמוז וכיפור באב, וסוכות בט"ו באלול כמו שהוא היום ט"ו בתשרי, ואז היה סוכות רחוק מכיפור 35 יום עד חג הסוכות".

* * *

בכמה ספרים מובא שהדברים מתאימים להפליא עם המובא במדרש למגילת איכה, "אילו זכיתם, הייתם קוראים בתורה 'מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו'; ועכשיו שלא זכיתם, אתם קוראים "חטא חטאה ירושלים" (איכה א, ח)".

דברי המדרש האלו לכאורה מוקשים ביותר: מדוע אילולא החורבן היו קוראים במקום מגילת איכה את הקריאה של יום כיפור? 

אך על פי האמור יובן הדבר, שבאמת 'אילו זכיתם' ולא הייתם עושים את העגל, אזי היה יום הכיפורים חל בתשעה (או בעשירי) באב והיו קוראים בתורה "לפני ה' תטהרו".

בספר "לוית חן" מקשה מהי המעלה הגדולה בכך שיום הכיפורים היה חל בתשעה באב?

ומתרץ, כי עיקר הזמן שבו יש אחיזה לס"מ הוא בתשעה באב. ולכן, אילו זכו ישראל והיה יום הכיפורים בט' באב, היה סר כוחו של היצר הרע ש'הוא השטן' גם מאותו היום של ט' אב; שהרי נאמר בגמרא שביום הכיפורים אין לשטן רשות לקטרג, ונמצא שלא היה היצר הרע מוצא ידיו ורגליו לקטרג ולהחריב את בית המקדש. אבל כיוון שחטאו בעגל, נדחה יום הכיפורים מט' באב. והיצר הרע מצא כוח ביום שבו יש לו כוח – שהוא יום ט' באב – והתחזק בו ונחרב בית המקדש.

על פי החידוש האמור, מבאר בספר "שתי ידות" בצורה מעניינת את דברי המדרש, שהמלאכים שואלים את הקדוש ברוך הוא אימתי ראש השנה ואימתי יום הכפורים? ועונה להם הקב"ה 'אני ואתם נלך לבית דין של מטה'. 

"ולעניות דעתי, אימתי ראש השנה ואימתי יום הכפורים, [הכוונה] אם ראש השנה יהיה בתשרי או יחזור להיות כמו שהיה ראוי לעשות בראש חודש תמוז, ואז יהי' יום הכפורים מופלג ממנו מ' יום (בי' אב)? והקב"ה משיב – אני ואתם נלך לבית דין של מטה, רצונו לומר על דרך המדרש, שכשעושין דין אמת אז גורמים להביא הגאולה ואז יחזור לכמות שהיה ראוי בתמוז, ואם לאו – יהיה בתשרי כמו שהוא". 

ובמילים פשוטות: בדיני האמת של בתי הדין תלויה הגאולה, וממילא – חזרתו של ראש השנה לראש חודש תמוז. 

מקורות: רמב"ם סוף הלכות תעניות. ילקוט שמעוני פנחס כט, לה (רמז תשפב), ופירוש "זית רענן" שם. זרע ברך – האזינו שני. אהבת דוד דרוש ד' לשבת תשובה (דף כט, ב). שתי ידות. לוית חן פרשת מסעי. ילקוט משיח וגאולה פרשת אחרי עמ' 181 ואילך. ילקוט שמעוני פנחס כט, לה (רמז תשפב). מדרש רבה ואתחנן פרשה ב, יד. פתיחתא לאיכה רבה יא. זוהר פרשת וישלח. זרע ברך – האזינו שני. אהבת דוד דרוש ד' לשבת תשובה (דף כט, ב). שתי ידות. לוית חן פרשת מסעי. 

למה לתקוע בשופר בראש השנה בעת הגאולה?

אחד הטעמים לתקיעת השופר הוא, כדי להזכיר את עקידת יצחק, ואת לקיחת האיל תמורתו. זו גם הסיבה שביום השני של ראש השנה קוראים בתורה אודות עקידת יצחק, לעורר ולהזכיר…

במדרש מובא, כי בזמן העקידה הראה הקב"ה לאברהם אבינו את האיל מתרוצץ מעץ לעץ ומסתבך בקרניו בין העצים. אמר לו הקב"ה "כך עתידים בניך להיות מסובכים בעוונות ומסתבכים בצרות". אבל, "סופן (של בני ישראל) להיגאל בזכות קרניו של האיל"! כאשר בראש השנה יתעוררו בני ישראל ויתקעו בשופרות לפני הקב"ה, או אז הקב"ה יעבור מכסא דין לכסא רחמים, ובכך יקיים את הפסוק (זכריה ט) "וה' אלוקים בשופר יתקע" ומביא את הגאולה האמיתית והשלימה.

הרבי מלך המשיח שליט"א מבאר, כי תקיעת שופר קשורה בקשר מהותי עם הגאולה השלימה (וכפי שאדמו"ר האמצעי מסיים את 'שער התקיעות' בלשון "לא יתארך זמן הבירורים כל כך, ויבוא משיח במהרה בימינו אמן"). כיון שעניינו של השופר הוא לעורר את האדם משינתו ומתרדמתו בהבלי הזמן, "עורו ישנים משנתכם" – לכן כאשר תתבטל השינה בגלות והאדם יתעורר לנצח את יצרו הרע, אזי הדבר מביא לא רק ניצחון פרטי שלו, אלא גם את הניצחון הכללי של צד הקדושה, ויוצאים בניצחון גמור אל הגאולה האמיתית והשלימה.

מעניין שבשולחן ערוך נפסק ש"אין אומרים הלל בראש השנה ויום הכיפורים, לפי שהקדוש-ברוך-הוא יושב על כסא דין, וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו, ואיך יאמרו שירה?" אך בספר "לחמי תודה" (להרב צבי הורוויץ) מציין כי זהו רק היום, בזמן הגלות, כשעדיין שייך מיתה. אולם בגאולה, כאשר "בלע המוות לנצח", או אז אכן יאמרו "הלל" בראש השנה וביום הכיפורים! 

בכך הוא מבאר את נוסח התפילה "ובכן צדיקים יראו וישמחו וישרים יעלוזו… כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ": "רצונו לומר, כשתתבטל ממשלת היצר הרע שנקרא 'מלך זקן וכסיל' והוא יצר הרע הוא מלאך המוות, ויקויים ובלע המוות לנצח, אז יוכלו לומר שירה בראש השנה וביום הכיפורים".

מקורות: ערכין י, ב. ר"ה לב, ב. ויקרא רבה פרשה כט, י. ל, ב. סידור (עם דא"ח) רמז, ב. רמב"ם הלכות תשובה פ"ג ה"ד. שיחת שמחת בית השואבה תשי"ד. ספר לחמי תודה דרוש לשבת שובה תקע"א דף עו, ב. שו"ע אדה"ז סימן תקפ"ד ס"א. 

בגאולה יתקעו בשופר גם בשבת

לתקיעת השופר יש קשר מובהק אל הגאולה האמיתית והשלימה. 

בתפילות ראש השנה אנו אומרים "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים" (ישעי' כז, יג). כלומר: הקדוש-ברוך-הוא יתקע בשופר גדול כדי לקבץ את בני ישראל מגלויותיהם.

התקיעה בשופר מופיעה במקורות בהקשר נוסף לזמן הגאולה, וגם אותו אנו מצטטים בתפילות ראש-השנה: "והשם אלוקים בשופר יתקע והלך בסערות תימן" (זכרי' ט, יד).

לדעת מפרשים רבים, בשני המקומות לא מדובר בתקיעה בשופר גשמי, אלא בדימוי לקריאות אלוקיות רוחניות. האחת – לקיבוץ נדחי עם ישראל לעבוד את הקב"ה בירושלים, והשניה – ליצירת קרבות בגויים לקראת הגאולה השלימה.

הרבי מלך המשיח שליט"א אומר, כי התקיעות הללו 'נשמעו' זה מכבר. מלחמות העולם הראשונה והשנייה היו תוצאה של התקיעה-קריאה האלוקית המופיעה בזכריה, והתקיעה השניה שנועדה לקבץ את הנדחים והאובדים, היא זו שפעלה את ההתעוררות הגדולה שהייתה בעם ישראל בעקבות הניסים של מלחמת ששת-הימים.

והרבי שליט"א מוסיף ומפרט: רבים מאלה שהיו בבחינת "אובדים בארץ אשור" – שקועים באושר המדומה של מנעמי העולם – חזרו אז אל המקורות ובאו 'להשתחוות לה". אלא שעלינו לנצל עוד ועוד את תהליך ההתעוררות ולהמשיך לקרב יהודים לה' ולתורתו על מנת להביא את ההתגלות השלימה של הרבי מלך המשיח, בקרוב ממש. 

בזמן הגאולה תהיה השפעה גם על התקיעה הממשית בשופר, אותה אנו מצווים לשמוע בראש-השנה: 

כיום אין תוקעים בשופר בראש-השנה שחל בשבת, שמא יטעו ויטלטלו את השופר ממקום למקום באופן אסור. גם כאשר היה בית דין גדול בעם ישראל, כמו בזמן קיומו של בית המקדש, התירו לתקוע בשבת רק באותו בית דין, שכן סמכו על כך שבית-הדין ימנע מאנשים להסתובב עם שופר. אך במקומות אחרים לא תקעו בשבת. אולם לעתיד לבוא לא יהיה חשש שמא ייכשלו ויטלטלו באופן אסור, ולפיכך יוכלו לתקוע בשופר בכל מקום גם בראש-השנה שחל בשבת. 

מקורות: סה"מ לרמב"ם מ"ע ק"ע. הרד"ק והאברבנאל על ישעי' כז, יג, וזכרי' ט, יד. קונטרס "והי' ביום ההוא" סה"מ מלוקט ו', הוגה לר"ה תשנ"ב. שיחת ומאמר ש"פ בראשית תשכ"ח – בלתי מוגה. מסכת ר"ה רפ"ד. מאמר ד"ה "יו"ט של ר"ה" ערב ר"ה תשמ"ג (סה"מ מלוקט ח"א עמ' תכח). שיחו"ק תשנ"ב עמ' 22. וראה שיחת ש"פ בראשית תשמ"ה. לקו"ת דרושים לר"ה נט, ד. (מ"ע ק"ע ברמב"ם). 

איך בעצם השטן 'מתערבב' מקול התקיעות בראש השנה?

נאמר בגמרא, כי הסיבה לכך שמלבד התקיעות שתוקעים בזמן הברכות של תפילת מוסף, תוקעים גם שלושים תקיעות לפני תפילת מוסף, זהו כדי "לערבב את השטן" שלא יוכל לקטרג בזמן התפילה כלל.

כיצד באמת התקיעה בשופר מערבבת את השטן? 

אומר על כך התלמוד ירושלמי (מובא בתוספות), שמכיון שבזמן הגאולה יתקע בשופר גדול ואז יהיה "בלע המוות לנצח" ולא יהיה מקום לשטן ולמלאך המוות (שהוא אותו אחד), לכן כאשר השטן שומע את קול השופר פעם אחת, הוא נבהל מעט. אבל כאשר הוא שומע את השופר פעם נוספת הוא אומר: זהו השופר של "יתקע בשופר גדול" והגיע זמני למות, וכתוצאה מכך הוא מתערבב ואין לו זמן לקטרג…

והשאלה המתבקשת: האם השטן לא מסוגל להבחין בין תקיעות של ראש השנה לתקיעות של זמן הגאולה? 

על כך נאמרו מספר תשובות: הסמ"ג מבאר כי כל תקיעה בכל זמן מזכירה לשטן את יום מותו (הזמן של 'יתקע בשופר גדול'), ותזכורת זו מערבבת אותו ומונעת ממנו לקטרג. בדומה לכך מבאר הרבי מלך המשיח, שהשטן לא טועה לחשוב שעכשיו הוא זמן הגאולה; אלא הוא חושב שתקיעות אלו הינם קשורות לתקיעות של זמן הגאולה שיישמעו תיכף, אז יגיע זמנו להיבלע ובזה אינו יכול לקטרג.

הסמ"ג (ספר מצוות גדול) מסביר, כי הסיבה שתקיעת השופר מערבבת את השטן קשורה לגאולה, מפני שהשטן "זוכר שלקץ הימים, כשיתקע בשופר גדול, יגיע זמנו להיות נבלע לנצח. ולעולם כששומע קול השופר זוכר אותה שעה, כאדם שרואה מת, שזוכר יום המיתה ומעורבב בזה, ואינו יכול לקטרג".

ביאור נוסף מובא בספר "לחמי תודה" על פי מאמר חז"ל "אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי, או בדור שכולו חייב", והוא מבאר: "בתקיעות הראשונות, חושב השטן שריבוי התקיעות הוא מצד שבא משיח, וחושב שעיקר הסיבה הוא מצד זה שקטרג על כל ישראל ונמצא כולו חייב, ולכן הוא מתכוון להיעשות כמו סניגור לחפש וללמד זכות על חלק מהם. ואחר כך כשרואה שחוזרים ותוקעים פעם שנית, הוא חוזר וחושב שהוא מצד סנגוריה שעשה שעל ידי זה נעשה כולו זכאי, ואז הוא חוזר ומתכוון להיות קטגור עליהם. ונמצא שנעשה מבולבל ומעורב בדעתו אם סיבת הגאולה היא מצד כולו זכאי או מצד כולו חייב".

וזוהי הכוונה בתפילה שאומרים במוסף "אם כבנים אם כעבדים"; כלומר, השטן לא יודע אם סיבת הגאולה היא בגלל הזכויות "אם כבנים", או מצד החובות "אם כעבדים". וזו באמת בקשתנו ש"אם כבנים רחמנו" מצד שכולו זכאי, "ואם כעבדים עינינו לך תלויות..תוציא כאור משפטנו" לגאולה מצד כולו חייב. 

חשוב להביא את דברי הרבי מלך המשיח שליט"א בנושא, ב'יחידות' לרב שניאור חיים גוטניק (ביום ה' מנחם אב תשכ"ז): "ומה שאתם אומרים שיתכן גם מצב של 'כולו חייב'; הנה הסאטמער רבי, הרב קצנלבויגן, ומ.ש. [כאן נקב הרבי שליט"א בשמו הק'] לא יאפשרו את זה, וממילא אודות 'כולו חייב' אין לכם על מה לדבר, והדרך היחידה היא שיהיה 'כולו זכאי'".

גם בשיחות קודשו אמר: "כאשר אותם 'תינוקות שנשבו" מקיימים אפילו מצווה אחת בלבד… הרי זה חשוב ויקר ביותר וביותר אצל הקדוש-ברוך-הוא!". "בוודאי ובוודאי ללא כל ספק וספק ספיקא שכבר הגיע זמן הגאולה, ובלשון חז"ל 'כלו כל הקיצין' וגם ענין התשובה היה כבר בשלימות, כולל גם השלימות ד'משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא', מצד ניצוץ משיח שבכל אחד ואחת מישראל".

ביאור נוסף מובא בספר "דברי יואל", כי בכל שנה בראש השנה מגיע מלך המשיח לבקש מאת ה' על הגאולה, ואם יפעלו דבריו – תהיה שמחה עצומה בעולמות העליונים, ואם לא ח"ו, יהיה להיפך. ובכל שנה ושנה מתגברים טענותיו של מלך המשיח מצד אריכות הגלות, והשטן שומע את זה ומפחד פן יפעלו דבריו של משיח ותבוא הגאולה; ולכן, כאשר הוא שומע את התקיעות לאחר הטענות של משיח, הוא בטוח שעכשיו כבר פעלו בקשותיו, וכבר זהו התקיעה בשופר גדול.

מקורות: תלמוד בבלי ראש השנה טז, ב, ותוס' ד"ה כדי שם. סנהדרין צח, א. ב"י סימן תקפ"ה ר"ה "וסמ"ג כתב". לקו"ש חכ"ד עמ' 224 הערה 23. שו"ע אדה"ז סי' תקצ"ב ס"ז. לחמי תודה דרוש לשבת שובה תקע"ז. דברי יואל.

האם בגאולה יהיו חייבים בתקיעת השופר?

בשאלות ותשובות "שואל ומשיב" כותב כי הציווי לתקוע בראש השנה נועד כדי לעורר את כל ישראל לתשובה.

אולם לעתיד לבוא, כשיתבטל היצר הרע, אז אין מקום לתקיעות האלו! 

על פי זה הוא מתרץ את קושיית התוספות, כיצד מוסיפים היום תקיעות בראש השנה (מעומד ומיושב וכו') הרבה יותר ממה שמצווים, והרי עוברים בכך על 'בל תוסיף'? והוא עונה: כי מכיוון שמדובר במצווה שסוף סוף תשתנה, אזי מותר גם להוסיף בה. 

אמנם אדמו"ר הזקן ועוד, פוסקים כי מצוות תקיעת שופר בוודאי תישאר גם בזמן הגאולה, אלא שאז יתקעו רק בברכת 'שופרות' ללא 'זכרונות' ו'מלכויות' (כיון ששורשה של ברכה זו הוא נעלה ביותר, ובזמן הגאולה יהיה צורך רק בהמשכה רוחנית זו).

בזמן הגאולה יהיו שינויים בסדר התקיעות

א. התורה ציוותה לשמוע תשע תקיעות בראש השנה בסדר 'תקיעה שברים תרועה' שלוש פעמים. אולם להלכה, מספר התקיעות שחייבים לשמוע היום בראש השנה הוא שלושים תקיעות מכיוון ש"נסתפק לנו בתרועה ספק, לפי אורך השנים ורוב הגלות, ואין אנו יודעים היאך היא, אם היא היללה או האנחה או שניהם ביחד", כלשון הרמב"ם.

בגאולה השלימה עתיד אליהו הנביא לפשוט את כל הספקות; ואם כן, בראש השנה יחזרו לשמוע מן הדין תשע תקיעות בלבד (במידה ויתברר שמספיק שברים לבד או תרועה), או שתים עשרה תקיעות (אם יתברר שצריך שניהם יחד).

ב. הגאון רבי יוסף חיים מבגדד בעל ה'בן איש חי' מחדש, כי בזמן הגאולה יתקעו תקיעות בלבד ללא ה'תרועה'! את דבריו הוא מבסס על כך שהתקיעה היא סימן לשלווה ושמחה (כמו שכתוב "וביום שמחתכם ובמועדיכם . . ותקעתם בחצוצרות"), ואילו התרועה מסמלת בכי ויבבה (כלשון התרגום על המילה 'תרועה' – 'יבבא'). לכן נפסק הדין, שאם תוקעים תקיעה ותרועה בנשימה אחת, לא יוצאים ידי חובה, כיון שמדובר בשני 'תנועות' הפכיות.

ולכן לעתיד לבוא, כשיעביר הקב"ה את רוח הטומאה מן הארץ ויתבטל היצר הרע, שיעבוד מלכויות, השטן ומלאך המוות וכו', ודאי שלא יהיה מקום לתרועה והיללה, ותישאר רק התקיעה שהיא סימן למנוחה ושלווה.

תקיעה בשופר ובחצוצרות גם יחד

צורת השופר המוכרת כיום לא תשתנה, אך בבית המקדש יהיה מצווה לתקוע גם בחצוצרות בראש השנה.

כך כותב הרמב"ם: "במקדש היו תוקעים בראש השנה בשופר אחד, ושתי חצוצרות מן הצדדים [שני אנשים היו עומדים משני צדדי התוקע, והם היו תוקעים בחצוצרות]. בשופר מאריך [תוקעים תקיעה ארוכה], ובחצוצרות מקצרים [תוקעים תקיעות קצרות], שמצות היום בשופר. 

ולמה תוקעים גם בחצוצרות? משום שנאמר "בחצוצרות וקול שופר, הריעו לפני המלך ה'". אבל בשאר מקומות אין תוקעים בראש השנה אלא בשופר בלבד". 

מקורות: רמב"ם הלכות שבת פ"ה הלכה כ"א. ופיה"מ להרמב"ם מנחות פרק י"א מ"ז. התוועדויות תשמ"ח ח"א ליל ד דחה"ס (עמ' 218). רבינו חננאל שבת קטו, א. שיחת ש"פ נצו"י כ"ה אלול ה'תש"נ. שו"ע אדה"ז סימן ת"ר ס"א, ס"ג ס"ד וס"ה. עץ חיים ש"ד פ"ג. לקוטי תורה דרושים לר"ה נט, ג ואילך. שו"ת שואל ומשיב תליתאה חלק ב' סימן קל"ג. וראה שו"ת דברי יציב חלק או"ח סימן רנ"א. רמב"ם הלכות שופר פ"ג ה"א וב'. הלכות כלי המקדש פ"ג הלכה ה'. ספר 'אדרת אליהו' לה'בן איש חי' פרשת נצבים דיבור המתחיל 'והנה ג"פ'. ב"י סימן תקפ"ה ר"ה "וסמ"ג כתב". אגה"ק סכ"ו קמג, ב. וראה אג"ק חכ"ב עמ' תמג (ח'תרכב).

יום כיפור

המקום הגשמי יהיה אלוקות ממש

בסעודת ערב יום כיפור, נהג הרבי הרש"ב לשוחח כיצד יהיה סדר ערב יום כיפור כאשר יבוא משיח. באחת ההזדמנויות אמר:

"כשיבוא המשיח – יהיה כאן למטה, בעולם הזה הגשמי, גילוי אור אלוקי כפי שהוא עכשיו בעולם האצילות (= העולם הרוחני הגבוה ביותר). המקום הגשמי יהיה אלוקות ממש, ללא התלבשות של לבוש הגשם, שכן אז יתגלה פרצופו האמיתי של הגשם, שאינו אלא מהותו ועצמותו יתברך ממש.

וכשם שהגילוי האלוקי יאיר במקום, כך הוא יאיר גם בזמן. בכל יום יאיר הגילוי האמיתי של אותו יום. אז יאיר בערב יום הכיפורים, המילים "בתשעה לחודש" כפי שתיבות אלו יצאו מפי הגבורה. כשם שבמקום ובגוף יראו את דבר ה' המהווה ומחיה אותם, כך יראו את דבר השם המהווה ומחיה את הזמן".

יום כיפורים יוצא דופן

יום הכיפורים הוא היום היחיד שבו חייבים לצום ולהתענות מן התורה, כמו שנאמר "תענו את נפשותיכם". חובה זו, כמו כל מצוות התורה, לא תתבטל בגאולה השלימה, וגם אז נמשיך לצום בכל יום כיפור. 

אולם תיתכן אפשרות נדירה וחד פעמית, בה כל עם ישראל לא יצומו ביום-כיפור – במקרה שמשיח יתגלה ויגאל אותנו בסמוך ליום הכיפורים.

כך עולה מתקדים שכבר היה בימי שלמה המלך: שלמה חנך את בית המקדש הראשון ביום ח' בתשרי. שמחת חנוכת הבית צוינה בסעודות המוניות שנמשכו שבעה ימים – גם על חשבון יום הכיפורים, ובאותה השנה לא צמו. הנהגה זו התקבלה ברצון לפני הקב"ה, וכמו שמספרים חז"ל כי יצאה בת-קול ואמרה לכל המשתתפים בחנוכת הבית: "כולכם מזומנים לחיי העולם הבא".

אם כך היה בבית המקדש הראשון – ודאי שכך יהיה בבית המקדש השלישי, עליו נאמר "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון". שמחת חנוכתו של הבית השלישי תהיה לא פחותה מזו של הראשון; והיה אם ייבנה בימים הסמוכים ליום הכיפורים – לא נצום באותה שנה.

בערב יום כיפור אחר תיאר הרבי מה"מ, מה יהיה אם משיח יבוא עכשיו: ה'סעודה המפסקת' תהיה משולבת ב'סעודת שור הבר והלוייתן' שתמשיך כהתוועדות חסידית עם כל רבותינו נשיאינו, ותימשך – בהיתר – גם ביום הכיפורים עצמו כפי שהיה בחנוכת בית המקדש הראשון! 

ראוי לציין ולהוסיף עוד, כי קיימת דעה לפיה בעת חנוכת הבית הראשון, לא רק שלא צמו באותו יום כיפורים, אלא לא הקריבו כלל את הקרבנות הייחודיים לאותו יום, משום שהקרבתם תלויה (לפי דעה זו) בצום ובתענית. בפשטות, כך הם יסברו גם לגבי הגאולה: אם תיווצר מציאות בה לא נצום ביום הכיפורים, גם לא נקריב את קרבנות היום.

בתורת החסידות מבואר, כי התקיעה הגדולה (הארוכה) שתוקעים בשופר במוצאי יום הכיפורים, מסמלת ברוחניות את התקיעה בשופר הגדול שתישמע בעת הגאולה השלימה: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים" (ישעיה כז, יג). 

אם כן, יום הכיפורים יישאר גם בגאולה (גם בחשיבותו – בשונה משאר המועדים שעתידים להתבטל מחשיבותם לימות המשיח), אך ייתכן שיציינו אותו בדרך של עונג. 

בזוהר נאמר, שיום הכיפורים עתיד להפוך מיום של 'עינוי' ליום של 'עונג', וייתכן שתהיה בו גם המעלה של אכילה ושתייה. אולם ברוב המקורות מופיע, כי אכילה ושתייה ביום כיפור ייתכנו רק באופן חד-פעמי כבימי בית ראשון.

לדעת רבי צדוק מלובלין רק 'נעילת הסנדל' תהיה מותרת בימי הכיפור של זמן גאולה, מכיוון שלא יהיה צורך כל כך בעינוי, ובלשונו: "באמת נראה שלעתיד יתבטל עינוי נעילת הסנדל. ואז יהיה רק מצוות עינוי מאכילה ושתייה, שהתורה לא תשתנה חס ושלום. ואף אחר התיקון יהיה נצרך התענית, לכפר על העבר. ואז סברו שכבר הגיע זמן התיקון ויהיה שלמה משיח, ולכן סברו שאין צריך תענית, וסברו שאין עוד מקום לתענית יום הכיפורים. אך אחר כך הרגישו שעל כל פנים נצרך התענית, לכפר [על] העבר".

מקורות: סה"מ להרמב"ם מ"ע מ"ט, קסד, מל"ת קצו. שיחת ש"פ וילך תשמ"ט. שיחת עיוהכ"פ ה'תשנ"ב. מועד קטן ט ע"א ור"ח שם. לקו"ש ח"ח פרשת נשא ג' הערה 42 בסופו. זהר ח"א כח, א. לקו"ש חל"ד עמ' 96. (מ"ע מ"ט ברמב"ם). לקוטי דיבורים ח"א עמוד קל"ג, מדרש משלי פ"ט פ' ב. שו"ת רדב"ז ח"ב סימן תתכ"א תיקוני זוהר תכ"א – דף נ"ז, ב) מועד קטן ט, א. פי' המהרש"ם, ספר דעת תורה, אורח חיים סוס"י תרפ"ו. שיחת ש"פ וילך ו' תשרי תשמ"ט. ברכת עריוהכ"פ תשנ"ב אחרי תפילת מנחה. ש"פ קורח ה'תש"נ שוה"ג להערה 40. פרי צדיק לרבי צדוק מלובלין חלק ה' מוצאי יום הכיפורים פרק ב'.