ר' שלום יעקבסון ע"ה • חסיד שכל כולו רבי

אברהם רייניץ, בית משיח

בכל ליל שישי במהלך השנים האחרונות, קיבלתי באימייל עלון דיגיטלי שבועי בשם "לעבן מיט משיח" [לחיות עם משיח] – ובו קטעי שיחות מעוררים ומחזקים בענייני גאולה ומשיח, בלשון הקודש ובאנגלית. לא פעם תמהתי מיהו העורך המוכשר והמתמיד שמצליח בכל שבוע למצוא את הקטעים המתאימים. כששאלתי את הרב זושא זילברשטיין, מפיק העלון, הוא אמר כי העורך מעדיף להשאר בעילום שם.

בליל שישי האחרון התגלה הסוד, כאשר יחד עם העלון השבוע הופיעה ההקדשה הבאה: לעילוי נשמת העורך במשך למעלה מעשרים שנה הרה״ח הרה״ת ר׳ שלום ע״ה יעקבסאן…

כאשר הגעתי לנחם את בני המשפחה, פגשתי שם את הרב זילברשטיין ששיתף אותי במסירות הנפלאה של הרב יעקבסון לעריכת העלון: "ר' שלום היה עובד שעות ארוכות כדי למצוא את הקטעים הכי מתאימים והכי מעוררים, ופעמים רבות היה מקדיש לזה לילה שלם… אפילו כאשר חיתן את ילדיו הוא לא וויתר, ופעם ישב בלילה שאחרי החתונה, עד אור הבוקר, כדי להכין את העלון!

"בשנים האחרונות, למרות מחלתו, המשיך בעריכת העלון, ואפילו בשבועות האחרונים לחייו, כאשר שהה בטיפול נמרץ, הוא לקח איתו מחשב נייד וממיטת חוליו ערך את העלונים האחרונים…", מספר הרב זילברשטיין בהתרגשות.

סיפור זה מאפיין את דמותו של הרב שלום יעקבסון שנפטר בשבוע האחרון: בקיא נפלא בשיחותיו של הרבי, מסור ונתון לענייני הרבי בכל לבו ונפשו, חי ומחייה אחרים בענייני גאולה ומשיח, וכל זה בלי בליטות כלל, נחבא אל הכלים.

במעמד 'כריתת הברית' עם הרבי הריי"צ

הרב שלום יעקבסון נולד במחנה הפליטים פוקינג בז' אדר תש"ז לאביו הרב סימון יעקבשווילי ולאמו מרת פריידא. אביו זכה ללמוד ב'תומכי תמימים', ונבחר על ידי הרבי הריי"צ להיות במניין מעמד כריתת הברית, בו נשבעו אדמו"ר הריי"צ יחד עם עוד תשעה תמימים למסור את נפשם על החזקת התורה והיהדות "עד טיפת הדם האחרונה".

בעקבות פעילות אביו להפצת היהדות, הוא נאסר על ידי הק.ג.ב., ולאחר עינויים קשים נשלח לעבודת פרך בסיביר. בניסי ניסים הצליח להמלט ממחנה העבודה, וברח עם בני משפחתו לגרוזיה. בשנת תש"ז, לאחר שכמה קבוצות של אנ"ש הצליחו לעבור את הגבול עם דרכונים פולניים מזוייפים, הצטרפה גם משפחת יעקובשווילי לאחת הקבוצות, ואגב כך המירה את שם המשפחה ל"יעקבסון".

כמה חודשים אחר היציאה מרוסיה, בהיותם במחנה המעבר בפוקינג, נולד להם בנם השלישי (אחרי ר' גרשון בער ור' בצלאל), ונקרא שמו בישראל – שלום. בצריף מולם התגוררה הרבנית חנה ע"ה, אמו של הרבי מלך המשיח, שנכנסה מידי פעם לעזור ליולדת והרגיעה את התינוק בידיה. לימים, כאשר ר' שלום הגיע לקראון הייטס, הרבנית חנה סיפרה לו על כך.

למרות שיצאו מעבר למסך הברזל, אביו הרב סימון לא נח על זרי הדפנה. נאמן לשבועתו לפעול למען היהדות ברוסיה גם במחיר מסירות נפש, הרב סימון אף חזר לתקופה קצרה ללוע הארי לתוככי רוסיה, כדי למול כמה ילדים יהודיים! היה זה כאשר נפגש עם רב בצבא ארצות הברית, שסיפר כי במסגרת שיתוף פעולה מסויים בין רוסיה לארצות הברית, הוא הצליח להשיג אישור כניסה לרוסיה, ופגש שם כמה יהודים שמבקשים למול את ילדיהם, ואין להם מוהל. למרות הסכנה העצומה שריחפה על ראשו, כאחד שגם ברח מסיביר וגם הבריח את הגבול – הרב סימון לא היסס, ולאחר שהתחפש במדי הצבא האמריקאי, נסע עם הקצין האמריקאי ומל את הילדים. נכנס בשלום ויצא בשלום.

בשנים הבאות המשיך לערוך מסעות בקרב הפליטים היהודיים ברחבי אירופה, והשתדל לסייע בכל צרכי היהדות. במכתב ששיגר הרבי בט' שבט תשי"א, כותב הרבי לרה"ח ר' בנימין גורודצקי על פעולותיו של הרב סימון "באירופא, באיטליא, שוויץ, בלגיא וכו'", ומתבטא ש"כנראה מהידיעות שתחת ידי, הנה בכל מקומות שהי' שם נשאר רושם בענינים של פועל ממש". מהמכתב עולה כי אף עלה במחשבה לשלוח אותו בשליחות הרבי למדינת צ'ילי.

הרבי דואג ליתום הצעיר

בשנת תשי"ב נסע הרב סימון עם משפחתו לטורונטו, שם היה אמור להתמנות לרב הקהילה, אולם מחלתו ויסוריו הכריעו אותו ובב' תמוז תשי"ג השיב את נשמתו ליוצרה. חצי שנה קודם לכן עוד הספיק להיות בהתוועדות י"ט כסלו אצל הרבי. במהלך אותו ביקור זכה להכנס פעמיים ליחידויות ארוכות אצל הרבי, במהלכן ביקש הרבי לדעת לפרטי פרטים על אודות מסעותיו באירופה.

פחות משנתיים אחר–כך, בכ"ב כסלו תשט"ו, נפטרה גם רעייתו מרת פריידא, ור' שלום הצעיר נותר 'יתום עגול'. הרבי מלך המשיח גילה דאגה ליתום הצעיר ושיגר מספר מכתבים לאנ"ש בטורונטו ועוררם לדאוג לשלושת היתומים, ובעיקר לר' שלום שהיה ממש ילד קטן.

אחיו הגדול, ר' גרשון בער, שהיה כבר בחור בן 22, פרס את חסותו על אחיו הצעיר, ושאל את הרבי האם להביא אותו לניו–יורק. הרב השיב לו במכתב מד' טבת תשט"ו, ש"בכלל נכון הדבר. ועל דבר הפרטים – כדאי להתייעץ עם בני משפחתם ונשיהם, כיון שהמדובר בנער בן שמונה הנצרך להשגחה יותר ממבוגר".

במכתב מא' אדר תשט"ו, כותב הרבי לר' גרשון בער בקשר ליום הולדתו של אחיו: "טוב שיתן בידיו איזה פרוטות לצדקה ביום ההולדת שלו קודם תפילת שחרית ומנחה (או ביום קבלת המכתב, אם יתקבל לאחרי יום הולדתו). וילמוד עמו קאפיטל תהלים התשיעי עם הפירוש מצודת ציון ודוד. וה' יתברך יצליחו לסדר את אחיו בקרוב כנ"ל".

באותה תקופה התגוררו בניו–יורק בני זוג חב"דיים שהיו חשוכי בנים, והציעו לאמץ את היתום הצעיר כבנם. למרות שהיו אנשים אמידים, ור' שלום היה יכול לגדול בביתם ללא דאגות לעתידו – הרבי הנחה לחפש עבורו משפחה עם ילדים בגילו.
הרה"ח ר' יעקב ורעייתו טוייבא ליפסקר, שהתברכו בתשעה ילדים, שמעו על היתום הצעיר שהגיע לקראון הייטס, והציעו לגדלו בביתם יחד עם שאר ילדיהם. "יש לנו תשעה ילדים, אז יהיה לנו כעת ילד עשירי", אמרה גברת ליפסקר, וגידלה אותו כאחד ילדיה.

מתנה מהרבנית וקירובים מהרבי

בהגיעו לקראון הייטס, בחודש אדר תשט"ו, התפלל שלום הצעיר במניין של הרבי. חסידים מספרים, כי כאשר אמר 'קדיש יתום', הביט עליו הרבי במבט מיוחד.
במהלך סעודת משיח באחרון של פסח, קרא לו הרבי והעניק לו חתיכת מצה. מכיוון שהיה זה לאחר השקיעה, שאלו הרבי האם נטל את ידיו. הוא הגיב ואמר שלא ידע שצריכים ליטול ידיים, והרבי אמר: לאחר נטילת ידיים, תאכל את זה…

כאשר נכנס ליחידות שאל אותו הרבי מה הוא לומד, וכאשר השיב שלומד על החלומות של פרעה – שאלו הרבי כיצד ייתכן שהפרות הרזות אכלו את הפרות השמנות, ולא ניכר עליהן דבר? שלום הצעיר השיב: הרי זה היה חלום… והרבי צחק והעניק לו מטבע של דולר.

יום–יומיים לפני הבר–מצווה נכנס ליחידות אצל הרבי, ובמהלכה העניק לו הרבי ספר 'דרך מצוותיך', ואמר שזו מתנה מאמו, הרבנית חנה. באותה יחידות שאלו הרבי האם הכין עניין ב'נגלה' עבור הבר–מצווה. כאשר השיב בשלילה, שאלו הרבי מדוע, והוא אמר שאחיו הכין אותו לבר–מצווה, והוא לא אמר לו שצריכים להכין עניין בנגלה… הרבי פנה לאחיו הגדול, וביקשו להכין איתו עניין ב'נגלה'. למרות הזמן הקצר עד הבר מצווה, היה חשוב לרבי שהוא יכין עניין ב'נגלה'.

כמים הפנים לפנים

מול הקירובים שקיבל מהרבי – התמסר ר' שלום לענייניו של הרבי בכל לבו ומאודו. בנו, הרה"ח ר' לוי יצחק שי', היטיב להגדיר זאת כך: אצל אבא, היה בעולמו רק דבר אחד ויחיד – הרבי. אפילו כאשר אכל וישן, היה זה כדי שיהיה לו כוח להתעסק בעניינים של הרבי.

שתי דוגמאות להמחשת מסירותו עבור הרבי: הראשונה מימי בחרותו, כאשר היה מעורב בתאונת–דרכים וקיבל סכום יפה מהביטוח. למרות שהיה יתום עגול, שאמור לדאוג לעתידו הכלכלי – הוא לקח את מלוא הסכום שקיבל, והעבירו לרבי! חברים שלו ניסו לשכנע אותו להשאיר לעצמו את הכסף, ושיתן לרבי מעשר או אפילו חומש. אבל הוא לא חשב לרגע אחרת. נתן לרבי את כל הסכום.

זה היה כל כך מיוחד, שאף הרבי ביקש מהמזכירות לבדוק אצל ר' שלום ולוודא האם הוא נתן את מלוא הסכום בלבב שלם. רק לאחר שר' שלום הבהיר שאין לו שום מחשבה אחרת, הסכים הרבי לקבל את הסכום, ואף הודה לו על כך במכתב, בהוסיפו בכתי"ק את המילים הבאות: מאשר הנני קבלת מכתבו פתקא ונדבת לבו הט'[הור] שתעמוד לו בכל המצטרך לו.

דוגמא שניה, מלאחר נישואיו, כאשר נולד לו בנו בכורו בכ' מנחם אב. בהיותו יתום מאביו ואמו, כולם היו בטוחים שיתן שם אחרי אביו. אבל אצלו לא הייתה מחשבה אחרת, והוא קרא לבנו בכורו על שם רבי לוי יצחק, אביו של הרבי, בבחינת "כבוד רבו קודם". הבן השני נקרא סימון על שם אביו.

מעניין לעניין באותו עניין: לאחר נישואיו התמסר כולו לענייני הרבי, ולא דאג כל כך לענייניו הגשמיים. הדבר היה למורת רוחו של אחיו הגדול, שביקש לעזור לאחיו להיות 'מסודר' יותר בחיים הגשמיים. פעם בהיותו ביחידות, אמר ר' גרשון בער לרבי, שמפריע לו שאצל אחיו הגשמיות לגמרי לא תופסת מקום. הרבי הגיב ואמר: אני דווקא נהנה ממנו…

בהיותו בחור הוא זכה לקבל 'הזמנה' לבוא להשתתף בסדר של הרבי, שנערך בשנים ההן בדירתו של הרבי הריי"צ. הוא לא רצה 'להתייחס' כל כך, ועשה את הסדר עם הבחורים, תוך שהוא מקפיד להיות בחדר האוכל בשעה שהרבי מגיע לברך את הבחורים בליל הסדר. עם זאת, מיד לאחר שהרבי יצא – סיים במהירות את עריכת הסדר, והספיק להגיע לקומה השניה להיות נוכח בליל הסדר של הרבי, עוד בטרם סיים הרבי את סבב הביקורים במוסדות השונים. כך זכה להיות שנים רבות ברציפות עד תש"ל, והיה בר–דעת לקלוט היטב את הנהגותיו של הרבי במדוייק, והוא אף העלה על הכתב את הדברים. בניו מספרים כי ליל הסדר אצלו, היה 'חזרה' על כל מה שראה אצל הרבי במהלך השנים.

למרות שמשפחת ליפסקר העניקה לו בית חם ואוהב, ממש כמו היה אחד מילדיהם באופן מעורר התפעלות והערכה – הרי אחרי הכל הם לא היו הוריו, והוא הרגיש בנוח להשאר ב–770 גם בזמנים בהם ילדי השכונה היו הולכים לביתם. אחד המבקרים בניחום אבלים התבטא עליו, שהוא היה כמו אחד ה'רהיטים' של 770; אלא שלא כמו רהיט שאינו זז ופעיל – ר' שלום היה פעיל מאוד בכל תחום שהיה יכול לעזור ולסייע לענייני הרבי.

אגב בעניין ההזמנה לבית הרבי – ר' שלום לא חיפש להיות 'מקורב'. להיפך, הוא חשש מזה שמי ש'מקורב' מתקשה להיות 'חסיד'… לכן, כמה פעמים שהייתה לו הזדמנות טובה להכנס למעגל הקרוב של מקורבי בית רבי – הוא לא ניצל את ההזדמנות.

פעם הזמינה אותו הרבנית חנה שיבוא לבקר אצלה בבית. מתוך גישתו להתרחק מקירובים, הוא התחמק מכך. אמנם, ברבות הימים התחרט על שלא מימש את הזמנת הרבנית – אבל לא בגלל שהפסיד את הקירוב, אלא משום שהגיע למסקנה שהרבנית שהייתה לבדה, הייתה שמחה מהביקורים הללו. ועל כך התחרט, שלא שימח את הרבנית.

מנצל את כשרונותיו לענייני הרבי

מאז שנות הכ"פים המוקדמות, ניצל את כשרונותיו כדי לקשט ולפאר את הבמה של הרבי בפאראד של ל"ג בעומר. הוא התרים מהאחים דייטש את בדי הקטיפה היפים והטובים ביותר, ועשה מהם את הבמה המפוארת המוכרת לכולנו מהתמונות במהלך השנים.

אפיזודה מעניינת אירעה באחת השנים, כאשר הוא השקיע מאוד בקישוט הבמה, ומכיוון שבל"ג בעומר עצמו הרבי יוצא ונכנס במהירות בלי לשים לב לכל התפאורה, הוא השאיר את השלטים לאחרי ל"ג בעומר, כדי שהרבי יהנה מזה… כעבור זמן אמרו לו שהרב חדקוב מבקש לראותו. הוא הגיע בחשש, שמא עשה משהו שלא כפי הרצון… להפתעתו קיבלו הרב חדקוב בחיוך רחב, ואמר שהשלט מאוד יפה והרבי נהנה ממנו, אבל הגיע הזמן להוריד את זה…

בימי השבעה פורסמה תמונה בה רואים אותו משרטט את האותיות 'אוהל יוסף יצחק' מעל הכניסה ל–770. מסתבר שהוא היה האיש הנכון במקום הנכון. בהשגחה פרטית הוא נכנס למזכירות, והרה"ח ר' חיים ברוך הלברשטרם אמר לו שהרבי ביקש להוסיף את הכיתוב על הבניין, והורה לעשות זאת מיידית. הרבי אף אמר כי לא ירד ליחידות הכללית שהייתה אמורה להתקיים באותה שעה, עד שהעניין יסודר. שני בחורים ניסו לבצע את המלאכה העדינה, אך התקשו מאוד. ר' שלום עלה מיד על השולחנות שהוצבו בכניסה, וניצל את כשרון הציור הטבעי שלו, כדי לבצע את המלאכה על הצד הטוב ביותר.

חבר הוועד להפצת שיחות

מלבד כשרונותיו העצמיים, ידע ר' שלום לעודד ולעזור לאנשים אחרים לפתח את הכשרונות שלהם לטובת העניינים של הרבי. כך למעשה היה מעורב בהוצאת השיחות כבר בבחרותו, כאשר התחבר לצוות החוזרים וכותבים השיחות והשתדל לסייע בידם ככל יכולתו בעניינים הטכניים. הוא עצמו גם החל לכתוב 'הנחות' בשנת תשכ"ה, אבל כבר קודם לכן עזר ל'מניחים'.

כך כאשר הרה"ח ר' בנציון שם טוב הקים את הוועד להפצת שיחות, ר' שלום היה שם באופן טבעי לעזור לו. כאשר חלפו השנים, ור' בנציון התקשה לסדר את העניינים הטכניים בעצמו, הוא אמר לו: אני כבר מזדקן… אתה צעיר ויכול לעשות במרץ, אז תכנס לעניינים… כך נכנס זמן קצר לאחר שהוקם הוועד להפצת שיחות, והיה לחבר הוועד, לצד ידידו וחברו לספסל הלימודים הרה"ח ר' זלמן חנין שי'.

ר' שלום העריך מאוד את ר' בנציון שם טוב, וגם ר' בנציון חיבב אותו מאוד והיה מספר לו מקורות חייו. אפיזודה מעניינת אירעה פעם, בשנים בהן הרבי לא הגיה שיחה בכל שבוע, ויום אחד כאשר ר' שלום נכנס למזכירות, מסרו לו מעטפה עם עלי הגהה על שיחה חדשה. הוא יצא בהתרגשות, ור' בנציון – שידע תמיד להגיע בזמן הנכון ובמקום הנכון – בדיוק חלף ליד 770. כאשר ראה את ר' שלום, נעצר ושאלו מה חדש. לאחר שר' שלום סיפר לו בהתרגשות על הגילוי–אור החדש מהרבי, ר' בנציון החל לבכות משמחה, ואחר–כך חיבק ונישק את ר' שלום מרוב התרגשות והתפעלות.

ר' שלום היה אחראי על עימוד השיחות, שבשנים ההן היה צריך להעשות באופן ידני. מאז והלאה, כל הספרים שיצאו לאור על ידי הוועד להפצת שיחות, עברו תחת ידיו האמונות של ר' שלום.

יוצא מן הכלל היה הספר 'כתר שם טוב' שהרבי הורה לחברי הוועד לעורכו, כאשר ר' שלום היה בארץ הקודש לרגל חתונתו. רעייתו סיפרה, שכאשר שמע על הפרוייקט החדש שהוא לא יכול להיות שותף בו, זה היה אצלו ממש 'תשעה–באב'… היה אפשר לראות אז, כמה הוא משתוקק להיות שותף פעיל במילוי רצונתיו של הרבי, מתוך שמחה ועונג.

אגב: לקראת חתונתו שמע ר' שלום מהרבי באופן הברור ביותר, ששליחותו בחיים היא להמשיך את עבודתו עם השיחות. היה זה לאחר שהשתדך עם רעייתו, מרת פייגא, בתו של הרה"ח ר' יחזקאל שפרינגר מכפר חב"ד. מכיוון שלא רצה לעזוב את הרבי אפילו לזמן קצר, ביקש תחילה לקיים את החתונה בקראון הייטס. כאשר שאל על כך את הרבי, אמר לו הרבי: מכיוון שבין כך אתה תשאר כאן – תעשה את החתונה בארץ ישראל. ובפרט שמקובל שהחתונה במקום הכלה.

ידידו – יבלחט"א – הרה"ח ר' זלמן חנין, מנהל הוועד להפצת שיחות, מספר כי לקראת חתונתו נסע איתו לארץ ישראל ללוות אותו ולהשתתף בחתונתו. בשבת שלפני הנסיעה נתן הרבי לר' שלום בקבוק משקה וביקש ממנו למחול על כבודו כחתן וימסור את המשקה בשליחותו לשז"ר לכבוד יום הולדתו. ביום החתונה נסעו הרב חנין והרב יעקבסון לירושלים, שם פגש ר' שלום את שז"ר בבית הכנסת הצמח–צדק והעניק לו את המשקה מהרבי.

לאחר החתונה פנה הרב אפרים וולף לר' זלמן חנין ואמר שהרבי ביקש לארגן 'שבע ברכות' בשם הוועד. הרב וולף ארגן את הכל בישיבה. לימים נודע כי הרב חדקוב התקשר לרב וולף והעביר לו את ההוראה בשם הרבי, באומרו כי הרב יעקובסון "הוא אדם שהקריב את חייו להפצת השיחות וכל מעייניו נתונים לזה".

מבצע הדפסת התניא

במסגרת מבצע הדפסת התניא מונה מטעם הוועד להפצת שיחות על הענקת מספרי מהדורות התניא, והיה לאחראי על הפרוייקט העולמי של הדפסת התניא.
פעם סיפר הרב יעקבסון על השתלשלות הדברים:

כאשר הרב חודקוב מסר לנו בשם הרבי שאנו אחראים מכאן ואילך על ענייני הדפסת התניא ברחבי העולם, קרי: הכנת לוחות ההדפסה, ה״שערים״ שכללו את שם המקום, ומיספור המהדורות השונות. ההוראה הראשונה הייתה להכין לוח תיקון אחיד עם כל התיקונים הקיימים, שבסופו יצויין שייתכן ש״חלק מהטעויות כבר תוקנו בפנים הספר״.

בשלב ראשון, בד בבד עם הכנת 'לוח התיקון' המלא, התחלתי לברר מהי המהדורה המושלמת ביותר, שממנה נכין את 'אמהות הדפוס' [=מטריצות, גלופות] למבצע הדפסות התניא ברחבי תבל. היה זה 'מבצע' לא פשוט, עקב כך שמהדורות רבות נדפסו באותיות שבורות ובנוסף לכך נפלו בהן טעויות רבות.

בסיומה של מלאכת בירור וחיפוש מדוקדקת ומייגעת, ״גיליתי״ כי מהדורות התניא המדוייקות ביותר שקיימות, הינן המהדורות שנדפסו מאז הוצאת התניא של שנת תשי״ד, שבהכנתה עסק הרבי בעצמו…

ביחס למהדורות הקודמות הן ממש ״סולת נקיה״ והרבי דקדק בכל אות ואות (כשטעויות בודדות תוקנו גם במהדורות שלאחר תשי"ד, כמצויין ברשימת דפוסי התניא). מכאן ואילך, לאחר שכל הענין נמשך לערך שנה מאז נכנסנו לענין בהוראת הרבי, עד שלהי שנת תשל״ט! – הועדף כמובן הדיוק על פני ההדר, ו'אמהות הדפוס' הוכנו מאחת מהוצאות אלו, למרות שלא היתה האיכותית והברורה ביותר.

•

במסגרת עיסוקו בהדפסת התניא, היו לרב יעקבסון סיפורים רבים, ועוד חזון למועד.

משפיע ומחנך

במקביל לעיסוקיו המרכזיים, כיהן גם כמשפיע של בית הכנסת אהבת משה בקראון הייטס. במשך תקופות מסויימות אף היה משפיע באוהלי תורה ולימד גם במכון חנה. הרב יעקובסון מסר שיעור קבוע בבית המדרש "770 לפרץ", כאשר מחמת מצב בריאותו השיעור לפעמים נמסר בביתו הסמוך לבית המדרש.

בשנותיו האחרונות לא חש בטוב, ונפטר ביום שלישי י"ח במנחם אב תשפ"א. למחרת, ביום הקבורה, הודפס תניא לעילוי נשמתו.

הותר אחריו את – יבלחט"א – רעייתו פייגא; בנו, הרב לוי יצחק יעקבסון – שליח הרבי בטורונטו קנדה; בתו, מרת פריידא אשת הרב שוסטרמן, משלוחי הרבי; בנו, הרב סימון יעקובסון חתנו של הרב בערל ליפסקר – משלוחי הרבי בפלורידה; בתו, מרת דובה אשת הרב אשר וועב – ראש הכולל מיטאון מנהטן; בתו, מרת חנה אשת הרב יצחק שטיינמעץ – מראשי ארגון 'למען אחי', בנו הרב חיים משה ובנו הרב מנחם מענדל.