כך נשרפו ספריו של רבי לוי-יצחק

מנחם זיגלבוים, בית משיח

א

דמות הוד נשגבה, טמירה ונעלה, הייתה דמותו של הגאון הקדוש רבי לוי יצחק שניאורסאהן זצ"ל. ועם זאת, בהיותו רב עיר ורבה של הקהילה, היה מעורה בתוככי הקהילה ובאנשיה, כל אחד והמצטרך לו בגשמיות וברוחניות.

את גדלותו הכבירה של אותו גאון וקדוש, נשגב מעם, לא רבים ידעו להכיר ולהוקיר, רק מעטים, יודעי סוד ורז, שנפשם רחבה ואת כריסם מילאו בתורה ובחסידות כמו גם בקבלה, ידעו להעריך את אישיותו התורנית הנפלאה של רב העיר רבי לוי יצחק.

קבוצה מובחרת של אישים וחסידים, התאגדה במשך השנים סביב דמותו של צדיק זה. אחד מאותה קבוצה היה החסיד הדגול הרב שמחה גאנזבורג, מחסידיו המובהקים של כ"ק אדמו"ר מהר"ש. רבי שמחה זה התגורר בדנייפרופטרובסק, העיר בה כיהן פאר כרבה הראשי רבי לוי-יצחק שניאורסאהן, ובהיותם בעיר אחת, עמד והציץ באותו טפח גבה-קומה שחשף לפניו אותו צדיק.

גם כאשר נבחר הרב שמחה גאנזבורג ברבות הימים לרבה של העיירה וערכנעדנעפרובסק, הסמוכה לדנייפרופטרובסק הגדולה, המשיך לעמוד בקשרי ידידות טובים עם רבי לוי-יצחק. לא פעם אף היה לוקח עמו את כל בני משפחתו לביקור אצל רבי לוי-יצחק, כדי שיראו ילדים אלו מהי אישיות יהודית נעלית וגבוהה שמעטים כמותה נשתלו בכל דור ודור.

בין ילדיו של הרב שמחה גאנזבורג, היה גם משה דוב בער. מילד הפך לנער ומנער לאיש, ואף הוא – בעידודו של אביו – עמד על טיבו של גאון זה, ואשר על כן השתדל להתקרב ככל שיכול היה לרבי לוי יצחק. הוא היה מגיע אליו בהזדמנויות שונות ושוהה אצלו לפרקים.

באחת מאותן הזדמנויות בהן שהה ר' משה דוב בער בבית משפחת שניאורסאהן, פרצה לפתע שריפה באחד מחדרי הבית, ור' משה דוב בער מיהר לכבות את השריפה. עוד שנים ארוכות לאחר מכן, כאשר בנו, ר' צבי הירש גאנזבורג ביקר אצל הרבנית חנה ע"ה בביתה שבארצות הברית, הצביעה עליו הרבנית באמרה לנוכחים: זהו בנו של 'בערל פאזארניק' [= בערל מכבה-האש]…

ר' משה דוב בער סיפר אף הוא כי רבי לוי יצחק נוהג היה לדבר תדיר בלשון הקבלה, והרבה לדבר בראשי תיבות. פעם, בעיצומה של התוועדות פורים שהתקיימה בביתו של רבי לוי-יצחק, רקד ר' משה דוב בער בהתלהבות רבה כשכסא של שלש רגלים אחוז בידו הימנית. רבי לוי יצחק שראה את המחזה, החל לבאר את עניין הריקוד ושלשת רגלי הכסא על פי תורת הסוד והקבלה…

ב

עוד אחד מבני אותה חבורה-משפחה שזכו להכיר בגדולתו של צדיק זה, היה החסיד הרב מנחם גאנזבורג. דומה כי היה ממקורביו הקרובים ביותר של רבי לוי-יצחק, עד שבזיכרונותיה מתארת אותו הרבנית חנה ע"ה כ"אחד מידידינו, שהוא באמת ראוי לכך שיזכירו אותו". לדבריה, "הוא היה אחד האנשים שבאותה תקופה התגלו 'כחות הנעלמים' שלהם". ולקבל שבח ומחמאה שכזו מפי הרבנית, שכל מילה שלה הייתה שקולה ומדודה בפלס, היה אכן צריך להתייגע רבות לשם כך.

ר' מנחם הרבה להביא עמו לבית הרב גם את ילדיו, בניו ובנותיו. אלו זכו לקבל יחס חם ולבבי מצד הרב והרבנית חנה. כל עת שהיו מגיעים לביקור, הייתה הרבנית מוציאה בעבורם ממתק כלשהו שהונח למשמרת במיוחד עבורם, כיון שבאותם ימים היו הממתקים יקרי המציאות.

לבתו של ר' מנחם, דינה, היה אוסף בולים, ופעמים רבות הייתה הרבנית חנה נותנת לה את הבולים שהיו דבוקים על המכתבים הרבים שהתקבלו בביתם, תוך שהיא מסבירה לה שמכתב זה הגיע מבנם הבכור השוהה עתה בברלין, ומכתב זה הגיע מארץ ישראל, וכן הלאה. גם את תמונותיהם של הרבי ואֶחיו הראתה לה הרבנית בביקוריה.

הרב מנחם גאנזבורג היה בעצמו חסיד נכבד ותלמיד חכם דגול, משכמו ומעלה. הוא שחה היטב לא רק בתלמוד ומפרשיו, אלא גם בספרי החסידות והקבלה. רבי לוי יצחק עצמו היה מרבה בשבחיו והעיד עליו כי "יש לו ראש טוב", וכי "הוא מהיחידים שמבינים את דברי החסידות שלו". רבי לוי יצחק אף היה שולח לו מפעם לפעם את כתבי תורתו וחידושיו על מנת שיעיין בהם ויחווה דעתו.

ר' מנחם גאנזבורג היה ירא שמים אמיתי, מקפיד ביותר על דקדוק קל של דברי תורה כמו גם דברי סופרים, וזאת על אף שמעולם לא נופף בזה כלפי חוץ, לא התהדר בזה, והשתדל להצניע את חומרותיו וסייגיו, עד שמי שלא ניחן בעין בוחנת, יכול היה לחשוב שמדובר בעוד אחד מהחסידים מני רבים.

תקופה מסויימת שרר מחסור רב במצרכי מזון, ומכיוון שר' מנחם היה אב לשבעה ילדים, היה יוצא כל בוקר, כשהחושך עוד שרר בחוץ, כדי לעמוד בתור לקבלת מזון עבור בני משפחתו. כיוון שילדיו היו חלשים מאוד, הוא השתדל ככל האפשר להשיג בעבורם את האוכל הטוב ביותר, ומידי פעם אף זכה לקבל עבורם לחם לבן במקום שחור, והיו פעמים שאף קיבל בעבורם מנה כפולה. אמנם הוא עצמו לא נגע באוכל, למרות שלא היה זה מאכלי טריפה ח"ו. הוא הסתפק אפוא בלחם שחור עם עגבניות חמוצות או מלוחות. בדאגו תמיד לכשרות המאכלים הוא רעב יותר ממה שאכל.

לשיא גדלותו הגיע כאשר אתא ובא חג הפסח. יהודים רבים שלא אכלו חמץ בימי חג אלו, היו ממשיכים לקבל את כרטיסי הלחם שקיבלו והיו שומרים אותם עד לאחר החג, או אז היו מגישים אותם ומקבלים תמורתם כמות הגונה של קמח.

יום אחד שמע מרבי לוי יצחק שכרטיסי האוכל של ימי החג אסורים בהנאה. מששמע זאת, על אף המצב הקשה ששרר באותם ימים – לא התחשב במאום. הוא תלש אפוא מפנקס הלחם את כרטיסי כל השבוע וקרעם לגזרים!

כדי לעשות מעשה שכזה בנסיבות הימים ההם, נדרשה תקיפות פנימית עצומה. הוא היה היחיד במשפחתו שעשה זאת…

ג

ליל ט' בניסן תרצ"ט.

3 אחר חצות.

רחוב בריגאדנע 13 דנייפרופטרובסק.

רחובות העיר היו אפלים משחור, ריקים מאדם. דומה היה כי אפילו הבתים עצמם שקועים בתרדמה עמוקה.

באותה שעה נשמעו הלמות דפיקות על דלת ביתו של רבי לוי יצחק. כאשר פתחה הרבנית חנה את הדלת, עמדו מולה ארבעה אנשי נ.ק.וו.ד. ששאלו היכן הרב שניאורסון? מייד בהיכנסם לבית, בעוד הרבנית חנה ניגשת להודיע לבעלה על ה"אורחים" הבלתי-קרואים, צעדו ארבעת סוכני המשטרה החשאית אחריה, ונעמדו ליד כל דלת מדלתות הבית. אחד מאנשי הנ.ק.וו.ד. הציג בפני רבי לוי יצחק צו חיפוש וצו מעצר.

ארבעת סוכני המשטרה החשאית בדקו את כל הספרים אשר היו מסודרים בחמשת הארונות בביתו של רבי לוי יצחק, ביניהם ספרי קבלה, שו"ת בכתב-יד, קשרי מכתבים ומברקים מחו"ל. את הכול ארזו בחבילות ולקחו עימם. ארבעת סוכני המשטרה החשאית עבדו עד לשעה 6 בבוקר ולאחר שבדקו את כל הבית, פנו לרבי לוי יצחק וציוו עליו: "רבי, התלבש ובוא איתנו!".

מני אז החלה להתגלגל פרשת מאסרו והגלייתו של גאון עולם וקדוש זה, ודברי מאסרו הלא הם כתובים באריכות בספר דברי ימי חייו של צדיק זה.

מני אז, איש מהמקורבים לבית רבי לוי יצחק, לא העז להיכנס לבית זה, או לעמוד בקשר עם רעייתו הרבנית כדי לתמוך בה ולסייע לה במה שנדרש. כל קשר עם מי שנושא את השם "שניאורסאהן" היה סיכון של ממש. אפילו הקרובים ביותר, שהיו מגיעים תדירות לביתו של רבי לוי יצחק, הדירו רגליהם מבית הרב.

אף על פי כן, גם באותם ימים קשים וטרופים, המשיך ר' מנחם גאנזבורג לפקוד את בית הרב מדי יום ביומו, מתוך סיכון אישי עצום. על ביקוריו אלו אצלה לא ידעו אף בני משפחתו הקרובים ביותר. כאשר שאלו פעם את הרבנית אם אביהם ביקר אצלה, השיבה הרבנית כי כבר זמן רב שלא ראתה אותו – וזאת על אף שרק בלילה החולף ביקר אצלה וסייע לה במה שנדרש…

בימים שקדמו למאסר – כאשר רבי לוי יצחק כבר חש בטבעת החנק ההולכת ומתהדקת סביבו, קרא לר' מנחם וביקש ממנו לקחת לביתו חלק מספריו ורכושו, ולשמור אותם בעבורו עד יעבור זעם.

חששותיו של רבי לוי-יצחק אכן התאמתו, וזמן קצר לאחר מכן הוא נאסר והתגלגל בבתי המאסר שנה שלמה, עד שהוגלה לצ'אלי הנידחת שבקזחסטאן הרחוקה.

בין כה וכה פרצה מלחמת העולם השניה. עבים שחורים התקשרו ובאו מקצוות ארץ, והקדירו גם את שמיה של רוסיה הגדולה. הכוחות הגרמניים כבשו חלקים ניכרים מאדמתה של רוסיה בפרקי זמן קצרים. מליוני תושבי רוסיה נמלטו מבתיהם אל הערים שבתוככי רוסיה, על מנת לברוח מאשו היורקת של האויב.

בין הפליטים היה גם ר' מנחם שנאלץ היה לברוח יחד עם כל בני משפחתו. בטרם עזב את הבית, קרא לבתו, מרת דינה שארינוב, הראה לה את ספריו היקרים של רבי לוי יצחק שהוחבאו היטב במרתף ביתם, וביקש ממנה כי בתום המלחמה תדאג להחזירם לרבי לוי יצחק או למשפחתו. בביתם הופקדו גם חפצי ערך אחרים של רבי לוי-יצחק, אותם החביא ר' מנחם בבור עמוק שחפר בחצר הבית. בטרם הטמין את החפצים, קרא לבתו והראה לה בדיוק היכן נמצא המטמון, כדי שבבוא העת תוכל להחזירם לרבי לוי יצחק.

ר' מנחם ובני משפחתו החלו להתגלגל בדרכים. גם באותם אפופי עשן ובהלה, לא מנע ר' מנחם עצמו מלחשוב על אותו צדיק נפלא שהוגלה למרחקים, ולצדו רעייתו הרבנית הדגולה, ובכל תחנה שהרכבת עצרה, היה ממהר לרדת ולכתוב להם ולדרוש בשלומם.

לאחר ימים ושבועות ארוכים של נדודים, הגיע לבוכרה, שם מצא שוחט ירא שמים שמצא חן בעיניו, והכינו עבורו ארוחת צהריים בשרית, אולם קיבתו לא הייתה מסוגלת לעכל אוכל כזה, והוא חלה, וכעבור זמן קצר נפטר.

[גירסה אחרת מספרת כי ר' מנחם נפטר עוד בהיותו מתגלגל בדרכים לבוכרה לאחר ששמע כי בטשקנט התקבצו כמה ממשפחות החסידים שהקימו חיי קהילה. אולם באמצע הדרך גבר עליו הרעב, והוא נפטר מאפיסת כוחות].

משפחתו, שנותרה לגור בבוכרה, מיהרה לשגר הודעה על כך לרבי לוי יצחק וזוגתו הרבנית חנה, שמסכמת את זיכרונותיה אודותיו כי "הידיעה עשתה עלינו רושם מדכא ביותר".

בתום שנות המלחמה הארוכות, שבה בתו דינה לבית הוריה שבדנייפרופטרובסק על מנת לגור בו, וכמו כן כדי לחפש את הספרים וחפצי הערך על מנת להחזירם לרבי לוי-יצחק, אולם לתדהמתה ולצערה הרב נוכחה לראות כי לביתם פלשה משפחה גויית שלא הביעה כל נכונות לצאת מן הבית. היא ניסתה את מזלה, ושאלה את דרי הבית אם מצאו חפצים כלשהם בבית. בעלת הבית קימטה במצחה, וכעבור רגע נזכרה וסיפרה כי הדבר היחידי שמצאו בבית היה כמות גדולה של ספרים, אולם לדבריה, ספרים אלו שימשו אותם להסקת התנור בימי החורף…

כך היו ספריו היקרים מפז של המקובל האלוקי רבי לוי יצחק למאכולת אש – – –

גוילין נשרפים ואותיות פורחות באוויר…

על חפצי הערך הטמונים בחצר לא העזה להוסיף ולשאול, מפחד פן יתנכלו אליה, שכן באותם ימים מרים הרימו הגויים ראש כנגד יהודים ששבו לבתיהם. רק כעבור מספר שנים העזה לחזור למקום ולנסות שוב את מזלה, אולם לשברון לבה גילתה כי על המקום בו אמור היה להיות המטמון, נבנה בית מלאכה גדול עם רצפת בטון המכסה כליל על מקום המחבוא…

באותם ימים קיבלה מרת דינה גלויה מרבי לוי-יצחק, שבאותם ימים כבר היה באלמא אטא. הוא שלח תנחומין למשפחה על פטירת אביהם ר' מנחם, והוסיף את תקוותו כי שמרו על החפצים שניתנו להם למשמרת, וכי הוא מעוניין שישלחו לו אותם לעיר גלותו, שכן ספרים וחפצים אלו יביאו לו תועלת גדולה. לאחר שספרי הקודש היקרים היו למאכולת אש, לא יכלה להיענות לבקשתו של הצדיק, ולא השיבה [את הגלויה עצמה מסר כעבור שנים אחיינו הרב יצחק (איצ'קה) גאנזבורג לידיו של כ"ק אד"ש מה"מ].

עד היום עומד במקום אותו בית מלאכה גדול, וייתכן שתחת רצפתו חבויים עדיין חפציו הקדושים של רבי לוי-יצחק…

(מעובד על פי הספר "חייל בשירות הרבי")