משמעותו של ביטול אמיתי בהתקשרות לרבי מלך המשיח

מוסף 'התמים' לתלמידי התמימים

התוועדות חסידית אודות יסודות ההתקשרות עם הרה"ח ר' שלום שי' חריטונוב, משפיע בישיבת 'אהלי תורה', כאן ציוה ה' את הברכה

לחיים! לחיים ולברכה!

כאשר ניגשים לדבר על התקשרות לרבי, רואים שתי תנועות שהם לכאורה הפכיות:

מצד אחד, הנקודה הראשונה שנדרשת היא ביטול. ענין זה היה נצרך אמנם במשך כל הדורות, אך בדורנו קיבל ענין זה הדגשה מיוחדת, היות והרבי ענינו הוא ספירת המלכות (כידוע ההתבטאויות מהרבי בקשר לזה, והדרך בו עם מתקשר עם המלך היא ע"י ביטול דוקא. אמנם "אין מלך בלא עם", מה שמדגיש לכאורה את 'מציאות' ותפיסת המקום של העם, אבל, וכל 'מציאותו' של העם היא ביטולו למלך. בפרט כאשר מדובר אודות הכתרת המלך, כפי שמבואר במאמרי ראש־השנה שעל מנת לעורר אצל המלך הרצון למלוכה צריך העם להיות בביטול, ולא סתם ביטול, אלא ביטול בדרגה הכי נעלית, ביטול מוחלט המתבטא בפישוט ידים ורגלים.

ובנקודה זו עצמה יש ענין הפכי לגמרי. אשר היות שרבותינו נשיאינו משפיעים לכל מקושריהם מעניניהם הכי פנימיים ועצמיים, נמצא שהרבי משפיע מענינו הפנימי, מלכות, שענינה התנשאות. נקודה הסותרת לכאורה לענין הביטול, המוכרח עבור ההתקשרות עם הרבי.

האמת היא שמוצאים כעין זה אף אצל המלך עצמו. מצד אחד כל כולו מבטא רוממות וכולם חייבים בכבודו וכו', אך יחד עם זאת צריך להיות אצלו ענין הביטול עוד יותר מאשר אצל שאר העם, וכפי שנפסק להלכה שכל העם כורעים בתחילת התפילה וכאשר מגיעים לשם ה' זוקפים, ואילו המלך – כיון שכרע, שוב אינו זוקף עד סיום התפילה. וכן הוא בענין ההתקשרות, שיחד עם הביטול הנדרש מאתנו, משפיע לנו הרבי את כל תוקף ההתנשאות וההתפשטות.

השואל במה היא ההתקשרות

צדיקים דומים לבוראם, וכאשר רוצים לדעת את ענין אופן ההתקשרות עם רבותינו נשיאינו, אפשר להביט במבואר בחסידות בנוגע להתקשרות להקב"ה, ומזה להשליך גם על דרכי ההתקשרות בין רבי וחסיד.

בנוגע להתקשרות להקב"ה כותב אדמו"ר הזקן בתניא, ש"האוהב את שם ה' וחפץ לדבקה בו באמת" – הרי זה דוקא על־ידי לימוד התורה וקיום המצוות, שהרי בורא ונברא הם באין ערוך, ואם הוא חפץ לדבקה בו, ובאם חפץ ורצון זה אמיתי, הרי הדרך היחידה להתקשר הוא על־ידי תורה ומצוות, כי המידות שלו והרצון שלו, הם חלק מהמציאות המוגבלת שלו, והוא אינו יכול באמצעותם להתקשר למציאות שבאין ערוך אליו, הקב"ה.

הרבי הריי"צ ממחיש זאת ע"י משל נפלא, מחכם גדול באמת, שכל מציאותו הוא חכמה, עד כדי כך שאדם פשוט אינו נחשב אצלו כלל למציאות. כאשר אותו חכם גדול מבקש מאדם פשוט בקשה כל שהיא, אפילו פעוטה, כמו להביא לו כוס מים, הרי בעצם קיום הבקשה ע"י האיש פשוט נפעל ונתחדש קשר ביניהם, על־אף שקודם לכן היה ה'מרחק' ביניהם באין־ערוך. ובזה גופא יש ב' שלבים: א) עצם הבקשה כבר יצר ביניהם קשר. ע"י עצם הציווי התחבר האיש הפשוט עם החכם. ב) כאשר האדם הפשוט מקיים בפועל את בקשתו של החכם, נעשה האיש הפשוט למציאות חשובה בעיני החכם.

כל זה הוא במשל גשמי, וכמובן שבנמשל הוא הרבה יותר מזה, שהרי ה'אין-ערוך' בין בורא ונברא הוא שלא בערך גדול יותר מה'אין-ערוך' בין חכם גדול לאדם פשוט (שהרי סוף סוף, הן החכם והן האדם פשוט הם אנשים מוגבלים) – אשר על-כן מובן שקשר עם הקב"ה יכולה להיווצר רק באמצעות קיום התורה ומצוות שנצטווינו בהם ע"י הקב"ה.

וככל הדברים והאמת האלה הוא גם בנוגע לצדיקים, הדומים לבוראם, ועאכו"כ כאשר מדובר אודות התקשרות בין נשיא, אשר כלשון הפסוק "משכמו ומעלה גבוה מכל העם", ואנשים כערכנו, השפלים ו'רחוקים' מרבותינו נשיאינו באין ערוך – שהקשר בין החסידים לרבי הוא, כמענה הידוע שנדפס בלוח 'היום יום': "השואל במה היא ההתקשרות . . היא על־ידי לימוד תורתו", ובמקום אחר כותב "כי בראיית פני הרב בלבד לא סגי", ונמצא שהתקשרות האמיתית בין חסיד ורבי הוא דוקא על־ידי לימוד תורתו של הרבי וקיום הוראותיו.

ראשית העבודה – ביטול

וכאן נכנסת לתמונה הנקודה הראשונה שהזכרנו לעיל. למרות שהתקשרות בפועל הוא על־ידי קיום מעשי של הוראות הרבי ולימוד תורתו בפועל, ובזה עצמו יש חילוקי מדרגות מן הקצה אל הקצה ממש; ישנו חסיד שעושה את המינימום, כדי לצאת ידי חובת היותו חסיד, (קובע פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, ולומד השיעורים ומקיים ההוראות כמה שמחוייב, ולא מוסיף על זה מאומה)לעומתו ישנו חסיד בקצה ההפכי לגמרי, המסור ונתון בכל מאודו לעניני הרבי וזהו כל עסקו וכל מעיינו, וגם בזה עצמו ישנם חילוקים שאחד מתמסר יותר ללימוד תורתו, ואחד לקיום הוראותיו וכו'. אך מכל-מקום, כל זה הוא רק בנוגע לרובד המעשי שבהתקשרות. מה שנוגע בעיקר הוא, מהי התנועה בנפשו של החסיד, שבכל הדרגות כולם מן הקצה הכי תחתון עד הקצה הכי עליון נדרשת תנועה של ביטול..

ונקודת הענין: כשם שהוא בהתקשרות של יהודי עם הקב"ה, שכאשר באים להתקשר למציאות שהיא נעלית באין ערוך ממנו, אזי כל זמן שהוא נשאר במציאותו הוא, אין זה שייך, כנ"ל. אשר על-כן התנועה הראשונה הנדרשת להתקשר באלוקות היא תנועה של יציאה ממציאותו – ביטול, . (ומטעם זה קבעו לומר 'מודה אני' מיד כשניעור משנתו, וכן התחלת התפלה היא 'הודו לה", מכיון אשר התנועה הראשונה הנדרשת בשביל להתקשר עם משהו שהוא באין ערוך נעלה ממנו היא ביטול). וכהלשון שיראה היא 'תרעא לאעלאה [ =השער לעלות]', וכמ"ש בתניא ריש פרק מא, אשר 'ראשית העבודה ועיקרה ושרשה' הינה היראה וקבלת עול;

– כן הוא בהתקשרות חסידים עם רבם, אשר מכיון שהרבי הוא באין ערוך נעלה יותר מהחסידים, הרי כל זמן שהחסיד יישאר במציאותו העצמית, לא יוכל להתקשר באמת עם הרבי, וכל מה שיעשה, הכל יהי' קשור וכבול במציאותו המוגבלת. כיצד יוכל להתקשר עם מה שלמעלה ממנו? דוקא ע"י הקדמת תנועת הביטול.

ובמילים פשוטות, כל זמן שחסיד נשאר במציאותו, הרי מה שלא יעשה וכמה שלא ילמד ויקיים את ההוראות – הוא לא שייך להתקשרות אמיתית. לעומת זאת אפילו תנועה קטנה של ביטול ויציאה ממציאותו, אפילו צעד קטן ביותר – בזה תלוי' ההתקשרות.

המשמעות האמיתית של 'ביטול'

כאשר מדברים על 'ביטול', ישנם הטועים וחושבים שהכוונה היא להיות כ'אסקופה הנדרסת', אחד שאינו מחזיק מעצמו למאומה, אינו מכיר ויודע את מעלותיו וכשרונותיו והכל דורסים ודורכים עליו. אך האמת אינה כן.

אף שאנו אומרים כל יום בתפילה "ונפשי כעפר לכל תהיה", צריך לשים לב גם להמשך, שהענין של "ונפשי כעפר" הוא רק בנוגע ל"פתח לבי בתורתך", היינו שהוא בטל כלפי מה שלמעלה ממנו, ומכיר בשפלותו כלפי הקב"ה ומשתדל להתקשר ולהידבק בו, וכמבואר בתניא שהקדושה שורה דוקא במי שבטל, אך מי שעושה עצמו כאסקופה הנדרסת בלי שום כוונה ותכלית, ומרגיש מעצמו אין ואפס גם בגשמיות וגם ברוחניות, הרי לא רק שאין זו הכוונה הנרצית, אלא עוד זאת שהוא שורש ומקור לכל מיני רע, שהרי ברגע שאין אצלו שום חשיבות למעשיו, הוא מרשה לעצמו לזלזל בכל העבודת ה' שלו, ונקל לשער את גודל הנזק הנגרם מזה.

לכן, כאשר דורשים ביטול וקבלת־עול צריכים להדגיש שלא מדובר על אסקופה הנדרסת, אלא שנדרש מהאדם להתבטל לעניין אמיתי ולהתקשר עם אלוקות.

'ביטול' בפני עצמו רק מזיק…

על-מנת לקרב אל השכל את הביאור על 'ביטול' שלא במקומו נביא דוגמא מצמיחת אילנות ופירות על ידי זריעת הגרעין וריקבונו באדמה.

מבואר בחסידות, שכל ענין של צמיחה מגיע דוקא על ידי קדימת הריקבון, ואשר ניתן לראות זאת במוחש בצמיחת אילן. כדי שמזריעת הגרעין יצמח אילן מלא בפירות, זהו ע"י זה שטומנים את הגרעין בארץ והוא נרקב שם. על־ידי־זה דווקא 'מתעורר' כח הצומח שבאדמה.

ולענייננו: מובן לכל בר־דעת, שלמרות שהגרעין צריך 'להתבטל' ולהירקב, הרי אם יניחו אותו על השולחן והוא יירקב שם – הוא ילך לאיבוד ולא תצמח מכך שום תועלת, כי אף שהי' כאן ריקבון וביטול, זה לא היה קשור עם כח הצומח, ולריקבון בפני עצמו אין שום משמעות. דוקא כאשר הריקבון מתבצע באדמה, והגרעין 'מתבטל' כלפי כח הצומח, הוא יכול להצמיח – ובאין ערוך למציאותו המוגבלת.

על־דרך־זה הוא גם בנוגע לביטול הנדרש כדי להתקשר ולהידבק באלוקות. כאשר הביטול מגיע כדבר נפרד בפני עצמו, ומתבטא בכך שהאדם מרגיש את עצמו כאסקופה הנדרסת – זהו ביטול ללא תכלית, ולא 'צומח' מכך מאומה. ולא עוד, אלא שמאבד גם את מה שכבר היה בידיו. דוקא כאשר הביטול הוא במטרה להידבק באלוקות – ביכולתו להביא לצמיחה והוספה בעבודתו, באין ערוך ליכולותיו המוגבלות. בביטול גופא יש אמנם כמה וכמה מדריגות, אבל הצד השווה שבכולם הוא שמדובר בביטול לאלוקות ולא סתם ביטול.

בעומק יותר, גם את הביטול בכח הצומח אפשר לחלק לב' אופנים: א) הגרעין נרקב מעצמו, ומכיון שהוא נמצא ב'מקום' של כח הצומח, פועל בו הריקבון צמיחה ועליה. ב) זה הרבה יותר עמוק מזה. הריקבון אינו מגיע מצד עצמו. כח הצומח הוא הפועל בו את הביטול והריקבון, ועל-ידי-זה נכללת מציאותו בכח הצומח, ולא נשאר ממנו אף מציאות ממשית.

וכן הוא גם בעבודת ה' ובהתקשרות לרבי, שישנם בזה ב' אופנים: א) האדם 'מבטל' את עצמו מכיון שהוא יודע שללא זה אינו יכול להידבק באלוקות, שהרי 'אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עלי"'. ב) ויש אופן נעלה יותר, והוא שהתורה והאלוקות עצמם פועלים בו את הביטול, וע"ד מה שכתוב לגבי משה "ויפול על פניו", ואמרו חז"ל "מה ראה מדת אמת ראה". ובהתקשרות, שכתוצאה מההשפעה שהרבי נותן לנו, אנו מתבטלים ו'יוצאים' מהמציאות שלנו.

על-כל-פנים, באיזה דרגה שהאדם יהיה, צריך להיזהר לא להיות כ'אסקופה הנדרסת', להתעסק ב'ביטול לשמה' ללא כל מטרה. צריכים להיות בביטול לאלוקות!

עבדו את ה' בשמחה

יחד עם תנועת הביטול הנדרשת עבור התקשרות, כמדובר לעיל, נדרש מאיתנו להתקשר לרבי מתוך "שמחה וטוב לבב", שהרי נצטווינו ש"עבדו את ה' בשמחה", וזה כולל כמובן את ענין ההתקשרות. בהשקפה ראשונה, שתי תנועות אלו סותרות, כי תנועת ה'ביטול' – אף שאינו כאסקופה הנדרסת, כאמור, מכל-מקום תנועה זו – קשורה עם כיווץ וצמצום, ואילו ענין השמחה קשור עם התפשטות הנפש והנהגה באופן של רחבות.

אך האמת היא שהדברים לא סותרים כלל, וכאשר הביטול הוא באופן הנרצה ובאופן אמיתי – כפי שדובר לעיל – אין שום מניעה שעבודת ה' ועבודת ההתקשרות יהיו חדורים בשמחה ובחיות, וכדלקמן.

בחסידות מבואר, שישנו הבדל בין נשמות ומלאכים: המלאכים, עם כל גדולתם ומעלתם, הם נבראים. המציאות שלהם היא מציאות מוגבלת ומדודה. ואילו הנשמות, כל מציאותם היא אלוקות כפי שירדה למטה ונעשתה 'נברא'.

בפרטיות יותר, במלאכים יש כמה דרגות וסוגים – אופנים, שרפים וכו'. המלאך נקרא שליח והוא בטל בתכלית לשליחות שהוטלה עליו, וכמו שנאמר "ותקרא שם ה' הדובר אלי'", שאף שהיה מלאך, הנה מצד גודל ועוצם ביטולו לא הורגשה מציאותו כלל והיה זה כאילו ה' עצמו דיבר עמה. במקום אחר, חסידות מפליאה את גודל הביטול של המלאכים הנקראים שרפים, שכאשר אומרים 'קדוש' הם מתבטלים בתכלית ממציאותם. אך יחד עם זה לא מצינו בשום מקום במלאכים ענין של אלוקות. והסיבה לכך היא פשוטה: משום שהם נבראים. וכדאיתא בתניא שמקור המלאכים משם אלוקים, ובשעה ש"הושיט הקב"ה אצבעו הקטנה ביניהם שרפם", שהיות והאיר עליהם יותר מהחוק הקצוב להם והשפיע עליהם מספירת מלכות דאצילות שנקראת 'אצבעו הקטנה' – לא יכלו לסבול גילוי זה, היות ואלוקות מהווה 'סתירה' למציאותו של נברא.

מה־שאין־כן בנשמות ישראל ששורשם משם הוי', כמו שכתוב "כי חלק ה' עמו". ואינם נבראים כמו כל שאר הברואים שבעולם, אלא אלוקות שנעשה נברא, כדאיתא בחסידות. וכפי שאנו מתחילים את היום באמירת "אלוקי נשמה שנתת בי", שאנו מודים לה' על שהחזיר לנו את הנשמה, ומוסיפים ואומרים "טהורה היא", שמקורה של הנשמה הוא בעולם האצילות, וזוהי מהותה, ואף שאחרי זה ירדה ונשתלשלה בעולמות בי"ע עד שירדה לגוף גשמי (אתה בראתה כו'), ועד שזקוקים ל"ואתה משמרה בקרבי", שזקוקה לשמירה, מכל-מקום, עיקר מהותה של הנשמה היא מקורה באצילות, ובלשון הזהר ש"ישראל וקוב"ה כולא חד".

מובן אם-כן שענין הביטול לאלוקות שישנו אצל יהודי, אינו כמו אצל המלאכים – שהביטול לאלוקות פועל היפך וביטול מציאותם, כי-אם אדרבה, כאשר יהודי עובד עבודתו בקבלת־עול, ועושה מה שנצטווה – הרי זוהי מציאותו האמיתית, וכלשון הידוע "א איד איז א קבלת־עול'ניק, א קבלת־עול'ניק איז א איד" [= יהודי הוא קבלת־עול'ניק, וקבלת־עול'ניק הוא יהודי], שהפירוש בזה הוא, שהקבלת־עול הוא חלק בלתי נפרד מטבעו של יהודי שהקב"ה הטביע בו, ולכן לא צריך לזה עבודה יתירה אלא זהו טבעו ("א איד איז א קבלת־עול'ניק").

אשר לכן, הביטול והקבלת־עול אצל יהודי אינה יציאה ממציאותו וטבעו, אלא הוא הוא מציאותו וענינו, ("א קבלת־עול'ניק איז א איד"), ולכן אין שום סתירה בין עבודה מתוך ביטול וקבלת־עול לעבודה מתוך חיות ושמחה, ואדרבה, כאשר יהודי עושה עבודתו כדבעי מתוך קבלת עול – על-ידי-זה דוקא נעשית פתיחת הנפש והוא יכול להגיע לרחבות ושמחה אמיתית.

השפעה עצמית

לא זו בלבד שההתקשרות צריכה להיות מתוך שמחה גדולה, יתירה מזו: ההתקשרות לרבותינו נשיאינו צריכה להביא יחד עמה הרגשה של התרוממות על הזכות הנפלאה שנפלה בחלקנו, להתקשר באילנא דחיי, ושהרגשה זו תתבטא במעשה בפועל בחיי היום־יום.

אמת. ישנם צדיקים נוספים. כולם קדושים, כולם טהורים וכולם עושים באימה וביראה רצון קונם, אך ההתקשרות לרבותינו נשיאינו היא באין ערוך.

ואפרש שיחתי:

אצל אדמו"רי פולין ישנו נוהג של 'חלוקת שיריים'. תוכן ענין השיריים הוא כפשוטו, שהעיקר נותר אצל הצדיק, והוא משפיע ממה שנשאר אל המקושרים אליו. נכון שהמעט שנשאר הוא טפל ביחס לעיקר, אך בכל זאת, כיון שאלו שיריים של צדיק – גם השיריים הם מציאות חשובה. זהו על־דרך מה שאמרו חז"ל ש"שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה לימוד", שהגם שהיא שיחת חולין ולא תורה, מכל-מקום, כיון שהיא שיחה של תלמידי חכמים – גם היא צריכה לימוד, היות ויש לה חשיבות. וכמו-כן בענייננו, גם השיריים של תלמידי חכמים יש בהם קדושה וחשיבות בפני עצמם.

אצל רבותינו נשיאינו, נשיאי חב"ד, לא מצאנו ענין של שיריים. אדרבה, הם הקפידו לא לתת ממה שנשאר בצלחת שלהם וכיו"ב. הם נתנו ונותנים לנו את הכל, אותם בעצמם, את כל הכוחות הפנימיים והעצמיים, וכמו שכתוב "טוב עין הוא יבורך, כי נתן מלחמו לדל".

הרבי משפיע לנו שפע עצום של גילויים, אם זה ע"י חלוקת דולרים, חלוקת לעקאח, קונטרסים, תניא'ס או בכל ענין אחר. ובסגנון של מאמרי י' שבט: הרבי נותן לנו את אוצרותיו הכמוסים ביותר והנעלמים מעין כל רואה. כל ענינים אלו שאצרו הוא ואבותיו המלכים – הרבי מחלק לנו, לחיילים, לצורך ניצוח המלחמה. לא מדובר על ענינים צדדיים וחיצוניים, אלא על הענינים הכי פנימיים ועצמיים.

"למה ניגרע"?

ישנם השואלים, הרי כל הענינים המדוברים אודות זה שהרבי מחלק דולרים וקונטרסים וכו', הרי זה הכל לפני ג' תמוז, אבל אנחנו, הנמצאים בדור אשר אותותינו לא ראינו, לכאורה אין לנו שייכות לזה?

לפני שאמשיך, הנני מוסר מודעה שאינני "מליץ יושר" של הקב"ה, ואינני מצדיק את המצב ח"ו באשר הוא שם. אנסה רק לתרץ את השאלה הספציפית הזו, בכל הנוגע אלינו.

ובהקדם: שאלה זו אינה רק בנוגע לאלה שנולדו אחרי ג' תמוז, וניתן לשאלה גם בנוגע לאלה שנולדו לפני זה. חלוקת דולרים, קונטרסים וכו' לא היתה הרי מקרה חד פעמי. היו ריבוי עצום של חלוקות. אם-כן, גם מי שקיבל פעם אחת ופספס בפעמים אחרות, חסר לו 'השפעה' זו לכאורה. ומה בנוגע לאלה שהיו בזמן החלוקה בשליחות בערי השדה, גם הם לא קיבלו, ולמה יגרע חלקם בגלל השליחות? בשלמא אלו שמרצונם לא נמצאו בזמן החלוקה מצד שבחרו לגור בריחוק מקום מ־770, הרי לא חייבים להם מאומה ("מ'איז זיי נישט שולדיג"), אבל השלוחים, שקיימו בעצמם "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" ולא הגיעו לרבי אלא מזמן לזמן ופספסו בינתיים 'חלוקות' רבות של דולרים, לעקאח, קונטרסים וכו', למה יגרע חלקם?!

וקרוב הדבר לומר – ועוד יותר מקרוב – שכל אלו שלא קיבלו את הדולר או הקונטרס וכו' היתה אצלם ההשפעה ע"י דבר אחר. כמובן שהרבי אינו מוגבל באופן השפעה כזה או אחר. הרבי אמר כמה פעמים בנוגע לחלוקת דולרים, שאלו הנמצאים כאן ומקבלים (יפדו ו)יתנו את הדולר לצדקה, וגם אלו ששומעים דרך ה'הוק-אפ' יעשו כן. היינו, שאלו שקיבלו את הדולר מידו הק', ההמשכה והשפעה היתה על-ידי-זה שקיבלו, ואלו שלא קיבלו ההשפעה אצלם היתה ע"י דבר אחר.

וממילא, הוא הדין והוא הדבר בנוגע לזמננו עתה, שברור הדבר, נעלה מכל ספק, שכל ההמשכות וההשפעות ישנם גם כעת, וזה שאין לנו אחיזה גשמית בזה, זה 'עסק' של הרבי ויכול הוא לפעול שהרוחניות יימשך בגשמיות אע"פ שאין לזה 'אחיזה'. נעלה מעל כל ספק שישנם כל הענינים של חלוקת לעקאח, דולרים וקונטרסים, וזה שאין לנו אחיזה גשמית בזה, ואין לנו דולרים, דונטרס וכיו"ב אינו מהווה סתירה לכך, כי ההשפעה ישנה, וכלשונו הק' במאמר באתי לגני תש"ל "מ'גיסט און מ'גיסט און מ'גיסט" [=שופכים ושופכים ושופכים]…

ויגבה לבו בדרכי ההתקשרות

מובן שבתוך שאר הענינים הפנימיים שהרבי משפיע לנו ישנו גם את ענין הרוממות וההתנשאות. כיון שהוא עצמו בבחינת מלך ויש אצלו ענין את ענין ההגבהה וההתנשאות – משפיע הוא לנו גם את ענין זה, בתוך שאר עניניו הפנימיים והעצמיים, כמדובר לעיל.

מובן מאליו שענין ההתנשאות של הרבי אינו התנשאות כפשוטו ח"ו, אלא התנשאות של קדושה, וכלשון כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע שנדפסה בתורת שלום "בא מיר איז פאראן עצמי, תיתי לי אז עס איז אזוי, איך בין ניט שייך צו קיין הגבהה והתנשאות נאר די מעשה איז אזוי, דער וואס איז מיר חושד זאל ליגען אין שאול תחתית"… [= אצלי נמצא 'עצמי'. תיתי לי שככה זה. אינני שייך לשום הגבהה והתנשאות, רק שאלו העובדות. מי שחושד בי – שיהא מונח בשאול תחתית…].

וכפי שמדייק הרבי בלשון הרמב"ם בנוגע למלך, ש"כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול, וחייב הכל בכבודו, כך צוהו להיות לבו בקרבו שפל וחלל", שמהלשון "כדרך . . כך" מוכח שאין זה ב' ענינים שונים, שמצד אחד חלק לו הקב"ה כבוד, ומצד שני ציווה עליו להיות בטל בתכלית, אלא שהוא ענין אחד – שמצד תכלית הביטול שלו הרי-הוא בתוקף המציאות, והיינו מפני שכנ"ל, אין זה התנשאות משלו ח"ו, אלא התנשאות של קדושה.

ואפס קצהו ושמץ מנהו משפיע הרבי לכאו"א מהחסידים, שיחד עם תכלית הביטול יהי' לו תוקף והתנשאות של "ויגבה לבו בדרכי ה'".

עבד מלך מלך

תוקף זה שמשפיע לנו הרבי, נוגע לעבודת ה' למעשה בפועל הן בעבודתנו עם עצמנו, והן בעבודתנו עם ה'חוץ', לתקן עולם במלכות ש-ד-י.

כאשר ניגשים לפעול עם יהודי שני, צריך לעשות זאת באופן של תוקף והתנשאות, מבלי להתפעל מהמלעיגים ומבלי להתפעל מהמניעות ועיכובים. צריכים לדעת שאנחנו למעלה מכל זה וכו'. כאשר בחור הולך ל'מבצעים' הוא צריך לגשת ליהודי שני בתוקף של מלך, ולא ח"ו עם תחושה שהוא, הבחור, 'בטלן' שיושב כל היום ולומד, והוא מגיע לבקש 'טובה' מאותו איש עסקים המעביד תחתיו אלפי אנשים ו'מנהל את העולם' שיסכים להניח תפילין. צריך לגשת ולדבר איתו בכל התוקף, ובהרגשת 'עבד מלך – מלך'. אף שכמובן צריכים לגשת כמובן בדרך ארץ המתאים, אבל יחד עם זה בכל הבטחון והברייטקייט..

רואים במוחש שכאשר שליח או תמים ניגש לדבר באופן שכזה, הוא נוחל הצלחה מעל ומעבר לכוחותיו ויכולותיו מצד עצמו. כמו שכתוב אצל משה רבינו ש"מדת אמת ראה", וזה גרם "ונפל על פניו", כך הוא אצל כל אחד ואחד, שכאשר הוא מדבר עם יהודי שני באמת, בתוקף ובשטורעם – היהודי השני מתפעל ומתבטל, ואם זה לא קורה בפעם הראשונה, הרי בפעם השניה או בפעם השלישית זה יפעל וימיס את כל המחיצות.

בעל גאווה חסידי

נקודה זו נוגעת ושייכת מאוד גם בעבודה עם עצמו. מכיון שהרבי משפיע לו הרגשה של רוממות והתנשאות, אינו נכנע לפיתויי היצר. וכידוע הפתגם אודות ר' מרדכי ליעפּליער שאמר על עצמו שלא נכשל מעולם מצד שהיה בעל גאוה, שבכל פעם שעלה ברצונו לעשות דבר־מה שלא כפי הכוונה, אמר לעצמו 'הרי אני חסיד של הרבי, ואיך אפול בכזה ענין?'…

או בסגנון אחר, כאשר תמים עומד ועושה חשבון נפש ממעמדו ומצבו ועלול להיות שיגיע למסקנה חס־ושלום ש"תראוני שאני שחרחורת", ועלול לבוא ע"י זה לידי עצבות ונמיכות הרוח – עליו לדעת שהוא קשור לרבי, והרבי משפיע לו את כל תוקף ההתנשאות של 'ויגבה לבו', ובמילא עליו לדעת שגם אם נפל ומעד, הרי זה רק (כהמשך הפסוק) "ששזפתני השמש", היינו שהוא מצד עצמו "חלק אלוקה ממעל ממש", והוא חסיד של רבותינו נשיאינו וכו' וכו', ומה שהגיע לכזה מעמד ומצב, זה רק מצד אומות העולם שסביבו – שמונים לחמה, שזפתני השמש – אבל מציאותו האמיתית ורצונו האמיתי הוא להיות תמים בתכלית השלימות.

כאשר חסיד מגלה בעצמו את מציאותו האמיתית, והרגשה זו ממלאת את כל מציאותו, הרי כל הנסיונות וכל הענינים החיצוניים מתבטלים בפניו כהמס דונג מפני אש, ועם התוקף של האיתן שבנשמה, יכול הוא ללכת לבטח דרכו באופן של הולך ומוסיף הולך ואור.

תיקון ל'שוטה'…

בקונטרס 'ומעין', מבאר כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע באריכות נפלאה את ענין השטות דלעומת־זה והשטות דנפש־הבהמית, ומדייק בזה בפרטי פרטים. ישנה שטות השייכת לבעל עסק ושטות השייכת ליושב אהל, ומאריך לבאר את השטות בהימשכות אחר תאוות עולם־הזה וכו' וכו'.

ומהי המסקנא של הקונטרס?

בפשטות היה אפשר לחשוב שהמסקנא תהיה אודות הצורך 'לא להיות שוטה', אך הסיום של הקונטרס הוא שונה לגמרי ממה שהיה ניתן לצפות (אלא שמחמת כל אריכות הדברים, לא כולם מגיעים לסיומו).

כ"ק אדמו"ר מהורש"ב מסיים שם, שכל מה שהתבאר לעיל הוא רק בנוגע למי שלא נכשל עדיין באף שטות, וצריך לדעת להיזהר 'לא להיות שוטה' ולהישמר מכל המכשולים שניצבים לפניו, אך מי שכבר נפל בשטות – לא יועיל לומר לו "אל תהיה שוטה", אלא העצה עבורו היא הסיום של הפסוק בפתיחת הקונטרס: "ומעין מבית ה' יצא והשקה את נחל השיטים", כי עבור מי שנפל לא יעזור לנסות ולהתחכם, אלא הפתרון למצבו הוא לגלות את המעיין שבנשמה, שהוא חלק ה'איתן' שבנשמה, וכאשר מעיין זה יצא ויתגלה, או אז "והשקה את נחל השיטים" מלשון שטות – זה יתקן את כל הפגמים שנכשל בהם ויוציא אותו ממעמדו ומצבו ויעמידו בקרן אורה.

כאשר חסיד מנצל את כוחות הרוממות וההתנשאות שהרבי משפיע לו, ומגלה את תוקף ה'איתן' שבנשמה שהוא היחידה שבנפש, "יחידה ליחדך" – אותו עצם אלוקי שאינו משתנה בשום מעמד ומצב, אותו חלק בנשמה עליו נאמר 'עם קשה עורף' למעליותא – ומגלה את עצם נשמתו בתוקף הכי גדול באופן של רוממות והתנשאות ולא נכנס כלל לשקלא־וטריא עם הצד שכנגד שמנסה לשכנע אותו שכבר נפל – זה בלבד יכול כבר לרומם אותו מכל הענינים בהם הוא שקוע, ולהוציא אותו מאפילה לאורה.

"עניני הוא להגביה"!

למעשה אפשר לחלק את הדברים האמורים לעיל לב' קווים כלליים: מצד החסיד, נדרש עבור ההתקשרות לימוד תורתו וקיום הוראותיו מתוך ביטול וקבלת־עול כמדובר לעיל, ומצד הנשיא – הרבי פועל בחסידים והמקושרים נשיאות ראש, שיהיה לכל אחד מהחסידים את התוקף של 'עבד מלך מלך', כדי שיוכל לעבוד את עבודתו באופן של "ויגבה לבו בדרכי ה'".

עלינו להתבונן בזה, להחדיר הכרה זו במוחנו ולחקוק אותה על לוח ליבנו. ענינו של הרבי הוא להגביה ולרומם כל אחד ואחד מאיתנו, ולגלות בנו את הכוחות הטמונים בנו, ואנחנו צריכים רק לא להפריע…

כבר התפרסם שהשד"ר הנודע הרה"ח ר' יוסף (יוס'ל) ויינברג ע"ה הי' צריך פעם להכניס לרבי ענין חשוב ודחוף באמצע הלילה, ותחב את הפתק מתחת לדלת חדרו של הרבי, מתוך תקווה שכאשר הרב חודקוב יצא מהקודש, הוא ישים לב לפתק המונח שם ויעביר אותו לרבי, אך בפועל הרב חודקוב לא הבחין בפתק המונח, והרבי הרים את הפתק בעצמו.

כשנודע על כך לרב ויינברג, הרגיש אי־נעימות גדולה מאוד מכך שגרם טרחה לרבי להתכופף ולהגביה את הפתק, והוא הכניס פתק בו התנצל על מה שאירע. כעבור זמן הוציא הרבי מענה: "הלא זה כל עניני צו אויפהויבען ובפרט דאס וואס אנדערע פארזעהן" [= והרי כל עניני להגביה, ובפרט מה שאחרים לא שמים על־לב].

הרבי מגבי' ומרים, "ער שטעלט אוועק העכער" [= הוא מעמיד אותנו ב'מקום' גבוה יותר]. כשיהודי מתקשר לרבי, הרי הרבי "שטעלט אים העכער". וכפי שהרבי דיבר – במיוחד בזמן האחרון – בנוגע למשיח, שכתוב שהוא יעמוד על גג ביהמ"ק. והרבי התבטא באחת השיחות "משיח שטעלט אוועק יעדער אידן על גג ביהמ"ק" [=משיח מעמיד כל יהודי על גג בית המקדש]. יש ביהמ"ק עם כל המעלות וכו', ומשיח שטעלט אוועק א אידן "על גג ביהמ"ק" – למעלה מהכל. כשיהודי עושה את עבודתו מלמטה למעלה, והוא מתמסר בתנועה זו של ביטול וקבלת-עול, אזי הרבי שטעלט אים העכער ומגלה אצלו את ה'איתן' והתוקף שבנשמתו.

ובפשטות, הרי רואים בהתוועדויות של הרבי – וגם היום אפשר לראות זאת ולהרגיש זאת ע"י הוידאו – איך הרבי מגביה, בגשמיות ממש וכל שכן ברוחניות, את כל הקהל בתנועת יד אחת, והתנועה הכללית של ההתוועדות הוא שהרבי מרים ומגביה את החסידים, וכמו שכתוב אצל משה רבינו ש"כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל", הרבי הוא משכמו ומעלה גבוה מכל העם וכשהרבי מדבר הרי הוא מרים ומגבי'. זוהי המציאות! הוא מרים! אנחנו צריכים רק להניח לו לעשות זאת.

כאשר חסיד רוצה להישאר עם ישותו העצמית, עם ה'מרה שחורה', ולחשב מי אני ומה אני – בזה עצמו הוא לא נותן לרבי להרים ולהגביה אותו. אבל כאשר מתקשר לרבי, הרי על משיח נאמר "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד", וכשיהודי מתקשר עם הרבי, הרבי מרים אותו ביחד עמו. ועם התוקף הזה שמקבלים מהרבי, הוא יכול לעבוד את עבודתו כדבעי עם כל השטורעם.

אם ברצוננו או שלא ברצוננו, זוהי המציאות, הרבי מרים! עלינו רק להתקשר לרבי כפי הנדרש מאיתנו.

צמצום לאו כפשוטו!

בשנים כתיקונם, ראינו בעיני בשר שכאשר נכנסו ריבוי יהודים לרבי, הרבי העניק לכל אחד בפרט את מלא היחס ואת מלוא תשומת־הלב, וכשהרבי העניק ליהודי דולר או ברכה, הי' זה כאילו אין עוד אף אחד בעולם מבלעדיו, וכאילו אין לו בעולמו שום דבר חוץ מיהודי זה שעובר כעת לפניו. כמו"כ ראינו איך הרבי עומד שעות על גבי שעות, אם זה בחלוקת דולרים, בקריאת פ"נים על האוהל, במיוחד בשנים האחרונות, ומקדיש שעות אין־ספור מזמנו על מנת לברך יהודים ולהתפלל עליהם. וגם אם היום אנחנו לא רואים את זה בעיני בשר, הרי ידוע שחסידות פסקה וגילתה שצמצום לא כפשוטו, ולכל חסיד ברור ופשוט שגם עתה מעתיר בעד כל המקושרים אליו, וכאז כן היום דואג הרבי בגשמיות ממש עבור כל אחד מאיתנו ומגביה ומרומם ומנשא אותנו.

וכאשר חסיד מסתכל ומתבונן בתמונה של הרבי, הרי כדברי הרבי במענה לאישה שחשה חלישות באיזשהו ענין "תסתכל בתמונתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר בעת שמרגישה חלישות . . ותזכור אשר גם הוא, בהיותו רועה נאמן אמיתי של ישראל – מסתכל בה בשעה זו", ואין זה רק כעין הרגש חסידי של התוועדות או איזו מציאות מדומה, אלא כן הוא בגשמיות, ודברים כפשוטם.

החידוש בזה הוא, שלא רק כאשר רואים את הרבי בגשמיות, אלא אפילו בזמן שלא רואים את הרבי בגשמיות, והחסיד רק מסתכל על תמונה של הרבי, הנה הרבי מסתכל ומביט בו באותה שעה, והסתכלות של הרבי הרי היא באופן של "טוב עין", כלשון הפסוק "טוב עין הוא יבורך", וכהביאור באחד המאמרים של אדמו"ר הריי"ץ, ש"הטוב עין" גופא היא הנותנת ופועלת את הברכה. הרבי מסתכל על כל יהודי בעין טובה, ומעורר ומגלה בכל יהודי את הטוב שבו.

פעולתו של מבט של הרבי

בו' תשרי ה'תש"נ, חילק הרבי קונטרס 'ושאבתם מים בששון' של אדמו"ר ה'צמח־צדק', ביחד עם לעקאח ומכתב כללי מתאריך ו' תשרי. מספר ימים לאחר מכן, בש"פ האזינו אמר הרבי שבשעת החלוקה "היתה ההשתדלות לראות את כל אחד ואחת, כדי לראות את הכוחות שיש לכל לכאו"א מישראל". זה הי' דבר יוצא דופן ומאוד מיוחד שהרבי יאמר מילים כאלו, אבל כלשון הידוע "כל דבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא", באמת כך זה בכל חלוקה וכיו"ב, הרבי מביט במקבל ומעורר בו כחות פנימיים ועצמיים.

עלינו להוסיף ולהתחזק בכל דרכי ההתקשרות, ולהקדיש זמן לחשוב ולהתבונן בנקודה זו, שעצם הקשר שלנו עם הרבי מגביה ומנשא אותנו מעלה מעלה, ועצם הידיעה שכן הוא בוודאות, נותנת את הכח להתנשא באופן של "מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון", ולהביא לידי גילוי את תוקף ה'איתן שבנשמה', ולפרוץ את כל הגדרים וההגבלות מבפנים ומבחוץ, ועד לגילוי היחידה הכללית, בהתגלות השלימה בקרוב ממש!

לחיים ולברכה!