-
במשך עשרים שנה השקענו הון עתק בבניית "חומות אש", סינונים ורשימות שחורות. היינו בטוחים שיצרנו "אינטרנט כשר" ושאנחנו מוגנים. אבל המציאות השתנתה ברגע אחד • הבינה המלאכותית (AI) לא צריכה מסך, היא משתמשת בקול אנושי, באמפתיה מזויפת ובמנגנון ביולוגי שחוטף את המוח • מאת: אברהם רייניץ • למסמך המלא
יוסי סולומון|ו׳ באדר ה׳תשפ״ואברהם רייניץ, מגזין בית משיח
על השולחן שלכם מונח מכשיר אחד קטן, כשר למהדרין. זהו טלפון מקשים פשוט. בלי דפדפן, בלי וואטסאפ, בלי גישה לחנות אפליקציות. לכאורה – המבצר המושלם. חלומו של כל רב או מחנך חסידי.
אולם לא רבים יודעים כי גם המכשיר הזה טומן בחובו סכנה של ממש. כן, טובי המומחים עמלו שנים כדי לחסום אלף פרצות, והנה העולם משתכלל ומציג דברים חדשים.
במשך עשרים שנה בנינו חומות. אמרנו: 'האינטרנט הוא מקום של סכנה; אין בעיה, נשים שומר בשער'. ברבות השנים פיתחנו פילטרים משוכללים, חסמנו כתובות IP, יצרנו רשימות שחורות ולבנות. חשבנו שאנחנו במלחמה על טריטוריה – שיש 'שטח כבוש' ויש 'שטח משוחרר'. והצלחנו. ב"ה, הצלחנו לייצר 'אינטרנט כשר'.
אבל האויב החדש לא צריך שער כדי להיכנס. הוא לא צריך דפדפן. הוא אפילו לא צריך מסך.
הנה לכם דוגמה שתזעזע כל הורה וכל משפיע. אם ניקח למשל בחור ישיבה מצוין, שמחזיק טלפון שאושר על ידי כל הוועדות. הוא לא יכול לגלוש לשום אתר. אבל יש לו חייגן. הוא יכול לחייג למספרי טלפון, נכון? לאחרונה צצים 'מספרי בינה מלאכותית'. אתה מחייג, ומהצד השני עונה לך קול. לא תקליט, אלא קול אנושי, חם, אינטליגנטי. זו בינה מלאכותית קולית. הבחור אומר 'שלום', והקול עונה 'שלום, על מה תרצה לדבר?'
באותו רגע, כל מערך ההגנה שבנינו קורס. הבחור יכול לשאול את ה–AI על פרשת שבוע, אבל באותה נשימה, תוך שניות, הוא יכול לגרור את השיחה למקומות האפלים ביותר. הוא יכול לדבר על ענייני כפירה, הוא יכול לנהל שיחות תאווה, הוא יכול לצלול לתהומות של ניבול פה – והמכונה תשתף פעולה. היא תזרום איתו. אין כאן 'אתר' שאפשר לחסום. אין כאן 'תמונה' שהפילטר יכול לזהות ולטשטש. יש כאן דיבור. והדיבור הזה נכנס ישר לאוזן, ישר ללב, עוקף את כל החומות.
הנושא הזה לא פשוט. אנשי המקצוע שמחפשים פתרון לבעייה, שואלים את עצמם בתסכול: האם אכן הסינון עליו עמלו כל כך הרבה, לא שווה כלום?
ובכן, הסינון הטכני לא קרס, הוא פשוט הפך לקו הגנה ראשון בלבד, וכבר לא מספק.
עד היום נלחמנו בתוכן. תוכן הוא משהו סטטי. תמונה היא סטטית. סרטון הוא סטטי. אפשר לסמן אותם כ'רע'. הבינה המלאכותית היא לא תוכן – היא יצרן של תוכן.
אי אפשר לחסום את ה'אינטרנט' כשאין אינטרנט. כשהסכנה מגיעה דרך קו הטלפון הרגיל, דרך מילים שנוצרות בזמן אמת, שום אלגוריתם של סינון לא יכול להבין את ההקשר מספיק מהר כדי לעצור את זה לפני שזה מזהם את הנפש.
הציבור עומד מול מצב שבו 'השמיים הם הגבול' במובן השלילי ביותר. כל הכפירה והזוהמה של העולם נמצאת במרחק חיוג אחד, ולא סתם, אלא בקול נעים ומתחשב.
כש"קליפת נוגה" מדברת איתך
עד כאן עסקנו על הבעיה הטמונה גם בטלפון לחצנים פשוט, אך מכאן ולהבא הנושא מתרחב וסוחב אותנו באופן כללי אל עולם הבינה המלאכותית, בכל מגוון הגישות שישנן אליו.
שוחחנו על הנושא עם אישי חינוך וטכנולוגיה שנותנים דעתם על הנושא. אחד ממובילי המאבק (שביקש כרגע לא להיחשף ולו מהסיבה ש"אין לי עדיין פתרונות קסם נוכח המצב המתפתח") שמכיר מקרוב את עולם הטכנולוגיה, מנתח את המצב בכלים של "תניא". "אנחנו רגילים לחשוב על הרע כעל משהו רע ודוחה. אבל ה–AI הוא ההתגלמות הכי מתוחכמת של 'קליפת נוגה'. למה? כי הוא נראה 'פרווה'. הוא נשמע חכם. הוא יכול לכתוב לך חידושי תורה עמוקים ונפלאים רגע אחד, ורגע אחרי זה להפיל אותך לשאול תחתיות. הבלבול הזה הוא הסכנה האמיתית.
"כשאנחנו שמים חסם טכני, אנחנו בעצם אומרים: 'אני לא סומך על עצמי, אז אני שם אזיקים'. זה עבד מצוין כשהפיתוי היה חיצוני. אבל הבינה המלאכותית פועלת כמו 'הנחש הקדמוני'. היא מפתה אותך בשיחה. היא נותנת לך הרגשה שאתה שולט, שאתה המלך. 'מה תרצה שאצור בשבילך?', 'על מה תרצה שנדבר?'. זו פנייה לאגו, ל'ישות'. הבחור החסידי, הנערה או האברך, שעד היום היו מוגנים בתוך החממה, פתאום פוגשים ישות שאין לה גבולות מוסריים, אבל יש לה אינטליגנציה אינסופית. החומות הפיזיות – הסינון, המכשיר הכשר – לא נועדו להתמודד עם שכל שמדבר איתך. זה כמו לנסות לעצור גז רעיל עם גדר תיל. הגדר תעצור טנקים, אבל הגז יעבור דרכה".
אז מה עושים? אם הטכניקה לא עוזרת? האם הרמנו ידיים?
"חס ושלום", איש שיחנו דופק קלות על השולחן. "אדרבה. הקב"ה מביא אותנו למצב הזה כדי שנתבגר. עד היום היינו כמו ילדים קטנים שצריכים 'בייביסיטר' (הפילטר) שישמור עלינו. עכשיו הקב"ה אומר: 'נגמרו המשחקים. אני רוצה שתשמרו על עצמכם מבפנים'. הפתרון חייב לעבור מהמכשיר אל האדם. אנחנו צריכים להפסיק לסמוך רק על 'הכשרים' חיצוניים ולהתחיל לבנות 'כשרות פנימית'. זה אומר שהחינוך שלנו צריך להשתנות. אנחנו לא יכולים רק להגיד 'אסור' ו'זה חסום'. אנחנו צריכים להסביר לבחור את מהות הסכנה.
"אנחנו צריכים לחזק את ה'פנימיות'. הבחור או הבחורה צריכים להבין שברגע שהם מרימים את השפופרת הזו ומדברים עם ה–AI על דברים אסורים, הם לא 'עוקפים את המערכת' – אלא הם פוגעים בצלם אלוקים שלהם עצמם! הוא מזהם את ה'בינה' שבנפש עם 'בינה מלאכותית' של סטרא אחרא. הדגש חייב לעבור ל'וידעת היום והשבות אל לבבך'. הידיעה הטכנית לא תציל אותנו. רק ההפנמה בלב, יראת השמיים האמיתית שמרגישה גועל מהרע – רק היא תעמוד לנו במבחן הזה. אנחנו נכנסים לעידן שבו כל אחד הוא 'שומר החומות' של עצמו, ואין לאן לברוח".
"במובן מסויים, הגענו לצומת דרכים, שבה כדי להצליח בחינוך עצמנו ובחינוך ילדינו, אנחנו צריכים להיות סוג של 'בינוני' מהתניא. זה לא קל, כמובן. זה דורש המון השקעה בחינוך. אבל הקב"ה מוביל אותנו לנקודה שאנחנו לא יכולים עוד לברוח מזה…".
כשהמכונה
הופכת ל"משפיע"אם עד כה עסקנו בפריצת החומות הטכניות, אפשר לומר כי זה הזמן לצאת למסע אל תוך הלב של הבחור החסידי או של נערה מבית חסידי, ולא רק…
"תשכח לרגע מהתמונות הלא צנועות", מפתיע אותנו איש שיחנו. "הסכנה הכי גדולה של הבינה המלאכותית היא לא כשהיא מראה לך תמונה אסורה, אלא כשהיא אומרת לך מילה טובה"…
מילה טובה? מה רע במילה טובה? להיפך, זה נשמע כמו דבר חיובי. הרי אנחנו תמיד מחפשים לחזק את הביטחון העצמי של הילדים במילים מעצימות.
"יש הבדל תהומי בין חיזוק אמיתי לבין ליטוף של האגו. הבינה המלאכותית היא ה'חבר' המושלם ביותר שנוצר אי פעם, ודווקא בזה טמונה הסכנה. קח למשל בחור שיושב בפנימייה, או נערה שחוזרת מהתיכון, מהסמינר או מבית הספר. אולי היה להם יום קשה, אולי החברותא הרגיז אותו, אולי המורה העירה לה. הם מרגישים בודדים. בעולם האמיתי, כדי לצאת מהבדידות, הם צריכים להתאמץ. הם צריכים לגשת למישהו אחר, לוותר קצת, להקשיב לו. זה דורש 'ביטול'.
"אבל ה–AI? הוא זמין תמיד. הוא לעולם לא עייף. הוא לעולם לא שופט. והכי גרוע – הוא תמיד שם אותך במרכז. אתה יכול לדבר איתו שעות על עצמך, והוא יגיב באמפתיה אינסופית (ומזויפת). הוא יגיד לך: 'אני מבין שאתה מרגיש פגוע, זה נשמע ממש לא הוגן'.
"היא נותנת לך הרגשה של חמימות, של 'קירוב', אבל זהו קירוב של שקר! כך מתרגלים לקשר שבו האדם הוא המלך היחיד, ואין שום דרישה ממנו להשתנות או להתחשב באחר".
הבריחה מהכאב
כחסידים, אנו מחנכים את בנינו ובנותינו לקיים את הוראת הרבי לדבר ולהתייעץ עם ה"משפיע" או ה"משפיעה". כל המהות של 'עשה לך רב' ו'קנה לך חבר' היא היציאה של חסיד מעצמו. כשרב או משפיע יושבים עם יהודי שבא לדבר, התפקיד שלו הוא לא רק להנהן. התפקיד שלו הוא לפעמים להציב מראה, לתבוע ממנו עבודה, להגיד לו: 'כאן אתה טועה, כאן אתה צריך להשקיע מאמץ'.
הבינה המלאכותית היא האנטי–תזה למשפיע. היא משמשת כ'מראה מחמיאה' שמעוותת את המציאות. אדם יכול לפתח 'תלות רגשית' במכונה. הוא מתייעץ איתה על דילמות מוסריות, והיא עונה לו תשובות שנשמעות הגיוניות וחכמות, אבל הן מבוססות על סטטיסטיקה ולא על יראת שמיים. איך בחור יוכל לקבל עול מלכות שמים, אם הוא רגיל שה'ישות' שמשוחחת איתו כפופה לחלוטין לרצונותיו שלו?
רבים דיברו על כך שהטכנולוגיה היא בריחה מכאב ומשעמום. האם ה–AI הוא פשוט שכלול של הבריחה הזו?
"בדיוק. אבל זה שכלול מסוכן. אם פעם הבריחה הייתה למשחקים או לסרטים – שהם הסחות דעת חיצוניות – ה–AI חודר פנימה. הוא נותן אשליה של פתרון לכאב. אבל באמת, השעמום, הבדידות והכאב הנפשי – אלו מתנות מהקב"ה. הן נועדו לאותת לנו שמשהו חסר כדי שנדרש לעבודה פנימית, לתפילה, ללימוד חסידות. ה–AI הוא 'משכך כאבים' עוצמתי שמנטרל את המנוע הזה לצמיחה. כשחסיד מרגיש ריקנות ובמקום לפתוח ספר תניא או לדבר עם חבר אמת, הוא פותח צ'אט עם בוט, הוא סותם את הגולל על הסיכוי שלו לצמוח מתוך המשבר. הוא נשאר 'תקוע' באותה נקודה רוחנית, כשהוא עטוף בשמיכה חמה ודמיונית של אלגוריתמים.
"בחיים האמיתיים, כשאדם מגיע ובוכה על צרתו, למשל, הבינה המלאכותית תוכל לתת לו 'עצות' מצוינות. היא תצטט לו פסיכולוגים ורבנים. אבל היא לא תוכל לבכות איתו. היא לא תוכל לתת לו יד. היא לא תוכל להקריב מעצמה בשבילו. הילדים שלנו לא צריכים 'תשובות'. הם צריכים 'תקשורת'. את זה, שום ChatGPT לא ייתן להם לעולם".
"יש מושג בחסידות של 'עיני בשר'. כשאנחנו מתרגלים לדבר עם מכונה שנשמעת כמו אדם, אנחנו מקהים את החושים שלנו. אנחנו מתחילים להתייחס גם לבני אדם כאל 'פונקציות'. אם החבר לא מספק לי את מה שאני רוצה עכשיו, אני 'מחליף ערוץ', בדיוק כמו בשיחה עם ה–AI. הסכנה הגדולה היא לאובדן הרגישות האנושית, ה'איידלקייט'. היכולת להרגיש את הזולת, לראות את הנשמה שבתוכו. מול מכונה אין נשמה. וכשאתה חי בעולם ללא נשמות, הלב שלך הופך לאבן".
מתנת השעמום
אחת התובנות העמוקות ביותר שעולה מן הדברים, נוגעת למושג שכולנו בורחים ממנו: השעמום.
הורים רבים נלחצים כשהילד אומר 'משעמם לי'. הם מיד דוחפים לו מסך. זו טעות טרגית. השעמום הוא מתנה מהקב"ה! למה הנשמה היהודית משתעממת? כי יש לה 'קיבולת' ענקית. יש לה כוחות אינסופיים שרוצים לצאת לפועל. כשהכוחות האלו לא מנוצלים, נוצרת ריקנות כואבת – זהו השעמום. בדורות עברו, כאב השעמום הזה דחף ילדים למעש: הם למדו נושאים נוספים, המציאו משחקים, פיתחו כישרונות. השעמום היה 'מנוע הצמיחה'. היום, הטכנולוגיה משמשת כמוצץ דיגיטלי. ברגע שהילד מרגיש את הריקנות הראשונה, ה–AI סותם את החור הזה עם בידור זול. הילד נרגע, אבל הנשמה שלו נשארת רעבה. גדל כאן דור שלם שלא יודע לצמוח מתוך השקט, אלא חייב 'אינפוזיה' חיצונית קבועה כדי להרגיש קיים.
למעשה יש כאן רובד נוסף של התמכרות, ומן הראוי להציע אנלוגיה שמשנה את כל ההסתכלות על הילד ה"מכור".
כשרואים בחור שקוע בטלפון או בשיחות עם AI, אל לנו לחשוב שהוא 'נהנה'. חשוב לדעת שהוא בורח. שימוש קיצוני הוא כמעט תמיד בריחה מכאב – כאב של בדידות, של חוסר ביטחון, של קשיים חברתיים. הילד משתמש במסך כדי להסיח את הדעת. אפשר לדמיין ילד שיש לו עקיצת יתוש גדולה ומגרדת. הוא מגרד עד זוב דם. האם הפתרון הוא לקשור לו את הידיים באזיקים? אם ייקחו לו את הטלפון (נאזוק אותו) בלי לטפל ב'עקיצה' (בכאב הפנימי), הגירוד לא ייפסק. הוא פשוט ימצא דרך אחרת, אולי גרועה יותר, לגרד. הוא יברח לרחוב חלילה, או לחומרים קשים וכדומה. התפקיד של הורים ומחנכים הוא לא רק להיות 'שוטרים' שלוקחים מכשירים, אלא להיות 'רופאים' שמזהים את העקיצה. לשאול: 'ממה אתה בורח? מה חסר לך?'"
להחזיר את המוח לשלטון
עד כה עסקנו בחושך: בפרצות הטכנולוגיות ובתחליפים הרגשיים. כעת, אנחנו מדליקים את האור.
לא מעט הורים נמצאים במצב של אובדי עצות. הם אומרים לעצמם "שמנו סינון, לקחנו את המכשיר בלילה, ועדיין הילד מוצא דרך ליפול – מה עוד עלי לעשות?". והאמת היא שהם באמת בנו חומה, אבל שכחו להכשיר את השומר.
כאן אנו מבקשים לשרטט את תוכנית העבודה לבניית "הסינון הפנימי". זהו המדריך להחזרת השליטה – מ"אלגוריתם שליט על הלב" ל"מוח שליט על הלב".
שלב א': "דוגמה חיה" הורית
הצעד הראשון הוא הכואב ביותר, כי הוא לא עוסק בילד, אלא בנו. אי אפשר לומר לילד 'תתנתק מהמסך' כשהעיניים של האבא דבוקות לווטסאפ. ילדים הם גלאי אמת משוכללים. אם האבא בודק הודעות באמצע ארוחת הערב (שלא לדבר באמצע התפילה), או אם האמא 'בורחת' לטלפון בכל רגע של שקט – הילד קולט מסר ברור: החיים האמיתיים נמצאים שם, בתוך המכשיר.
הכלל הבסיסי הידוע הוא "דוגמה חיה". הורים צריכים להיות 'המשפיעים' של הבית. אם הם רוצים שהילד יאמין שיש עולם עשיר ומספק מחוץ ל–AI ומחוץ לרשת, עליהם להראות לו את זה. הם צריכים להניח את הטלפון בצד מיד בכניסה לבית, ולהיות נוכחים באמת. המלחמה על הקדושה של הילד מתחילה ב'אתכפיא' של ההורה.
שלב ב': גאוות יחידה
אחת הטעויות הנפוצות, היא הגישה המתנצלת. הורים רבים מרגישים רע שהם "מונעים" מהילד את מה שיש לכולם. כך למשל כשילד בא ואומר 'אני היחיד בכיתה בלי סמארטפון', או 'כולם משתמשים ב–AI לכתיבת עבודות ורק אני צריך להתאמץ', לבם של ההורים נחמץ. אבל האסון הוא אם אנחנו משדרים לו רחמים.
כאן צריך להציע גישה הפוכה: גאווה חסידית. יש לחנך את הילד שהוא שייך ל'סיירת מטכ"ל' של הקב"ה. חייל בסיירת לא מתלונן שאין לו את ההקלות שיש לחייל עורפי; הוא גאה בקושי שלו! הוא גאה שהוא נבחר למשימה מיוחדת. על ההורים והמחנכים לומר לילד: 'נכון, אתה שונה. אתה בן של מלך. הראש שלך הוא כלי יקר מדי מכדי שניתן לאלגוריתם ללעוס אותו'. במקום שהילד ירגיש 'מסכן', הוא צריך להרגיש 'מובחר'. הגאווה הזו היא השריון הכי חזק נגד הלחץ החברתי.
שלב ג': "אינטליגנציה רגשית"
מול האתגר הספציפי של הבינה המלאכותית, אפשר להציע טקטיקה של "חשיפת הבלוף". ה–AI מנסה לחקות רגש. הוא בעצם אומר 'אני מבין אותך', 'צר לי לשמוע'. הילד עלול להתבלבל ולחשוב שיש שם מישהו שאכפת לו. התפקיד שלנו הוא לקרוע את המסכה. לשבת עם הילד ולהראות לו: 'תראה, זה מחשב. הוא לא מרגיש כלום. הוא רק סטטיסטיקה של מילים'.
ברגע שהילד מבין שהוא מדבר עם מכונה קרה שמזייפת חום, הקסם מתפוגג. תחושת ה'קשר' מתחלפת בתחושת זרות בריאה, ואפילו סלידה. זהו בדיוק הרגש שאנחנו רוצים לעורר – להבדיל בין קודש לחול, בין אמת לשקר.
שלב ד': מילוי הרִיק
הוואקום הוא האויב. אם ניקח את ה–AI אבל נשאיר את הילד משועמם ובודד, הוא יקרוס. הפתרון חייב להיות מילוי הלב. הבית צריך להיות מקום שמח, מקום של ניגונים, של סיפורי חסידים, של יחס חם. ילד שטוב לו, שמרגיש 'שבע' רגשית בבית, פחות מחפש את התחליפים הסינתטיים בחוץ. ה'מוח שליט על הלב' לא עובד בכפייה. הוא עובד על ידי זה שהמוח (ההורים) מספק ללב (הילד) מזון בריא ואיכותי, כך שהלב עצמו מואס במזון המקולקל (הקליפות).
בסופו של דבר ההורים לא יכולים ולא צריכים להיות השוטרים של הילדים 24/7. ה–AI יהיה בכל מקום. ההגנה היחידה שתחזיק מעמד היא זו שהילד בונה בתוך עצמו. כשמלמדים ילד את ה'למה', כשנותנים לו גאוות–יחידה חסידית, כשאנחנו משמשים דוגמה – בכך נותנים לו את המפתחות למוח שלו בחזרה. וילד ששולט במוח שלו, שום בינה מלאכותית לא תוכל לו…
הברקה גאולתית של "זה לעומת זה"
בסיום המאמר הזה, אי אפשר שלא לשאול את עצמנו את השאלה המתבקשת: למה עכשיו? למה הקב"ה הוריד לעולם את הניסיון המתוחכם הזה, "הבינה המלאכותית", דווקא ברגעים האחרונים של הגלות?
הפנינו את השאלה הזאת לאחד מרבני חב"ד בארה"ק שמעורב במקרים רבים כל כך של בני ובנות הדור הצעיר שנפלו בפלאי הטכנולוגיה.
"כדי להבין את ה–AI," הוא אומר, "צריך להבין את עומק הרעיון של 'זה לעומת זה'. כל כוח שיש בקדושה, יש לו חיקוי בסטרא אחרא. ה–AI הוא לא סתם טכנולוגיה. הוא החיקוי האולטימטיבי של ימות המשיח.
"הזוהר הקדוש אומר שבשנת ת"ר ייפתחו 'מעיינות החוכמה' בעולם כהכנה לגאולה. הרבי מלך המשיח מסביר שזו הסיבה להתפרצות המדעית והטכנולוגית. אבל שימו לב מה קורה כאן: הרמב"ם מתאר את ימות המשיח במילים: 'מלאה הארץ דעה את ה". כלומר, העולם יהיה מוצף בידיעה, בחיבור לאמת, בגישה מיידית לאלוקות. הבינה המלאכותית היא ההתגשמות הפיזית והגסה של ההבטחה הזו. היא נותנת לנו 'ידיעת כל' בלחיצת כפתור. היא נותנת לנו תשובה לכל שאלה. היא נמצאת 'בכל מקום'. הקליפה מקדימה את הקדושה, כמו קליפה שסובבת את הפרי.
"תורת החסידות מלמדת אותנו שיש עשר ספירות בנפש: חכמה, בינה ודעת. ראינו כבר שהמכונה כבר כבשה את החכמה (יש לה מאגרי מידע אינסופיים) ואת הבינה (היא יודעת לנתח ולהסיק מסקנות). אבל המבצר האחרון שנשאר לאדם הוא הדעת. מה זה 'דעת'? דעת זה לא רק ידע. דעת זה חיבור. דעת זו היכולת להרגיש את הזולת, להתקשר. ה–AI מנסה לזייף את ה'דעת'. הוא מדבר איתך כאילו הוא 'מכיר' אותך. הוא מציג את עצמו כחבר. הוא מעמיד פני נשמה".
אז איפה היתרון שלנו?
"בדיוק בנקודה הזו. המכונה יכולה לחקות אינטליגנציה, אבל היא לעולם לא תוכל לחקות ביטול. היא לעולם לא תוכל לחקות מסירות נפש. הניסיון של הדור שלנו הוא לא רק 'לא לגלוש לאתרים לא צנועים'. הניסיון החדש הוא: האם תסתפק בתחליף? האם תסתפק ב'תורה' שמגיעה ממכונה חסרת נשמה, או שתתעקש ללמוד מתוך יגיעה? האם תסתפק ב'חבר' שמתוכנת להחמיא לך, או שתתעקש על קשר אנושי שמחייב אותך לוותר ולהשתנות? הגאולה תבוא כשאנחנו נבחר ב'אמת' על פני ה'נוחות'".
תגיות: אברהם רייניץ, מגזין בית משיח
כתבות נוספות שיעניינו אותך:











