הולכים לדרכנו, דרך יעקב • הרב מנחם טל

הרב מנחם טל, מגזין בית משיח

לחיים חסידים!

מעשה בילד שהלך על שפת הים וחיפש מקל לאחוז בו. עבר שם זקן ושאלו: "מה אתה מחפש?!"

ענה הילד: "מקל".

"מדוע?!" התעניין הזקן. הילד הראה לו שבכיסו יש מטפחת אדומה, והוא רוצה לחברהּ למקל, ולנופף לשלום לאוניה שנמצאת בים… 

התפלא הזקן: "האוניה רחוקה ואתה קטן ונמוך, ובכלל רב החובל הוא אדם מאוד עסוק ולא נראה שיש לו זמן לחפש ילדים מנופפים על החוף…"

הילד לא השיב, רק חיבר את המקל למטפחת האדומה וחיכה שהאוניה תתקרב לחוף, ואז נעמד על קצה אצבעותיו ונופף בכל כוחו לרב החובל…

הזקן אימץ את עיניו והסתכל לכיוון האוניה ולא האמין למראה עיניו, רב החובל עומד על סיפון האוניה ונופף לילד עם מטפחת לבנה…

נדהם הזקן: "איך הצלחת לתפוס קשר עין עם רב החובל שבוודאי עסוק כל כך?!"…

ענה הילד: "רב החובל – הוא אבא שלי"!

כך אנו אומרים בפיוט של הימים הנוראים "כי הנה כהגה ביד המלח". זהו דימוי שה' הוא "המלח" – רב החובל – ואנו בניו, ועל ידי הברכות, התפילות, המצוות והתורה שלנו, אנו קוראים ו"מאותתים" כביכול לה' שיפנה אלינו.

ידוע ההסבר בחסידות על המילים "ברוך אתה ה"' – שאנו "מברכים" (מלשון הברכה והמשכה) וממשיכים את "אתה" (דרגה של עצמות ומהות) לתוך העולמות, ובכך אנו ממשיכים את ה' להיות "אלוקינו", ובשלב הבא להיות "מלך העולם".

כן מוסבר בחסידות שיהודי קורא בתורה – המילה "קורא" הרי זה כמו שילד קורא לאביו שיבוא אליו, כך אנחנו על ידי התורה קוראים לאבא שבשמיים להיות איתנו.

להביא את ה'מתוק' של תשרי לכל ימות השנה

ידועה האימרה שאחרי גמר חגי תשרי מגיעה ההכרזה של "ויעקב הלך לדרכו". עד כה היינו בדרגת 'ישראל' הרומזת על רוממות ("לי–ראש") מענייני החולין, אך כעת יורדים לבחינת 'יעקב' (מלשון עקב) – ירידה לענייני החולין, אך זה נעשה באופן של "דרכו" – "כל מעשיך לשם שמיים" ו"בכל דרכיך דעהו". כעת הזמן שבו "פורקים את החבילות".

ישנם תרמילאים רבים שמטיילים בעולם, ובכל אזור שהם מטיילים בו, הם לוקחים עמם מזכרת או חפץ מיוחד שמאפיין את המקום. כך גם אנו, בכל חג בו היינו, אנו לוקחים ממנו משהו – החלטה טובה, ווארט מחזק, מאמר או שיחה בחסידות שאיתם צועדים ו'חיים' במשך השנה הבאה עלינו לטובה. 

כך או כך, עדיין לא מאוחר לאחל ולברך זה את זה בברכת "שנה טובה ומתוקה", וכמו שהרבי מלך המשיח מסביר, שלא די לאחל שיהיה "טוב" – אלא צריך לדאוג לאחל ולהבטיח שהקב"ה יתן גם "מתוק", שהרי על טוב אפשר להתווכח – לאחד זה טוב ומחזק ולשני זה דוקר ומכאיב (לדוגמה: דיקור סיני) אבל על מתוק, ובפרט מתיקות של דבש, אין עוררין…

אף אנו נשתדל לדאוג לזולת לטוב ובפרט למתוק – ובמידה כנגד מידה, יתן לנו הקב"ה שנה טובה ומתוקה.

חוּשָׁה שְׁלַח מָשִׁיחַ 

השנה אירע לנו אירוע מיוחד במינו: כשלושים בני ובנות נוער הגיעו לאמירת סליחות בחודש אלול. יותר מכך, יוזמה זו באה מצידם באתערותא דלתתא לגמרי; הם פשוט באו אלי הביתה ודפקו על הדלת וביקשו שנארגן בבית הכנסת של המושב אמירת סליחות בסגנון ספרדי… הם נתקלו בפרסום המוני במדיה על פיוטי הסליחות, וזה עורר אצלם את נקודת היהדות. 

בעקבות כך פניתי לחבר פייטן ספרדי שהגיע מעיר אחרת, והוא השתתף עם הנערים באמירת הסליחות. הם נהנו והתרגשו מאוד, וביקשו להמשיך בכך שוב ושוב עד ערב יום כיפור. הם התרגשו בעיקר מקטע הסליחות "מָרוֹם מִמְּרוֹמִים, רַחֵם עַל עֲגוּמִים וְעַל זֶרַע רְחוּמִים יְלִידֵי יְדִידֶיךָ" וכן מהקטע "חוּשָׁה שְׁלַח מָשִׁיחַ אָבִינוּ אָתָּה" – מילים מדהימות שמבטאות את רחשי הלב של כל יהודי באשר הוא. 

תופעה זו הזכירה לי סיפור על יהודי שהגיע לצדיק וביקש ממנו לזכות לראות את אליהו הנביא. אמר לו הצדיק שיקח מזוודה עם הרבה מזון, וכן בגדים, וילך אל כפר מסויים, שם, בבית האחרון יפגוש את אליהו הנביא.

האיש הלך וכשהגיע לבית – פגש במשפחה עניה מאוד – אלמנה וחמשת ילדיה רעבים ללחם. דפק בדלת ונתן להם מכל טוב. הביט כה וכה, ולא ראה איש, ועזב לדרכו.

חזר הלה לצדיק וטען שלא ראה את אליהו הנביא. אמר לו הצדיק: תחזור לבית הזה בשבוע הבא, ושוב תבוא עם מזוודה מלאה במזון. האיש חזר שוב לאותו המקום, וכשהבחינו בו בני הבית, אחד הילדים צעק בהתרגשות: "אמא, הנה אליהו הנביא שוב הגיע להביא לנו אוכל…"

הבין האיש – שאם אתה מוסר את עצמך, הרי שהאור האלוקי של המצווה – זה–זה גילויו של אליהו הנביא. 

כך הרגשתי באופן אישי, כאשר כשלושים בני נוער ביקשו להגיע לבית הכנסת ואף הביאו עמם חברים גם ממושבים סמוכים. ביישוב כמו שלנו, 'עין איילה' בחוף הכרמל, דבר כזה הוא כמו גילוי אליהו הנביא, בבחינת "חושה שלח משיח" מיד ממש…

אין אדם יודע מה בלבו של חברו

במכתב מערב סוכות תשל"ז, הרבי מלך המשיח מרחיב וכותב אודות מהותם של ימי חודש תשרי. הרבי מסיים שם, ומסיים שההוראה היא "ואהבת לרעך כמוך" – לאהוב כל יהודי כמו שהוא והיכן שהוא באופן של "כמוך" – כמו אותך–עצמך, וכפי שהדבר מוסבר בתלמוד ירושלמי, שעלי לראות את השני כעצם מעצמי ובשר מבשרי.

ידוע שאדם לגבי עצמו נאמר "על כל פשעים תכסה אהבה"; למרות חסרונותיו הוא מספק לעצמו את כל צרכיו גם אם זה כרוך במאמץ גדול ביותר, וכך צריך להיות גם כלפי יהודי אחר.

הדבר נכון גם לגבי הכרת חסרונות עצמו, הרי שכל אחד יודע את האמת. אולם כלפי הזולת, הרי נאמר ש"אין אדם יודע מה בלבו של חברו". ובהערה מוסיף הרבי מה"מ "ולהעיר (כמו "שלא יודע מה בלבו של חברו" כך משווים חז"ל) לחוסר ידיעה מתי תחזור מלכות בית דוד (תניא אג"ק כ"ב)". כלומר, כשם שחוסר הידיעה מתי יבוא משיח הוא נעלם מאיתנו לגמרי, באותה מידה אל תתיימר לחשוב שאתה יודע מה המניעים של השני שעשה את מה שעשה. גם אם אתה בטוח שאתה מבין את שיקוליו, דע לך שאתה טועה. חשבונות ליבו ומניעיו אינם בתחום ידיעותיך, ולכן אל לך לשפוט אותו. להיפך, תלמד עליו זכות ותדאג לכל מחסורו. 

אצלנו בתלמוד תורה היה מעשה לפני כעשר שנים, כאשר הפעמון לסיום ההפסקה צלצל, והמנהל אסף את אחרוני התלמידים לכיתות. והנה שני תלמידים, אחים – האחד מכיתה ה' ואחיו מכיתה ב' – נשארו לפטפט בחצר. המנהל כבש את כעסו ושאלם באיפוק "מדוע משוחחים כעת שעה שצריך להיכנס לכיתות?!" האח הבוגר השיב כי הם דנו ביניהם – כיוון שהוריהם גרושים, האח הצעיר שאל את הגדול ממנו, האם אחרי הלימודים עליהם לרדת בתחנה שליד בית האבא או בתחנת הסעה שליד בית האמא… המנהל סיפר זאת לאחר מכן באוזני הצוות ואמר בהקלה "מזל שלא גערתי בהם ונהגתי באיפוק. אין צורך לומר שעל סיטואציה כזו צריך הרבה רגישות"…

ומסיים הרבי מלך המשיח במכתבו: "ויהי רצון שיהא 'זמן שמחתנו' במלוא המידה, וישפיע ויחיה את הימים הבאים לאחרי החג, שהשמחה תרומם ותחיה את כל ימי השנה". 

אף אנו נאחל, שהרי כבר הגענו לזמן הגאולה, אם כן, שנזכה לראות את הגאולה השלימה בעינינו ממש.

לחיים חסידים!