רבה של גוש קטיף בראיון רווי געגועים ואמונה • 20 שנה לגירוש

יוסי סולומון, מגזין בית משיח

שני עשורים חלפו מאז אותם ימים קשים – ימי הגירוש מגוש קטיף, כאשר מממשלת ישראל גירשה באטימות לב 8,600 יהודים מעשרים ואחד יישובים בעזה ובצפון השומרון.

הגירוש גרם לקרע עמוק לא רק בקרב תושבי הגוש, אלא גם בקרב עם ישראל שלא יכלו להבין, ועדיין, כיצד עשרות אלפי חיילים ושוטרים יהודים גירשו יהודים מבתיהם, מנחלתם ומאדמתם, נגד כל היגיון בריא, ונגד הבטחת הממשלות שיישבו במשך השנים בגוש קטיף אלפי יהודים מתוך עידוד והבטחה כי לא יאונה להם כל רע. 

המראות מאז עדיין צרובות בטיפות דם ודמע בלב כל מי שזוכר את הימים ההם. זהו פצע שממאן להיסגר. התפילות, הבכי, הדמעות והזעקה אל בורא עולם. אך דומה כי הגזירה נגזרה, ואלפי יהודים גורשו מבתיהם בגזירה שהחלה בעיצומו של יום תשעה באב – אותו היום בו גורשו מאות אלפי יהודי ספרד מבתיהם מאות שנים קודם לכן.

מי שכיהן כרבה האזורי של גוש קטיף באותם ימים, הוא הרב יוסף אלנקווה, שהגיע לגוש קטיף עם רעייתו הרבנית שושנה בעקבות הצעה שקיבל לשמש כרב היישוב גדיד – מושב דתי ששכן דרומית לנווה דקלים ומערבית לחאן יונס.

שש שנים לאחר השתכנותם על אדמת גוש קטיף, עברה משפחת אלנקווה לגור ביישוב המרכזי של הגוש – נווה–דקלים, שם החל לכהן כרבה האזורי של הגוש.

כיום, עשרים שנה לאחר הגירוש, הוא נעתר לבקשת 'בית משיח' ומשתף בזכרונות מהתקופה היפה בגוש קטיף, נזכר בסיפורי הניסים שחוו התושבים ביום–יום – ועד לאמונה החזקה בהקב"ה שלוותה אותם לאורך כל תקופת הגירוש הכואבת.

צילום: ח.א.

כבוד הרב, כשאתה עוצם עיניים היום – אלו תמונות חיים מהגוש צפות ועולות בעיני רוחך? 

"אני רואה לנגד עיני את יום הכיפורים; את בית הכנסת מלא עד אפס מקום במתפללים… את דמעות התשובה הניגרות על לחיי המתפללים… את שירת 'כל נדרי' מצמררת את הלבבות… אני רואה את הילדים משחקים בחופשיות ברחובות הגוש. גני הילדים ובתי הספר שהיו גדושים בחיים, בתורה ובשמחה עד בלי די.

לנגד עיני אני רואה גם את הבית היפה שלנו, עומד על רקע הים הכחול – והלב מתמלא געגוע. אני רואה את בית חב"ד, את ההתוועדויות של י"ט כסלו, תהלוכות ל"ג בעומר עם מאות ילדים, והפעילות שעשינו בחנוכה עם החיילים – מחלקים סופגניות, מדליקים חנוכיות ומפיצים אור בתוך מציאות ביטחונית לא פשוטה.

זה היה, באמת ובתמים, גן עדן עלי אדמות.

כשלושים ושתיים שנה חיינו בגוש קטיף. הקמנו שם עשרים ואחד יישובים לתפארת. אני אומר את זה גם היום, אחרי כל מה שעברנו שם, למרות הפיגועים הקשים והמציאות הביטחונית הכל כך מורכבת – עצם העובדה שבכל השנים ההן היינו בסך הכול כאלפיים משפחות מול למעלה ממיליון וחצי ערבים באזור – ועדיין הם פחדו מאיתנו ולא פגעו בנו – עד הסכמי אוסלו, זה פלא של ממש… 

קשה להאמין לזה היום, אבל המושל של דיר אל באלח היה בא אלי הביתה לשתות כוס קפה… בלידת בני הבכור הוא העניק לאשתי חרב במתנה ואמר שזו סגולה לאריכות ימים… בימי שישי הייתי עושה הליכה רגלית מכפר דרום לים של דיר אל באלח, טובל שם – יהודי אחד בזמן שעשרות ערבים שהו בחוף. כשהייתי מסיים את הטבילה, הערבים היו מגיעים לבקש ממני ברכה…

צילום: ח.א.

ואז, עם הסכמי אוסלו, התחילו הפיגועים הקשים: פיגועי ירי ופצמ"רים בכל יום. גם היו לא מעט קרבנות. איך למרות סכנת החיים, העדפתם להמשיך לגור בגוש קטיף?

כיום, יש פיגועי טרור בכל מקום בארץ ישראל. האם נעזוב את הארץ בגלל שיש אירועי טרור? 

אף פעם לא עבר על דעתו של מישהו בארץ ישראל – לא ממייבשי החולה, לא מקיבוץ משואות יצחק, וגם לא מגוש עציון שם נהרגו רבים – לעזוב את הארץ.

בין כל הפיגועים הקשים, חוויתם סיפורי ניסים והשגחה פרטית רבים. תוכל לשתף אותנו ברגעים בהם הרגשתם את היד המכוונת מלמעלה?

בגוש קטיף, כל מי שפקח עיניים ראה את השגחת ה' יתברך ממש בכל צעד ושעל – לא מדי פעם, אלא בכל רגע! הניסים היו חלק בלתי נפרד מחיי התושבים. 

אספר לך סיפור קטן שממחיש זאת: היו ילדים בעצמונה ששיחקו משחק שקראו לו 'פצצת מרגמה'. הילד היה צועק 'פצצה!' וכל השאר היו רצים למקלטים. זה אולי נשמע עצוב שילדים חיים כך, אבל זו הייתה המציאות.

באחד הימים ילד צעק ‘פצצה!’, כולם קמו וברחו למקלטים – ובאותו מקום ממש שבו הם עמדו רק שניות קודם, באמת נפלה פצצה… תבין, זה לא מקרה – זו השגחה פרטית גלויה", אומר הרב אלנקווה, ומוסיף סיפור נס אישי: 

"בח' באייר תשס"ג – שנתיים ושלושה חודשים לפני הגירוש, ערכתי במוצאי שבת בביתנו שיעור לגברים. אשתי הכינה כיבוד עשיר לכבוד הלומדים. אחרי שהכינה הכול, היא יצאה להליכה קצרה עם חברותיה.

רק התחלנו ללמוד, ופתאום שמענו פיצוץ עז – נפילה של פצצת מרגמה. לפי עוצמת הפיצוץ, הבנו מיד שזה נפל בתוך היישוב שלנו, נווה דקלים. תוך דקות הסתבר שרסיסי הפצצה פגעו ישירות באשתי…

17 רסיסים פגעו בה! תבין, הרופאים לא האמינו שהיא תשרוד. הם אמרו: 'אלו פגיעות מסכנות חיים'. אבל בחסדי שמיים היא יצאה מזה בחיים. עד היום יש לה רסיסים בגוף, ואיני יכול שלא לראות בזה יד ה' ממש. 

כשהגעתי לבית הרפואה, כל רופא ששמע את הסיפור אמר לי: 'זה לא ייאמן שהיא יצאה מזה בחיים'".

פיו של הרב אלנקווה שופע סיפורי השגחה פרטית: 

"חבר שלנו, ליאון מזרחי, נסע יום אחד ברכבו. מחבלים ארבו לו וירו עליו לפתע מכל ארבעת הכיוונים – ממש מטר כדורים. כשהביאו את הרכב לתיקון, ראו בו חורים וקליעים מכל צד. באורח נס הוא נפגע רק באצבע! אני זוכר שעמדתי בבית הרפואה, והמוסכניקים התקשרו ושאלו אותי: 'תגיד, הוא חי?' השבתי בחיוב. הם נדהמו: "הוא מדבר?". הוסיפו לשאול באי–אמון. גם הפעם עניתי בחיוב. הם פשוט לא האמינו שזה אפשרי… 

ואז נזכרתי שכמה ימים לפני כן נתתי לו ערבות שהרב מרדכי אליהו זצ"ל מסר במיוחד לחלוקה לתושבי גוש קטיף. הרכב שלו היה מלא בספרי קודש – תניא, חת"ת, ספרי תהילים, והערבות הקדושות.

כשהמוסכניקים ראו את הרכב מבפנים, הם אמרו שמעולם לא ראו רכב עמוס כל כך בקדושה. לא נשארה פינה בלי ספר או חפץ של קדושה. ברוך ה', בזכות אותה קדושה שהקיפה אותו מכל צד – הוא ניצל. זה היה נס גלוי. 

אלו היו החיים המיוחדים של הגוש: חיים מלאי סכנה – אבל גם מלאי אמונה וביטחון. תמיד ראינו את יד ה' שומרת ומגוננת עלינו מכל עבר".

צילום: ח.א.

זכרונות מהחיים בגוש קטיף

את החוויות שזכורות לרב יוסף אלנקווה מימי גוש קטיף, לא תחליף אף חוויה אחרת. גם היום, 20 שנים לאחר שנעקר מביתו עם יישום תוכנית ההתנתקות, הן נשארו עמוק בזיכרונו והוא מסרב לשכוח אותן.

מפת גוש קטיף מונחת על ליבו של הרב אלנקווה, שכיהן כרבו האזורי של הגוש. הרחובות והשבילים, הישיבות והבתים, החממות והגידולים, הכפרים והיישובים – כולם זכורים לו אחד לאחד, וזאת מסיבה אחת ויחידה. "בקרוב מאוד נחזור ליישב את גוש קטיף", הוא אומר. "אסור לנו לשכוח כיצד נראה המקום בו גדלנו ואליו אנו עתידים לחזור".

יישובים חקלאיים רבים היו פזורים בשטחו של גוש קטיף, ואת כולם הרכיב הרב אלנקווה לפאזל אחד גדול. "בכל אותם יישובים הוקמו ישיבות חקלאיות. במרכזו של כל יישוב, בין החממות והגידולים, הפכה חממה אחת לישיבה של תורה. הייתי מסתובב כל יום ביישוב אחר, ופותח עם הלומדים נושאים הלכתיים הקשורים למצוות התלויות בארץ. זו הייתה מעצמה של תורה", הוא נזכר בגעגוע.

חלק בלתי נפרד מגוש קטיף היה ענף החקלאות. ככל הזכור לי, שמה של החקלאות בגוש קטיף יצא בכל העולם… 

"הו בוודאי! החקלאות של גוש קטיף היא ההוכחה הכי חזקה שהארץ הזו שייכת לבניה, והיא נותנת פירות רק להם! הערבים עצמם שעבדו איתנו במשך שנים, הכירו כל שתיל וכל שורה בחממות. אחרי שגורשנו, הם ניסו להמשיך לגדל את התוצרת בדיוק באותן שיטות שהם למדו מאתנו – אך לא הצליחו בגידולים, אפילו לא חלקית. כאילו אדמת ארץ ישראל שומרת את עצמה רק לבניה, ולא לאומות אחרות.

יותר מזה – עד שבאו יהודים לגור בעזה אחרי מלחמת ששת הימים, כמעט לא ירדו גשמים באזור רצועת עזה. רק כשהתחלנו להתיישב – פתאום התחילו לרדת גשמים בחורפים. זה לא רק אני אומר כך, אלא זו עדות של ערבים מחאן יונס, מרפיח ומדיר אל באלח שסיפרו לי זאת: "מאז שבאתם – התחילו פה גשמים".

אני זוכר חממה אחת של יהודי שגידל לא פחות מ־12 טון עגבניות על אדמת גוש קטיף!"

הרב אלנקווה מספר שבתוך חממות אלו נולד הרעיון של חסה נקייה מתולעים, זו שמוכרת לנו מהסופרמרקטים כ'חסת גוש קטיף' ושמה יצא בכל העולם.

"זו חסה שנולדה אצלי בבית. אחרי לא מעט משא ומתן הלכתי ולימוד מקיף של הסוגיה המורכבת. באחת ממוצאי השבתות הגיעו אליי הביתה חקלאים ואגרונומים, ובשיתוף פעולה מיוחד הצלחנו לייצר קו גידול של חסה נקייה מתולעים, מיזם שמי חלם שיכל לקרות בכלל.

"במשך שנה שלמה הסתובבתי אצל ראשי הכשרויות השונות, הצגתי בפניהם את התגלית וביקשתי את אישורם ההלכתי. בין השאר באתי בדברים עם רבני העדה החרדית בירושלים והזמנתי אותם שיבואו לבדוק בעצמם. הם הגיעו ופשוט התקשו להאמין למראה עיניהם: חסה שגדלה על חול – ואין בה אף לא חרק אחד… זכורני שכאשר הגעתי אל הרב מרדכי אליהו זצ"ל, לא אשכח כיצד הוא הסתכל על החסה הנקייה ואמר לי בחיוך: 'יהי רצון שהתולעים יעברו לצד השני של גוש קטיף, לדיר אל–בלח'".

זה מעיד על הברכה האלוקית הגלויה שהייתה בגידולי עזה, ואת ההשגחה המיוחדת שאפפה את כל הגוש".

התמודדות אישית עם הכאב

כאמור, לפני 20 שנים הוציא ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, לפועל את התוכנית שיזם לגירוש מגוש קטיף. רחובות ובתי הגוש נהרסו, בתי הכנסת והישיבות נסגרו, וחבל עזה הועבר לשליטת פלסטינית. תושבי הגוש מצאו את עצמם זרוקים במקומות זרים ברחבי הארץ, מנסים לשקם את בתיהם ולבנות אותם מחדש.

איך קיבלת באופן אישי את תוכנית ההתנתקות?

"'תוכנית הגירוש', מתקן אותי הרב אלנקווה. "לעולם אל תקרא לזה 'התנתקות', כי אנחנו מעולם לא התנתקנו. לא אשכח את הכאב שהיה לי אז, כאב בלתי נגמר". 

צילום: ישראל ברדוגו

בתקופה שלפני הגירוש, למרות האיומים והחששות – שמרתם על אווירת אמונה וביטחון. איך זה בא לידי ביטוי בפועל בקהילה ובחיי היום–יום?

"גם לאחר שנחתמה הגזירה על ידי ראש הממשלה דאז שרון, חיינו המשיכו להתנהל כמעט כרגיל. המשכנו להתפלל וללמוד, לערוך שיעורי תורה ולשמור על שגרה. לא חיפשנו בתים מחוץ לגוש, לא התחלנו לארוז קרטונים, ולא לקחנו שום דבר למקום אחר. הבתים נשארו שלמים עם התמונות על הקירות, הספרים במדפים והחיים בשטף הרגיל.

גם כשהיה נדמה שכבר אי אפשר לעצור את הגלגל – המשכנו להאמין ולחיות מתוך ביטחון שהקב"ה יבטל את הגזירה הנוראה.

אני זוכר במיוחד את התפילה שהתקיימה בט' באב ב'בית החיים' של גוש קטיף – תפילה עוצמתית שנוגעת עד עומק הלב. לקחתי את מפתחות היישוב בידיים, הרמתי אותן כלפי מעלה וזרקתי לשמיים. אמרתי: "ריבונו של עולם, אני זורק לך את המפתחות. אנחנו מאמינים בך, ואתה תחליט מה יקרה"…

אבל גם כשהבנו שהגזירה מתממשת, אמרתי מפורשות, ובכל כלי התקשורת שמעו אותי: בעוד 19 שנה אנחנו חוזרים לפה. שאלו אותי "למה?", עניתי: כמו שחזרו לגוש עציון 19 שנה אחרי תש"ח, כך גם פה. ואכן, 19 שנה אחרי הגירוש, חיילים רבים שנולדו וגדלו בנווה דקלים, חזרו לנווה דקלים.

אני מאוד מקווה שתוכניתו הטובה של טראמפ לעזה – הגירה מרצון לתושבי עזה, תתרחש ואנחנו נשוב להתיישב שם".

כרב וכמנהיג רוחני – איך חיזקת את התושבים ברגעי משבר הקשים כל כך כשכל החיים קרסו?

"זכורני שבאותם ימים יצאתי לחפש אחרי משהו שינחם אותי–עצמי, ופתחתי את ספר תיקוני הזוהר. היה כתוב בו: 'מיום שנחרב בית המקדש, נגזר על בתיהם של צדיקים שייעקרו ממקומם'. באותם רגעים הרגשתי שכביכול הקב"ה מדבר אלינו ואומר לנו: אין לי בית, גם לכם לא יהיה בית.

הקב"ה נתן לנו מכה כמו שהוא נתן לבית המקדש כדי לעורר אותנו.

בט' באב אנחנו אומרים "כי אתה ה' באש הצתה, ובאש אתה עתיד לבנותה", אדם נורמלי לא מבין מה הוא אומר, אבל מי שלקחו לו את הבית ובשלוש דקות בא טרקטור ומחריב לו את הבית עד היסוד, יודע ומבין בדיוק מה זה חורבן בית.

השתדלתי להסביר לתושבים שהכל מאת ה' יתברך, וכפי שכתוב ברש"י הראשון של התורה "ברצונו נתנה להם, ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו". יהודי צריך לדעת את מקומו; אנחנו עבדים של הקב"ה. מה שהוא יתברך רוצה – קורה. אם ח"ו יהודי נהיה חולה, אנחנו מאמינים שזה מאת ה', וגם זה מאת ה'. אנחנו מאמינים שיש שכר לפעולותנו.

כיום כל אחד רואה, שכאשר התימנים נלחמים בנו, הקטארים והאיראנים – כל זה מאת ה' יתברך. מה יש להם מאיתנו? איננו חולקים איתם שום גבול, ומעולם לא היה לנו איתם שיג ושיח. זה לא דבר מובן בשכל. היו ילדים בגוש קטיף, רגע לפני שהם יצאו מהבית כתבו על הקירות: "הקב"ה, כשתבנה את הבית שלך, תבנה גם את הבית שלנו"…

עם כל האמונה, היו בוודאי רגעים של כאב ומשבר עמוק. איך התמודדת אתה באופן אישי – ומה שמרת בלב כדי לא להישבר?

"באמת, זה היה קשה. אנחנו שהחזקנו בתפקידים הרוחניים בגוש קטיף, טיפלנו גם ברגעים הקשים ביותר של הקהילה. אני עצמי הייתי ראש ה'חברא קדישא' בגוש קטיף, וראינו בעיניים מראות שאי אפשר לשכוח.

"כל יום היה אתגר בפני עצמו", הוא משתף. "הימים והלילות היו מרתון של עשייה. הייתי יכול להתחיל את היום שלי בלוויה של נרצחים, תוך כדי התעסקות טוטלית בכל שלבי הטהרה והקבורה, ולסיים אותו בבר מצווה או חתונה של ילדי גוש קטיף. זהו שילוב של רגשות שמצריך חוזק נפשי כדי לא להתפרק.

כשראינו אחים ואחיות שלנו שנרצחו – זה היה שובר את הלב. זה לא רק אני: עוד חברים שהיו איתי בחברא קדישא מספרים בדיוק אותו דבר. זה כאב שחודר עמוק לנפש, ומלווה אותך לכל החיים", משחזר הרב אלנקווה את הרגעים הקשים ובקולו נשמע כאב.

בתוך כל האפלה הזו, הדבר היחיד שהחזיק אותנו באמת היה התורה הקדושה. יש פסוק במיכה שאומר: 'כי אשב בחושך – ה' אור לי'. יש אנשים שחושבים שהכוונה 'ה' אור לי' – הכוונה למחר. אבל האמת היא עמוקה הרבה יותר: דווקא כשאני יושב בחושך, עכשיו – בתוך הצללים, הכאב והאובדן – גם שם 'ה' אור לי'. זה האור שמגיע לא מחר בבוקר, אלא ממש עכשיו, בתוך השבר הגדול והנורא. שם נבחנת האמונה. כמו שאומרים בתהילים: 'להגיד בבוקר חסדך – ואמונתך בלילות'. כשהכול חשוך – שם צריכים את האמונה. לא כשקל, דווקא כשקשה.

אני זוכר את עצמי מתיישב בלילה, אחרי עוד יום ארוך של חיזוק, יום של שיעורים וטיפולים במשפחות – ושואל את עצמי מאיפה יש לי כוח לקום למחרת ולעשות את זה שוב. התשובה תמיד חזרה לאותו מקום: התורה.

התורה לא רק לימדה אותנו איך להחזיק מעמד – היא גם נתנה לנו את הכוח לראות, אפילו בתוך החושך, נקודות של אור: מסירות נפש של תושבים, אהבת ישראל, אמונה פשוטה של ילדים ומבוגרים. זה מה שהחזיק אותנו.

כשיצאנו משם, יצאנו בידיים ריקות. לא לקחנו שום דבר, לא רהיטים, לא חפצים – לא רצינו להיות שותפים לדבר עבירה. אחר כך, בחסדי שמיים, התחלנו הכול מחדש. קנינו הכל חדש, ובנינו את חיינו מחדש".

כרב של הגוש, בוודאי התמודדת גם עם שאלת פינוי 'בית החיים' שנותרו שם…

"בשלב המקדים לגירוש, שרון רצה לעקור קודם כל את בית החיים של גוש קטיף. זה נודע לי באופן פתאומי כאשר קיבלתי טלפון מעיתונאית שדיווחה לי 'הלילה באים לפנות את בית הקברות'. באותו רגע התקשרתי ללשכת ראש הממשלה וביקשתי לתאם עמו פגישה דחופה.

הפגישה התקיימה למחרת. נכנסתי ללשכה שלו, פתחתי לפניו את השולחן ערוך ואמרתי לו: 'אדוני הרי יודע לקרוא, בוא ותקרא בבקשה מה קורה למי שמפנה קברות של יהודים'. אחרי שהוא קרא, אמרתי לו: 'אתה לא נוגע באף קבר. אם תעז לגעת בקבר אחד בגוש קטיף, אוי לך מהחיים ואוי לך מהמתים!'… ככה אמרתי לו, במילים אלו. 

פרץ בינינו ויכוח קשה, ולקראת סיום הפגישה שאלתי אותו האם הוא הכין את צה"ל למלחמה בלבנון. הוא שאל אותי למה אני מתכוון, ועניתי: 'אני לא נביא ולא בן נביא, אבל אם תגרש אותנו מגוש קטיף – תפרוץ מלחמה בלבנון'. מלחמת לבנון השנייה אכן פרצה לאחר מכן"…

מה נחרט אצלך יותר מכל מהרגעים הקשים של הגירוש עצמו – ומה למדת מהם על כוחות הנפש של יהודי מאמין?

"יש רגע אחד שלא אשכח כל חיי: התפילה האחרונה בבית הכנסת בנווה דקלים. זה היה מחזה שמילים לא יכולות לתאר: גברים, נשים, ילדים קטנים – כולם בוכים יחד.

בגלל שהייתי רב האזור, חזרתי לגוש לאחר הגירוש עוד כמה פעמים, עד שצה"ל עצמו עזב לגמרי. זה היה כאב נורא כל פעם מחדש".

מה ראית שם? 

"במקום שהיה לפני רגע מלא חיים – בתים שוקקים, חנויות עמוסות, בתי ספר מלאי חיים, בתי כנסת גדושים בתורה ובתפילות – ופתאום רק חולות דוממים. שקט שמזעזע יותר מכל דבר אחר. אבל בלב ידענו דבר עמוק: יהודי, איפה שלא תשאיר אותו, הוא נשאר יהודי.

אפשר לעקור אותו מאדמתו, לשרוף לו את בית הכנסת ולפנות את הילדים מבתי הספר – אבל לא יכולים לעקור ממנו את הנשמה. היא תמיד הולכת איתו, וזה הכוח הגדול שלנו.

ישנו יסוד חשוב שכדאי שכל אחד ילמד מה שאנחנו למדנו על בשרנו בזמן שגירשו אותנו מהבית: אם חלילה מפטרים יהודי מהעבודה – זה אסון. תאר לעצמך, שביום אחד מפטרים את האבא ואת האמא מהעבודה, את הילדים זרקו מהתלמוד תורה, את בית הכנסת שלך שרפו, את הכבישים שאתה רגיל לנסוע בהם סגרו. כל זה קרה לנו פה. הכל התמוטט בכמה שעות… לכן, אדם צריך ללמוד להודות על מה שה' נותן לו, את המשפחה שיש לו, ואת חיי השגרה שלו שהם לא מובנים מאליהם. לא צריך לקבל מכות כדי להעריך כל זאת".

אחרי העקירה, איך נראתה התחלה מחדש? מה נתן את הכוח להמשיך, ואיך שמרתם על הרוח ועל התקווה?

"צבענו את הארץ בכתום והקמנו מחדש את ההתיישבות ביד בנימין, בניצן, בשומריה ובמקומות נוספים. הקב"ה נותן כוחות, ובאחדות שלנו שמרנו על הרוח ואף התחזקנו".

היום, עשרים שנה אחרי, האם האמונה ש"עוד נשוב לשם" חיה בלב המגורשים?

"בוודאי! ודווקא בגלל שעברו 20 שנה, האמונה גדולה יותר מתמיד. אנחנו לא רוצים לחזור רק לגוש קטיף, אלא לכל חבל עזה", אומר הרב אלנקווה וקולו נמסך בתקווה. 

ברוך ה' שלא התפטרתי מהרבנות. אני עדיין רב אזור גוש קטיף – כולל עזה, והציבור הוא ציבור של גוש קטיף ועזה, ובע"ה עוד נחזור לזה, ויקויים בנו 'הושיעה את עמך ישראל, וברך את נחלתך ורעם ונשאם עד העולם'.

גוש קטיף הוא הבית היחידי שלי. אולי עכשיו אני מתגורר בבית יותר קבוע וביישוב יותר מוסדר, אבל בשבילי זהו בית זמני עד שאחזור לבית הקבוע שלי. בקרוב מאוד כולנו נחזור הביתה אל גוש קטיף, ואני מזמין אותך להיות העיתונאי הראשון שיסקר את שיבתו של עם ישראל אל ארץ ישראל".

עשרים שנה: מה המסר שלך לכל עם ישראל בזמן הזה – על הכאב הגדול, על האמונה והתקווה המוחלטת לגאולה השלמה?

"שכל יהודי יידע, גם אם הוא במצב של קושי או נפילה – ה' יתברך נמצא איתו כדי להרים אותו ו'לא ידח ממנו נדח'. אין יהודי שאין לו תקווה או סיכוי".