קלפי ללא דופק: מי פגע באמון הציבור בהכרעת הבוחר?

מענדי ג'רופי

מסתובב ברחוב, מסתכל על האנשים, ומרגיש שמשהו השתנה.

פעם יום הבחירות היה חגיגה. מוזיקה, התרגשות, רעש, תנועה, להט באוויר. הרגשת שהעם יוצא להכריע את גורלו.

והיום? דממה.

יום מנומנם עם ניחוח לאומי. אנשים גוררים את עצמם אל הקלפי כמעט בעל כורחם. כולם מבינים את גודל השעה ואת משמעות ההכרעה, אבל האש בעיניים? נדמה שכבתה.

בכניסה לקלפיות אין חגיגה. בקושי דופק. אנשים מגיעים, מצביעים והולכים. כמו מי שבא לפרוע חוב, לא לממש זכות.

ואני שואל את עצמי: מי כיבה את החגיגה הדמוקרטית?

לדעתי, חלק גדול מהתשובה נמצא אצל אלה שדיברו גבוהה גבוהה על דמוקרטיה, אבל התקשו להשלים עם הכרעת הבוחר כשזו לא התאימה לרצונם.

אלה שגרמו למיליוני אזרחים להרגיש שקולם אולי נספר בקלפי, אבל לא באמת מכובד ביום שאחרי.

כי דמוקרטיה היא לא רק הזכות להצביע. היא גם החובה לכבד את הכרעת הציבור, אפילו כשהתוצאה אינה מוצאת חן בעיניך.

וכשבמקום כבוד להכרעה מגיעים מאבקים בלתי פוסקים, וכשהמחלוקת הפוליטית הופכת לקרע חברתי עמוק, משהו באמון נשבר.

ועל כל זה נוספה המלחמה האחרונה. מלחמה ארוכה וכואבת ששחקה את העצבים, עייפה את הנפש והותירה עם שלם שמנסה לאסוף כוחות.

אז אולי לא פלא שכך נראה יום הבחירות שלנו.

אבל דווקא בגלל זה אסור לנו להירדם.

צריך זרם חשמלי של אמונה, תקווה ואחריות כדי להחזיר את הדופק למחנה שהתעייף, ובעיקר להחזיר לאנשים את האמונה שיש משמעות לקול שלהם.

אני עדיין מקווה שעוד נופתע. אז אולי המוזיקה ברחובות נחלשה, אבל המנגינה של העם הזה לא נפסקה! שהשקט הזה אינו אדישות, אלא עייפות זמנית. שהעם הזה, שכבר עבר כל כך הרבה, עוד יודע להתעורר ברגע האמת.

ובעיקר, אני מקווה שביום שאחרי, בלי קשר לזהות המנצחים, נדע לכבד את ההכרעה.

כי ניצחון אמיתי של הדמוקרטיה אינו רק לדעת לנצח בבחירות.הוא גם לדעת לקבל את התוצאות שלהן.