שמחת בית השואבה בדור השביעי • טור לחג הסוכות

הרב שלום יעקב חזן, עורך מגזין 'בית משיח' וחבר מערכת "אוצר החסידים"

לשמחה – מה זו עושה?

בקשר לחג הסוכות נאמר בתורה ג' פעמים "שמחה", ואשר על כן – ענין השמחה בחג הסוכות הוא באופן מיוחד מבשאר המועדים. יתר על כן, ישנה שמחה נוספת בחג הסוכות – שמחת בית השואבה, אשר הטעם לשמחה זו הוא ניסוך המים שהיה בבית המקדש.

ומוסבר בחסידות שהטעם לשמחה הנעלית של ניסוך המים הוא מפני שהיא ציווי הקב"ה ואינה קשורה לענייני הטבע. שהרי ידוע ההבדל שבין ניסוך היין לבין ניסוך המים בבית המקדש, שניסוך היין מרמז על ענין שיש בו טעם, הבנה והשגה, אך ניסוך המים ענינו קבלת עול שהרי המים בטבעם אינם דבר המשמח. ולכן השמחה שבניסוך המים נעלית יותר מבניסוך היין, מכיוון שבה אין טעם כלל אלא רק את השמחה שבקיום ציווי הקדוש ברוך הוא, וממילא שמחה זו אינה במדידה והגבלה. ודבר זה בא לידי ביטוי בדרישה של כ"ק אדמו"ר מלך המשיח אודות ענין השמחה בכל שבעת ימי חג הסוכות – שתתבטא בריקודים ברחובות העיר במשך כל הלילות דחג הסוכות.

נשאלת לכאורה השאלה: הרי שמחה היא דבר פנימי הבא מהרגש הלב, וכפי שניתן לראות בטבעי העולם, כיצד השמחה האמיתית אצל בני האדם היא דווקא בזמנים מיוחדים בחייהם, כשישנה סיבה מיוחדת לשמחתם (כמו בחתונה או כיו"ב) – אך כיצד ניתן לדרוש מאתנו לשמוח ובשמחה נעלית על דבר שאנו לא משיגים אותו בשכלנו כלל, שמחה שהיא רק מפני הציווי?

השאלה מתחזקת כשלומדים בשיחותיו של הרבי מלך המשיח (סה"ש תש"נ ח"א ע' 42 ואילך) על מעלת השמחה המיוחדת של שמחת בית השואבה, שצריכה להיות עם כל אברי הגוף ובאופן נעלה ביותר; וכפי שמדייק במאמר חז"ל "כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו" – שהדגש המיוחד ששמו חכמים על ענין הראיה דווקא, הוא על פי הכלל שאינה דומה ראיה לשמיעה, ובראיה נפעל הדבר אצל האדם בצורה מוחשית שלא בערך לענין השמיעה, ומכיון שכן באו חכמים והדגישו לגבי שמחה זו שצריכה להיות באופן של ראייה דווקא – שמחה מוחשית אצל כל אחד ואחת.

ולפי זה מתחזקת השאלה – כיצד ניתן לתבוע מיהודים לשמוח בשמחת בית השואבה בשמחה נעלית ומוחשית, רק מצד קבלת עול וללא כל טעם? איך יוכל יהודי להגיע לשמחה אמיתית ומוחשית בשעה שהוא אינו חש את השמחה, והרי שמחה אמיתית נפעלת דווקא מצד הרגש הלב!

והרי, גם בזמן בית המקדש "לא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה – הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחין, אבל כל העם האנשים והנשים כולם באים (רק) לראות ולשמוע" – ואילו בדורנו תובע הרבי מכל אחד ואחת לא רק לראות ולשמוע, אלא לשמוח ולשמח?!

שמחת ה"יחוד" בחג הסוכות 

בחסידות מבואר טעם נוסף על ענין השמחה בחג הסוכות, מכיון שבחג הסוכות נפעל היחוד של כנסת ישראל והקב"ה, כידוע שענינו של יום הכיפורים הוא חתונת הקב"ה עם כנסת ישראל, ובחג הסוכות מתגלה ובא לשלימותו יחוד זה, ועד לאופן הכי נעלה בשמיני עצרת ושמחת תורה. ומכיון שבחג הסוכות נפעל היחוד של חתונת כנסת ישראל, מגיעים בחג סוכות לשמחה הכי נעלית – שמחת החתונה.

אבל גם עם טעם זה לא באנו אל המנוחה ואל הנחלה: אמנם עניינים אלו הם עניינים נעלים – אך כיצד ניתן שיפעלו אצל יהודי שמחה כפשוטה, והרי שמחה היא דבר פנימי שמגיע מתוכיות הלב, ואם כן כיצד ניתן לתבוע מיהודי לשמוח בשמחה אמיתית על דבר שאינו מוחשי, כי אם לכל היותר משיג בשכלו.

להתאחד עם הרבי בדרגתו שלו

הרבי מלמד אותנו שמכיון שאצל חסיד החיים שלו קשורים עם הרבי, הרי כל דבר בעבודת ה' של חסיד צריך להיות קשור וחדור בהתקשרותו לרבי. דוגמא לכך ניתן לראות בראש השנה שענינו "תמליכוני עליכם", ועל כך מלמד אותנו הרבי שאצל חסיד קבלת מלכותו של הקב"ה – קבלת מלכות שמים – קשורה בד בבד עם ההתקשרות שבין החסיד לרבי.

כך גם בנוגע לחג הסוכות:

בשיחת הושענא רבא תשמ"ה מבאר הרבי טעם חדש על השמחת בחג הסוכות: על פי הידוע בביאור הכתוב "בכסה ליום חגינו", שעניני ראש השנה שהם "בכסה", באים לידי גילוי "ליום חגינו", בחג הסוכות, והרי ראש השנה ענינו – "תמליכוני עליכם", "ומלכותו ברצון קבלו עליהם", וענין זה בא לידי גילוי בחג הסוכות, שאז חוגגים את השמחה דהכתרת המלך.

לגבי הדין בשו"ע שבחג הסוכות ישנו חיוב של שינה בסוכה, מביא הרבי (לקוטי שיחות חכ"ט ע' 211 ואילך) את פתגמו של אדמו"ר האמצעי: "כיצד ניתן לישון במקיפים דבינה". והרבי מבאר אשר על פי הלכה – מכיוון שלרבי נגרם צער מהשינה בסוכה, זה נוגע לנו בתור חסידים, ועד לאופן שחל על זה הדין בשו"ע של "מצטער" הפטור מן הסוכה.

ואף על פי שאימרה זו של אדמו"ר האמצעי גילה כבר אדמו"ר הריי"צ בשנת תרצ"ט, המשיכו חסידים רבים לישון בסוכה, כפי הדין הפשוט בשו"ע. סיבת הדבר יכולה להתפרש: א) שאימרה זה לא פורסמה בצורה רחבה, ולא נודעה לכלל החסידים. ב) גם אלו שידעו מפתגם זה, לא הבינו את זה כהוראה למעשה בפועל שלא צריך לישון בסוכה. עד שבא הרבי וחידש לנו שהכוונה היא להלכה למעשה, שאצל חסיד התקשרותו לרבי פועלת צער כפשוטו ממש ועד שזה מתאים גם לשו"ע שאין עליו חיוב שינה בסוכה!

בענין זה ניתן לראות את הקשר המיוחד של חג הסוכות עם ענין ההתקשרות לרבי, שהרי בכך חידש לנו הרבי שבחג הסוכות מתגלה הרבי לחסידים בצורה נעלית ביותר מאשר בשאר ימות השנה:

בימי ראש השנה נפעל הענין של קבלת המלכות על ידי העם, דווקא על ידי העבודה של "תמליכוני עליכם", ביטול העם אל המלך – כלומר ביטול מציאות העם. גם כאשר בחודש אלול יורד המלך ממדרגתו ומתגלה אל אנשי העם הפשוטים, וכפי שמוסבר בחסידות שגילוי זה הוא הגילוי של י"ג מידות הרחמים - הרי גילוי זה הוא על מנת שהעם יתקרבו אל המלך, ושעל ידי גילוי זה יפעל בעם ביטול נעלה יותר לאחר מכן כשחוזר המלך להיכל מלכותו.

מה שאין כן בחג הסוכות, מקבלת התקשרותנו לרבי מימד שונה לחלוטין: בחג הסוכות ההתקשרות לרבי אינה תלויה בעבודתינו, אלא אדרבה – ההתקשרות נעשית בדרגתו של הרבי, הרבי מתקשר עם החסיד בדרגה שבה נמצא הרבי, והרבי מעלה אותנו מעל הגבלות מציאותנו. ולכן כשלרבי ישנו צער מהשינה בסוכה גם לחסידים – המקושרים לרבי, נגרם צער מכך, ולכן גם החסידים פטורים משינה בסוכה.

מענין זה אנו למדים פן חדש בחג הסוכות אותו גילה לנו הרבי מלך המשיח:

החידוש של הרבי לגבי חג הסוכות הוא שהכח שניתן לחסיד בחג הסוכות, הוא להתקשר עם הרבי בצורה נעלית ביותר ובדרגתו של הרבי. והתקשרות זו באופן של "וימינו תחבקני" ניתנת בחג הסוכות לכל חסיד מבלי הבט על מעמדו ומצבו.

בחג הסוכות נותן הרבי כח מיוחד לכל חסיד לבוא ולהתקשר אתו – להתאחד עמו, ובדרגה הכי נעלית, בדרגה בה נמצא הרבי, ועד שזה פועל בכל הפרטים. וכדי לזכות להתקשרות זו לא נדרשת מהחסיד עבודה או יגיעה מיוחדת, אלא הרבי מרעיף עלינו אהבה וחיבה יתירה בבחינת "אנא ומלכא בלחודוהי".

הדבר בא לידי ביטוי גם בעובדה – שהרבי מזכה מידי שנה בשנה את כלל החסידים בד' המינים שלו לקיום המצוה במשך כל ימי הסוכות! הרבי מזכה אותנו בחג הסוכות בצינור מיוחד של התקשרות!

וכאשר מתבוננים בכל זה, הרי טבעי הדבר, שההתקשרות לרבי שהיא תמצית חיינו – תפעל על כל אחד ואחת מאתנו שמחה גדולה ונפלאה, בזה שהרבי באהבתו העצומה מתגלה אלינו ומתקשר אתנו ומרומם אותנו אליו, ושמחה גדולה זו מתבטאת בשירה וריקודים ובמשך כל הלילות דחג הסוכות, ובאופן שגם הרחוב ירקוד!

השמחה שלאחר הריחוק

במאמר ד"ה ושאבתם מים בששון דשבת חוה"מ סוכות ה'תשכ"ז, מבאר הרבי סיבה נוספת לשמחת בית השואבה, והוא שענין השמחה הוא בשעה ששני ענינים מתקרבים זה לזה, ובזה גופא ישנם כמה דרגות, דבשעה שהקירוב בא לאחר הריחוק אזי השמחה היא גדולה יותר, ולמעלה מזה הוא בשעה שלפני הריחוק היו שני הענינים בקירוב שהיו משורש אחד ולאחרי זה נתרחקו, כמו בשמחת חתן וכלה שהחתן והכלה הרי היו משורש אחד ואחר כך נעשה ביניהם הריחוק שגדלים אצל הורים אחרים ובמקומות אחרים, הנה בשעה שמתקרבים שוב בשעת הנישואין מזה נעשה שמחה גדולה.

יש לציין שבהזדמנות נדירה גילה הרבי שפעם הראשונה שהגיע ונפגש עם כ"ק אדמו"ר הריי"צ הייתה בחג הסוכות תרפ"ג ברוסטוב, גם ראשית התגלותו של הרבי וגילוי אור תורתו ברבים הייתה בשמחת בית השואבה תר"צ בריגה, ואולי זוהי עוד סיבה לשמחה הגדולה של הרבי בחג הסוכות, שהתבטאה בין השאר גם בריבוי ההתוועדויות והשיחות בחג הסוכות.

ולמעלה מזה, מבאר הרבי במאמר שם, את גודל השמחה של שמחת חג הסוכות, להיות שבא לאחר יום הכיפורים שאז הוא ענין התשובה שזדונות נעשים לו לזכיות. שהרי נשמות ישראל מושרשות בעצמות, אך על ידי החטא נעשה ריחוק גדול, ולכן בשעה שמתקרבים לאחר הריחוק, השמחה גדולה ביותר, וזה בא בגילוי בחג הסוכות ביום חגנו, ונמשך בפנימיות על ידי שאיבת המים בשמחת בית השואבה, ולכן השמחה אז גדולה יותר מהשמחה דזמן שמחתנו, ולכן מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו.

ד' המינים ושמו של משיח

גם בנטילת הד' מינים בחג הסוכות הקשורה עם שמחה – כמו שכתוב "ולקחתם לכם גו' ושמחתם גו'", זוכים על ידי זה לשמחה לעתיד בביאת המשיח, כמפורש בגמרא (פסחים ה, א) שבשכר שני ראשון – "שביתת הרגל דחג" (ביום הראשון מקרא קודש) ונטילת לולב (ולקחת ביום הראשון) זכו (וזוכים) "לבנין בית המקדש ולשמו של משיח", שנקראים "ראשון" ("כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו", "ראשון לציון הנה הנם").

ומבאר המהרש"א שם את דיוק הלשון "לשמו של משיח", כי ענין השמחה שבביאת המשיח מרומז בשמו של משיח –"ששמו מנחם שהוא ינחמנו וישמחנו כמו שכתוב שמחנו כימות עניתנו".

ומבאר הרבי (לקו"ש חי"ט ע' 356 ואילך) החידוש בשמו של משיח (מנחם – שיביא את הנחמה על הגלות) שקשור עם נטילת הד' מינים דוקא, כיון שאופן גדילת ד' המינים מורים על אחדות כידוע, דהיינו שענינם הוא שגם עניני העולם מצד עצמם, עדיין לפני שמקיימים עמהם מצוה, הם כלים להאחדות של האלקות. וזהו הרי ענינו של משיח, כיון שמשיח (שמנחם שמו) יגלה את פנימיות הענין של הגלות, שהגלות עצמו הוא תכלית (ראשון) הטוב, כמו שיאמרו אז "אודך ה' כי אנפת בי" – ולכן דוקא על ידי השמחה שקשורה על נטילת הד' מינים זוכים לשמו של משיח.

ולהעיר שהמבצע הראשון שזיכה הרבי את כלל ישראל הוא – מבצע ד' מינים!

האושפיזין החסידי

כך גם בענין האושפיזין החסידיים שבחג הסוכות:

בשיחות שנאמרו בלילות חג הסוכות, הרבה הרבי להזכיר את האושפיזין החסידיים – רבותינו נשיאינו, ויתר על כן, מידי לילה ביאר הרבי בשיחתו את ה'אושפיזין' של אותו לילה. גם בענין זה, למרות שהדבר נתגלה לראשונה על ידי אדמו"ר הריי"צ, הרי דוקא הרבי הוא זה שגילה והפיץ את הענין והפך את ענין האושפיזין החסידיים מפתגם חסידי לענין מוחשי – שכל אחד מרבותינו נשיאינו באים במשך ימי חג הסוכות לכל אחד ואחת לסוכתו בתור אושפיזין! בענין זה נסך הרבי אור חדש ותוכן פנימי לחג הסוכות – ענין ההתקשרות!

על ידי זה שגילה לנו הרבי ענין זה, והפך אותו לאחד מהענינים החסידיים העיקריים שבחג הסוכות – מלמד אותנו הרבי על הפן המיוחד דחג הסוכות כחג של התקשרות, בו מתגלים אלינו רבותינו נשיאינו בדרגתם-הם ונותנים לנו את הכח להתאחד אתם גם בדרגתם הנעלית שלא בערך כלל למעמדנו ומצבנו.

השמחה לקבלת פני משיח צדקנו

נוסף לזה מביא הרבי (שיחת שבת חוה"מ סוכות ה'תשי"ט) מהזהר על גודל השמחה דשמחת בית השואבה שהיא מעין והתחלה דהשמחה דלעתיד לבוא, ואשר משמחה זו אפשר להגיע לבחינת בלי גבול האמיתי ומרחב העצמי.

ובשיחת ש"פ האזינו ה'תשנ"ב, מדגיש הרבי, ענין עיקרי בנוגע לשמחת בית השואבה – שצריכה להיות מתוך שמחה הכי גדולה הקשורה עם הגאולה האמיתית והשלימה, ששמחים ורוקדים לקבל פני משיח צדקנו!

וברוח זה – אומר הרבי – צריכים לפעול בשמחת בית השואבה בכל המקומות כולם – שמביאים לכל המקומות את הבשורה הטובה והמשמחת ש"הנה הנה זה בא", שמשיח צדקנו בא ולוקח את כל בני ישראל לשמחת בית השואבה שבבית המקדש השלישי.

שמחת תורה – החג של הרבי

נקודה זו חוברת לנקודה נוספת שהתחדשה בדורנו, והיא – שימת הדגש המיוחד על העבודה של חג הסוכות ושמחת תורה:

עד לדורנו זה היה מקובל בין חסידים, כי עיקר העבודה של חודש תשרי היא העבודה שבראש השנה, ולכן השתדלו החסידים בדורות שלפנינו להיות במיוחד בראש השנה אצל רבותינו נשיאינו. אך בדורנו גילה לנו הרבי מלך המשיח את המעלה המיוחדת של חג הסוכות ושמחת תורה. במשך השנים חזר הרבי רבות על הנקודה המיוחדת של שמחת תורה והדגיש, שלשמחת תורה מעלה מיוחדת מעל כל חודש תשרי. מעלה זו הודגשה ביותר גם בהתגלותו המיוחדת שהראה לנו הרבי מלך המשיח בעצמו במשך ימי הסוכות – כמו באמירת השיחות מידי לילה, וכן במשך שמחת תורה: השמחה וריקודים והגילויים המיוחדים של הרבי בהקפות ובהתוועדויות דשמחת תורה.

דבר זה מוצא ביטוי גם בדבריו של הרבי הרש"ב "היכן ימצא חסיד בראש השנה אם לא בליובאוויטש?" כי אמנם בליובאוויטש הרושם העיקרי של חודש תשרי היה דווקא בראש השנה. אבל אצל הרבי זכינו לראות כיצד החיבה המיוחדת של הרבי ניתנת דווקא לשמחת תורה, רואים אצל הרבי שמחה מיוחדת ועבודה שלא כדרך כל ימות השנה ושאר חודש תשרי. כך גם מסתבר לפי חישוב המנין בימי ה'אושפיזין', כי שמחת תורה הוא יום ה'אושפיזין' של הרבי (שיחת ליל שמח"ת ה'תשמ"ח)/

וע"ד המבואר בחסידות (סה"מ מלוקט ח"ה ע' כב) שבשמיני עצרת ושמח"ת קוב"ה מתחבר בהו בישראל, והוא גילוי היחידה וההתקשרות העצמית דהעצמות עם עצם הנשמה, על-דרך דרגת הגילוי בתפילת נעילה ביום-הכיפורים, ובשמחת תורה הוא בבחינת – "אנא ומלכא בלחודוהי, ואין לזרים אתך".

וענין מתבטא גם בשמחה המיוחדת דשמחת תורה, שהשמחה דשמח"ת  – מצות היום בשמחה – היא שמחה עצמית, שאינה בסוג שאר המצוות ועניני עבודה הפרטיים, ובשמחה זו בא לידי ביטוי מעלתם העצמית של ישראל שהם למעלה מהתורה ומצוותי' (שיחת ליל שמח"ת ה'תשמ"ה)!

מוסיף הרבי (שם): שהשמחה דשמחת תורה קשורה עם השמחה דלעתיד לבוא – "שמחת עולם על ראשם", שהיא שמחה עצמית שלמעלה מכל עניני התורה ומצוותי', ומעין ודוגמא לזה היא השמחה דשמחת תורה.

ואכן, חסידים ידעו והבינו בעצמם כי לשמחת תורה ערך מיוחד, בשמחת תורה הוא התגלות עצמותו של הרבי והתקשרותו עם כל אנשי הדור.

וכך מידי שנה באים חסידים להצטופף בצלו של הרבי מלך המשיח, מתוך שימת דגש מיוחדת על שמחת תורה דווקא. כזמן מיוחד שענינו התקשרות עצמית בבחינת ימינו תחבקני, אנא ומלכא בלחודוהי – ואין לזרים אתך.

לדעת לקבל מה שנותנים

וכשמתבוננים בזה רואים בחוש כיצד הרבי מעניק לנו במשך חג הסוכות ושמחת תורה הזדמנות מיוחדת להתקשר אליו באופן הכי נעלה, וכשם שבכל העבודה של חודש תשרי ניתן לקחת כוחות למשך ימי השנה ולהמשיך הנהגה זו לשאר ימות החול, כך גם בנקודה עיקרית זו.

וכשבאים לרבי ושואבים כוחות מחודשים למשך כל השנה כולה, מעניק לנו הרבי את הזכות לשאוב ולקחת כוחות מיוחדים בענין העיקרי של ההתקשרות אליו, נשיא הדור – אילנא דחיי.

ומשנה לשנה, גם לאחר ההעלם וההסתר דג' תמוז, הולך ומוסיף ומתפשט בקרב כלל אנ"ש והתמימים,  השהייה במחיצתו של הרבי במיוחד בחג הסוכות ושמחת תורה. שהרי כעדותו של הרבי עצמו מקומו הנצחי של נשיא הדור הוא בבית רבינו שבבבל, ובמוחש הרי רואים מכל רבבות האורחים שזכו להיות בתשרי אצל הרבי, שבית חיינו הוא המקום בו ניתן לשאוב מלוא חופניים של חיות, שמחה וזירוז בעבודת ה' במשך כל השנה, ובעיקר חיזוק ההתקשרות והאמונה בנביא הדור.

ויהי רצון שכל אחד ואחד מאתנו יממש את הכוחות הנפלאים של התקשרות לרבי מלך המשיח, אותם מרעיף עלינו הרבי – שענינו "מטבע הטוב להיטיב" – במשך חג הסוכות ושמחת תורה כחג של התקשרות מיוחדת, ועל ידי זה נזכה מיד לקיום היעוד של "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" בגאולה האמיתית והשלימה, ו"מלך ביופיו תחזינה עינינו" תיכף ומיד ממש.