הספירה לאחור החלה • הרב אלישיב קפלון

הלילה רד על בתי ישראל בארץ הקודש, שלווה לעם, שפעם היה עייף ממלחמות וכיום עייף מהקורונה. הצורך להתכנס בבתים לעת ערב ובעת סגר ולחלום על קץ הנגיף בקרוב – מובן בהחלט.

כמה טוב היה לו באמת היה שקט ברחובותינו וברחבי הארץ כולה, אך רק מי שההתמודדות שלו מול מבול החדשות היא התעלמות מוחלטת מהקורה סביבנו ובתוכנו, או שהדאגה לעתידו האישי מקהה את חושיו מלחוש את התמונה הכללית – יכול להתפתות ולחשוב כי כך הם פני המציאות, וכי אוט-אוט והקורונה תהיה מאחורינו, וגם אם זה לא משיח, אזי מדובר לפחות בניצוץ משיח. נחמה פורתא.

תחושתם של אחרים שונה לגמרי:

הם אינם רואים את הסוף המתוק של סיום המגיפה, ולא בגלל שהחיסון לא קריטי להמשך החיים הציבוריים והאישיים בארץ-הקודש, אלא משום שדברים נוספים שקרו וקורים לנו כאן מאותתים לנו שהנגיף אינו כל הסיפור.

כאשר המדינה קרובה יותר לאנרכיה מאשר לשלטון, ולא מהיום; כאשר איש את רעהו חיים בלעו, גם כאשר השלטון שורד לעת-עתה, ובמיוחד כאשר גורמים שלטוניים ידועים, מאנשי המוח ומאנשי הכוח, בולעים בעצמם את החלשים ומביאים על עצמם את הקץ במו ידיהם.

כאשר ההתנכרות של חלק מהעם ליהדותו נעשית כואבת יותר מיום ליום, בשל מערכת החינוך הירודה, שברובה אינה אלא מערכת הסתה משומנת נגד כל פירור יהדות אותנטית.

כאשר תאונות הדרכים ומחלות אחרות שלא נקראים בשם קורונה היו והינם מחוסרי חיסון לצערנו, לעת-עתה.

כאשר המצב הבטחוני ממש אינו מה שנדמה לנו כרגע בהשראת ימי האביב המוזרים שלהם אנו זוכים בימים האחרונים בעיצומו של החורף. הייתי משתמש בדימוי המוכר בעיקר למי שגר בערי הדרום בעשור האחרון: אנו נמצאים בשניות שבין האזעקה לשמיעת ה"בום"…

כאשר גם הישגים נפלאים בתחום מדיניות החוץ, או בתחום הבטחון הרפואי, אינם זוכים לשום פרגון, בגלל שנאה עמוקה ואיומה, שכמוה לא היתה מימי הסזון!

כאשר המשיכה שלנו לרוחניות נמצאת, בעדינות לומר, לא במקום הראוי לנו לפי השם הנפלא שלו זכינו, החביב על רוב העם, "חבדניקי"ם"! [וכמה שלא נעים להגיד, אבל גרוע עוד יותר כשהמשיכה לחומרנות [וכו'] באה עם תירוץ חסידי של "הפצת היהדות". וק"ל]

במצב כללי עגום שכזה, גם אם הנגיף יעבור מארץ הקודש לפחות – לא הגענו עדיין לשום מקום, אף שנשמח מאד על כל יהודי שניצל מהדבר הנורא הזה. שה' ישלח רפואה שלימה לכל הזקוקים לכך כעת.

אז לאיפה ולְמַה עלינו לחתור?

אציע את הדברים הבאים, ואם יתקבלו – מה טוב!

תחילה יש לפרש ולהבין נכונה את תקופתנו:

עומדים אנו בסמיכות ליו"ד שבט השבעים מאז קיבל הרבי את הנשיאות בגלוי באמירת המאמר הנפלא "באתי לגני תשי"א" שנשאר לשם דבר עד היום הזה!

אנחנו לא קיימים בנקודת זמן סתמית. לא נפלנו באקראי לאמצע הזמן שבין ששת ימי בראשית לבין הגאולה העתידה; יש סדר: האבות, לפני מתן תורה, משה רבינו, אחרי מתן תורה, הכניסה לארץ, השופטים, הנביאים, בית המקדש הראשון, בית המקדש השני, התנאים, רשב"י והזוהר הקדוש, האמוראים, הגאונים, הגלויות השונות, הראשונים והאחרונים, האריז"ל, התגלות דרך החסידות על ידי הבעש"ט, תוהו ובוהו עולמי, מלחמות ומחלות, תגליות מדעיות מהפכניות, והתארגנות מפת העולם מחדש לאחר מלחמת העולם השניה.

בנקודת זמן זו, לאחר ששה נשיאי חב"ד שעמדו בפרץ בגשמיות וברוחניות בזמנים קשים ביותר לעם היהודי ולאנושות בכלל, הגיע הרבי נשיא דורנו.

מנהיגותו והשפעתו של הרבי חסרות-תקדים, ועל כך כבר נאמר ונכתב בלי סוף, אבל מה שנוגע אלינו הוא, שאנו זכינו להיות בתקופה המיוחדת הזאת – תקופת מנהיגותו של הרבי, שלמרבה הפלא, גם כיום, לא רק שלא נפסקה, אלא אף התחזקה בהשפעתה על כלל הציבור היהודי בעולם; 'אשתכח יתיר' בצורה מוחשית ביותר.

כעת במלאת שבעים שנה לקבלת הנשיאות בגלוי ובפרסום גדול – ראוי שנבחן את הדברים הקורים ב'חיצוניות העולם' לפי העולם הפנימי שלנו. כיון שהתורה קובעת את מציאות העולם, ואפילו תפלה רגילה של יהודי פשוט עשויה לשנות את מציאות העולם, כך גם הראייה הרוחנית של הרבי היא הקובעת:

הרבי הגדיר את תקופתנו במלים "הימים האחרונים של הגלות", ועוד התבטאויות רבות ומיוחדות. כל אירוע עולמי היה אצל הרבי לביטוי מסוים של התקרבותנו לגאולה.

מדוע אם-כן עלינו לחשוש מלפרסם ליהודים – את מה שהם חשים ומבטאים בעצמם – שהעולם נמצא על סף הגאולה?! ושזהו ההסבר היחיד לשינויים הדרמטיים שהעולם עובר כעת? ושלכן כל אחד מאיתנו נדרש להוסיף בקיום מצוות, ובהתחזקות בעניני קדושה בכלל, כהכנה לגאולה.

החשש שמא ניתפס בעיניהם כאנשים הזויים לא היה קיים אצלנו לפני ג' תמוז, ואין סיבה אמיתית שיהיה קיים כעת. אם המסר יהיה בסגנון אחיד, שמתאים לרוב ה"מקבלים" ולרוב ה"משפיעים", יהיה אפשר להכניס את כל הציבור היהודי בארץ ואף בעולם כולו לתחושה אמיתית של ערב-גאולה.

כי זוהי האמת:

החלה הספירה לאחור…

ועוד מעט יישמע ה"בום" האמיתי…