איך מתמודדים עם פגיעה בילד וההשלכות שלה?

מישאל אלמלם, עובד סוציאלי מוסמך

כיצד אם בכלל אנו כחברה אמורים ויכולים להתמודד עם הקונפליקט בו הנפגע ומשפחתו המרוסקת חווים את הפגיעה ומתמודדים עמה, אל מול הפוגע  ומשפחתו המתמודדים עם ריסוק התא המשפחתי החברתי קהילתי, ומה אנו כחברה אמורים לעשות למען הנפגע ומשפחתו ולמען הפוגע ומשפחתו בדרך לשיקום שני הצדדים?

המאמר יעסוק ב:

1. מה משמעותה של מתן עדות אופי בשבחו של הפוגע והשלכתה על הנפגע בכך שכמוה כשחזור והנצחת הפגיעה הן של הנפגע והן של הפוגע.

2. כיצד אפשר ונכון באמת לסייע לפוגע ובכך למנוע את הפגיעה הבאה במקום להתמקד רק ברגש הנקמה בעבירה ובעונש אותו אנו רוצים שישא בשל מעשיו?

3. הזכרון המונח לפנינו שמלבד הפוגע ישנם אנשים נוספים במעגל החיים סביבו שהנם משפחה, אשה, ילדים וחברים והשלכה של הייחס שלנו כחברה עליהם.

הפוסט המרגש הכואב והמזעזע שהעלה בסוף השובע יענקי רייניץ שנפגע בידי מחנך בתלמוד תורה בו למד, לא הותיר עין יבשה. האומץ הנפשי רגשי להעלות על הכתב את אירועי החיים המטלטלים שעבר החשיפה הלא פשוטה הכרוכה בכך, היכולת לשמש לאחרים פה ולהיות 'חוד החנית' עבור נפגעים רבים אחרים הנה תעודת כבוד לכל מי שליווה אותו לאורך השנים, כוונתי לאביו ואמו ולשאר בני משפחתו.

אך לאידך חוסר האחריות כלפי משפחתו של יענקי ואחיו בכל שלבי המשפט ובייחוד עדות האופי למלמד הפוגע הנה תעודת עניות לנו כחברה ככלל ולאלה שבחרו להאדיר את המלמד בפני בית המשפט בפרט.

משמעותה של מתן עדות אופי על הפוגע ואישיותו והשלכתה על הנפגע

כדי להבין את משמעות הנזק הנפשי הנגרם לנפגעים בכך שמתייצבים לתמוך בפוגע, כדאי להקדים סקירה מקצועית המתארת את משמעות הפגיעה ועצמתה כפי שנחווית על ידי הנפגע.

כאשר הנפגע בהיותו ילד חווה את הפגיעה על ידי מי שהיה אמון על שלומו וביטחונו, בטח ובטח כאשר מדובר על אדם שהיה מושא להערצה על ידי תלמידו (כפי שתיאר זאת יענקי בפוסט), הפרשנות אותה נותן הנפגע לפגיעה הנה בשניים:

א. אני לא בסדר ולכן זה מגיע לי, שכן האדם האמון על שלומי ובטח הדמות הכל כך נערצת עלי לעולם לא תפגע בי.

ב. זה היה באמת איזה שהוא אקט של פרס כביטוי ל'אהבתו' אליי, כפי שאמר לו המלמד: "אתה מיוחד ולכן זכית לכך"…

הילד בעולמו התמים ובשפתו הרכה לא יכול לתאר זאת אחרת, כאשר מדובר בדמות סמכות בוגרת ונערצת. הילד נופל בשבי קסמו של הדמות האחראית והסמכותית המוליכה אותו שולל בשפתו הערמומית במניפולטיביות ובאכזריות. בשפה המקצועית מוגדרת התנהלות זו: בלבול השפות בין מבוגרים לילדים, שפת התשוקה של הפוגע לעומת שפת הרוך והתמימות של הילד הנפגע.

לכן הוא מטיל את האחריות על עצמו, ונושא אותה פנימה בתוכו לאורך שנים רבות. כאשר סוף סוף הילד חש בדפוס המוזר החוזר ונשנה מצידו של המבוגר האחראי והאהוב עליו ומבין שמשהו כאן איננו כשורה אוזר אומץ ומתלונן על המלמד הפוגע וזוכה לתמיכה ועידוד ממנהל התלמוד תורה שזה כשלעצמו דבר נפלא ומעורר השראה והערכה.

ובתוך כך מגיעה שעת הדין-המשפט, ואל תטעו זה לא משפטו של הפוגע, להיפך זה משפטו של הנפגע! הנפגע, ילד רך בשנים מתייצב אל מול עורך דין המשחזר עבורו בצורה מניפולטיבית אכזרית כואבת וקשה את אירועי הפגיעה, תוך שהוא מטיח בו ובאחיו האשמות קשות, והופך אותם לשקרנים ומוציאי דיבה הטופלים עלילת שווא על אדם חף מפשע. מה יכול להיות גרוע מזה?! איך יכול ילד תמים לשאת משא נפשי שכזה המלווה בייסורי נפש גוף כאחד? הילד יכול לתומו לחשוב שהוא באמת מדמיין, ממציא או שקרן.

ואז, כאילו לא די בכך, מופיעים אנשים הגונים באמת מחנכים, משפיעים וכו' המעידים בשבחו של הפוגע מתוך באמת רצון טוב וכנה, כנראה, להמעיט בעונשו, שהרי יש גם צדדים חיוביים באישיות זו מלבד היותו פוגע, מה שיכול להיות בהחלט נכון…

אבל כאשר מדובר בעדות אופי אל מול ילדים שנפגעו מאדם זה ונושאים צלקת בנפשם כתוצאה מפגיעתו בהם, מה שקורה באותו רגע לנפגע זה שחזור והנצחת הפגיעה בו באופן הגורם לילד הנפגע להתנתק רגשית (דיסוציאציה) מאישיותו ולמחוק את המתנה הבריאה והטבעית לה זוכה כל אדם שנולד להורים בריאים ושמה אמון.

הילד באופן לא מודע ממאן לתת אמון בכל דמות סמכות זו או אחרת האמונה על בטחונו או שלומו…

או לחלופין: הילד מאמין למה שאומרים לו שהוא אשם וממשיך לשאת בתוכו לאורך שנים את תחושת האשמה בכך שהוא זה שהביא על עצמו את הפגיעה, מה שעלול להוביל למצב נפשי קשה ביותר בדמות מצב פסיכוטי המלווה בהזיות שווא, מה שהופך את המצב לבלתי הפיך, מה שברוך ה' לא קרה בסיפור חייו של יענקי.

אפשר וחובה לתמוך בבן אדם למרות היותו עבריין, בשל היותו אדם, אבל בשום אופן אי אפשר להעניק תמיכה המהווה מקור אפשרי גם אם מדובר רק בפרשנות סובייקטיבית של הנפגע שיש חלק בפגיעה בו הפוגע לא אחראי לפגיעה בי בשל היותו אברך משי, חסיד וירא שמים בתכלית, כך שכל  תמיכה בפוגע אף אם היא נכונה ואמיתית ומאחריה יש רצון טוב וכנה לסייע לו או למשפחתו ולהמעיט את הענישה  בשל מעשיו הנוראיים!

אם המחיר של התמיכה אותה אנו מעניקים לפוגע מהווה איום קיומי על הנפגע, וכתוצאה מכך חש הנפגע כי מושלכת עליו האחריות על מה שקרה גם אם אנו לא מכוונים לכך בשום אופן, אבל בחווייתו הסובייקטיבית של הנפגע יש מקום בו נשללת ממנו זכותו הקיומית בתמיכה נפשית רגשית בשל היותו קרבן, אנו חוטאים למטרה ונותנים במה בעולמו של הנפגע לפוגע ולמעשיו ובכך אנו מנציחים בנפשו של הנפגע את הפגיעה, ונוטלים ממנו את האמון באנשים ובדמויות סמכות, או לחלופין גורמים לו להאמין שהוא הוזה או מדמיין ומערערים את מצבו הנפשי כאמור.

יש מקום לעדות אופי על עצם אישיותו של הפוגע, אבל בכל הנוגע לפגיעה שביצע צריך להישמע קול חד וברור שאינו משתמע לשני פנים: אתה אשם ואתה נושא באחריות המלאה למעשיך! רק באופן זה יש סיכוי להחלמה הן של הנפגע והן של הפוגע. יש לזכור שכל זמן שהפוגע לא לוקח אחריות על מעשיו כפי שעולה מגזר הדין במקרה זה אין אפשרות לעצור את הפגיעה הבאה, גם לאחר ריצוי העונש יש סיכון גבוה מאוד שמעשיו יחזרו ויישנו, ובכך שאנו נעמדים לצידו ולא עושים הפרדה מלאה בין היותו אדם עם קשת אישיות רחבה, לבין היותו חולה הפוגע בילדים, אנו פוגעים הן בפוגע והן בנפגע.

בנפגע אנו פוגעים בכך שאנו משחזרים עבורו את הטראומה וגורמים לניתוק רגשי שלו מאמון בבני אדם או לחלופין מערערים את בטחונו וגורמים לו להאמין בכך שזו אשמתו במה שקרה לו ובכך מערערים את בריאותו הנפשית כאמור, ובפוגע אנו פוגעים בכך שאנו מנציחים את היותו פוגע ולא מאפשרים לו מרחב לטיפול בניסיון לעזור לו להפסיק לפגוע.

לכן הדבר ולו הקטן שלנו כחברה הנו: להוקיע את מעשי הפוגע ולהעניק תמיכה מלאה לנפגע, כדי שלא ננציח הן את הטראומה של הנפגע והן את הדפוס החולני והמעוות של הפוגע.

החובה הרגשית מוסרית שלנו כחברה כלפי משפחת הפוגע

חובה עלינו וזכות בסיסית היא עבורנו לראות את הקשת הרחבה יותר והיא: הזכות והחובה המוסרית שלנו כחברה כלפי הפוגע והדרך לסייע לו לצאת ממעגל העבירה ובטח כלפי משפחתו הקרובה והמורחבת של הפוגע וחבריו.

כמי שטיפל בלא מעט עברייני פגיעות מיניות, נתקלתי במשפחות מדהימות שבנם פגע בילד אחר ריסק אותו ואת משפחת הנפגע ואת כל הקרובים אליה, אך מאידך ריסק לחלוטין גם את התא המשפחתי שלו, הן במעגל המשפחה הקרובה והן במעגלים החברתיים קהילתיים רחבים יותר בה חיה משפחתו של הפוגע. המשפחה וכל מי שאין לו חלק במעגל העבירה לא קשורים ואין להן שום חלק או קשר למה שביצע בנם, האח, האב או מי שזה לא יהיה, אלא אם כן יש לנו מידע אחר של שיתוף פעולה בין הפוגע למשפחתו. אהבתם הטבעית ליקירם חייבת להימשך עבורם ועבור הפוגע היוצא ממשפחתם, הם מחויבים לקשר הנפשי רגשי ולקשר העצמי של בשר מבשרם בין אם הוא עבריין גדול ואכזרי ככל שיהיה.

אני יודע עד כמה קשה לומר ובטח שלשמוע אמירות שלכאורה נתפסות ככאלה המכילות את הפוגע בכל צורה שהיא ואת הקשת הרחבה סביבו כולל משפחתו, כאשר ממול עומדת משפחתו של הנפגע והנפגע עצמו, אך יש לזכור שלא רגש הנקמה הזעם והתסכול הם אלה האמונים או  אלה האמורים לנהל את חיינו.

הדרך הנכונה ביותר למניעת הפגיעה הבאה

כאשר אני פוגש עבריין פגיעה מינית אני עסוק אך ורק בדבר אחד והוא: כיצד אני עוזר לו שלא לפגוע בפעם הבאה, איך מאדם המונע מדחפים בלתי נשלטים הוא לוקח אחריות על חייו ומעשיוץ

כשלבסוף אחרי טיפול ממושך הפוגע חוזר לחיים ואני יודע שעשיתי כל שיכולתי לעזור לו שלא לפגוע פעם נוספת, המטרה הושגה. אני לא עסוק ברגשי נקם זעם ותסכול שיש בי ויש בי עליו ועל מעשיו, אני פשוט רוצה שמצב כזה לא ישוב על עצמו שוב. יש באמתחתי דוגמאות למכביר על נערים ומבוגרים שחזרו לחיות חיים נורמליים וטובים גם לאחר הפגיעה שביצעו, חזרו לחיק משפחתם ושיקמו את חייהם וחיי משפחתם. לכן העיסוק בהשמצה של הפוגע בטח במשפחתו או שאר הקרובים אליו חוטאת למטרה שבשמה ולשמה אנו עוסקים והיא הדרך למנוע את הפגיעה הבאה.

היכולת השיקומית של הפוגע עוברת בעיקר בהכרה שלנו כחברה בכך שמצד אחד אמנם מדובר בעבריין הזקוק לסיוע נפשי רגשי משמעותי, אך מדובר בבן אדם הזקוק לטיפול ושיקום.

תנאי נוסף היא משפחתו של הפוגע: החשה בכל פינה ובכל מקום את העובדה שהם חלק מאשמה אוניברסאלית בכך שבנם, אביהם, בעלה, הוא עבריין.

אם אנו כחברה נדע לערוך את ההפרדה בין מעשה הפגיעה והפוגע הזקוק לטיפול וענישה שתמנע את הפגיעה הבאה, לבין משפחתו שמה לעשות יקירם עשה מעשה איום ונורא ובלתי נסלח, אך הם זקוקים לנו כחברה יותר מכל על מנת לחזור ולחיות את חייהם באופן הכי נורמלי שאפשר אם בכלל אפשר לדבר על נורמלי בסיטואציה שכזו, אז נדע לחבק אותם לסייע ולסייע להם לעבור את המשבר הנורא אליו הושלכו.

כדאי שנזכור את העובדה הבאה: המצב אליו  נקלעו הן משפחת הנפגע והנפגע לעולם לא ישוב להיות כשהיה ובאותה נשימה מצב משפחת הפוגע והפוגע לא ישובו לעולם למה שהיה, אז מה שנותר לנו כחברה לעשות זה לדבוק בכל כוחנו להגיע ולהשיג את המטרה הטובה ביותר עבור כל הצדדים והיא שיקום הנפגע ומשפחתו ושיקום הפוגע ומשפחתו כדי שלא נשוב למצב זה שוב.

תודה למערכת על העלאת המודעות וחשיבות ההתעסקות בנושאים כואבים אלו ויהי רצון שלא נצטרך להתעסק יותר במקרים איומים וכואבים מעין אלו…