למה מספרים לנו את זה?…

משיח פרידמן, בית משיח

1 גם לכם זה קרה? גם אתם שאלתם את עצמכם פעם "תכל'ס, למה מספרים לנו את זה?" ובאמת, למה? הרי אם איננו קוראים בכל שבוע בספר היסטוריה, אלא בתורה, שעל כל פרשיותיה וסיפוריה – הינה מלשון הוראה, כלומר היא מלמדת אותנו משהו פרקטי, הרלוונטי למציאות חיינו כאן ועכשיו. ואם גם 'משה רבינו' אינו (רק) דמות מן העבר הרחוק והמפואר של עמנו, אלא "אין דור שאין בו כמשה" ו"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא" –

אזי באמת, מזדעקת השאלה: למה מספרים לנו את זה? למה שוב נקרא השבת, כמידי שנה, את פרשת השבוע המספרת לנו על מחלוקת קורח ועדתו? ולמה לנו גם הפרשה הקודמת על שלוחי הריגול שמרדו במשה? וגם לפני זה עם "ויהי העם כמתאוננים" ועוד מעט (בפרשת חוקת) נקרא גם על "מרד המים" הגדול.

בקיצור, בפרשיות האלו שתמיד חלות, משום מה, בשבועות הסמוכים לג' תמוז – מספרים לנו על יותר מידי וויכוחים, מריבות, מחלוקות ומאבקים שהתחוללו במדבר בין משה לעמו. ובשביל מה זה טוב? איזו הוראה כבר יכולה לצאת לנו מהסיפורים המביכים הללו?

אם דברים כאלו כבר לא מתרחשים סביבנו כיום, אז למה מתסיסים ומפחידים אותנו לשווא? מה מכניסים לנו לראש את הרעיונות המופרעים הללו? כאילו יכול להיות ששלוחיו הנאמנים של משה יהפכו לבוגדיו הנאלחים ביותר, כאילו יש סיכוי שרבנים מפורסמים וראשי סנהדראות נכבדים ייתנו ידם למרידה גלויה במשה יחד עם קרוב משפחתו (שבמקרה, היה גם עשיר גדול)…

ומילא אנחנו המבוגרים, אבל לפחות לא ליד הילדים. מה הטעם לספר לילדינו הרכים על פרשיות כאלו? וכי איננו חוששים כיצד ישפיעו סיפורים כה רגישים ומורכבים על נפשם הצעירה ותודעתם התמימה? האם בשם "לימודי ההיסטוריה" מותר לעולל להם הכל?

שלא תחשבו שיש לי תשובה לשאלה הזו. אין לי שום תשובה, וזה ממש בסדר. "למד לשונך לומר איני יודע" נאמר במסכת ברכות (דף ד' ע"א) ואם גדול פרשני המקרא, רש"י, יכל לכתוב פעמיים בפירושו על התורה "איני יודע מה מלמדנו" בוודאי גם אנחנו יכולים לומר לפעמים שאיננו יודעים משהו, לא קרה כלום.

ואדרבה, אולי דווקא זה מה שרוצים ללמד אותנו בפרשות הסמוכות לג' תמוז: קצת ביטול לא יזיק, ואם לא הצלחנו להבין משהו – לא נורא.

2 היות שבכל זאת נדרש ממדור זה להתוועד ולעורר את הקוראים לקראת יום האמונה וחג הגאולה ג' בתמוז, אך מכיוון שלא יתכן ששתי שורות אחרי שדיברנו על קצת 'ביטול' יבוא אברך צעיר כמוני, ללמד דעת את כל העם ולהעבירו תחת שבט ביקורתו…

על כן, ניתן הפעם את רשות הדיבור למשפיע נכבד ובא בימים, ראש ישיבה ואיש חינוך וותיק, משלוחי הרבי מלך המשיח שליט"א לארץ הקודש, הגה"ח הרב יצחק גולדברג שיחי', ראש ישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש במגדל העמק. הדברים הבאים, שוכתבו מתוך נאומו המאלף שנשא ב"כינוס לחיזוק האמונה" שהתקיים בארה"ק בכ"ח ניסן תשנ"ד:

"…מה שצריכים לעשות, זה פשוט לבצע את ההוראות של הרבי שליט"א שנאמרו בתקופה הזאת, לבצע את מה שתבע הרבי מכ"ח ניסן עד כ"ז אדר – לא ח"ו להעלים אותם! לפתוח אותם עוד ועוד, ללמוד אותם, לחיות אותם – עד שיכנס ויחדור למוחנו וליבנו בפנימיות – ולמעשה בפועל.

מי יודע להוריד העלם והסתר, מי יכול להוריד העלם והסתר? רק הרבי! כדי להוריד את ההעלם והסתר הזה – עלינו ללכת בכוחו של הרבי, ומהו הכח של הרבי? זה לקבל את הדברים המפורשים שיצאו מפי קדשו – ולבצעם בפועל, בלי שום פשטאלע'ך, בלי שום פירושים, דברים כפשוטם!

ככל שנבצע יותר ונחיה יותר באמונה שלימה ותמימה בדברים שהרבי שליט"א חינך אותנו ודיבר אתנו בתקופה שקדמה למצב ההעלם והסתר הנוכחי – זה מה שימהר ויזרז את קץ ההעלם ויביא להתגלות המלאה והמושלמת.

…אנחנו לא שומעים היום מאמר מהרבי, אנחנו לא שומעים שיחה מהרבי.. הרבי נותן את עצמו אלינו, הוא מראה את עצמו והוא מזיז בתנועות גופו.. במה? עם מה הוא נותן ואת מה הוא מחי'? את האמונה הזאת, שאנחנו נחי' עם זה ש"יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד".

כל מי שיש לו קצת רגש, קצת שכל, קצת אמונה – הי' לוקח את הדברים האלה ואת הרגעים האלה כדי להתקשר בהתקשרות עצמית ופנימית עם הרבי שליט"א כמלך המשיח שהוא זה שיגאל אותנו. שזה יכנס במוח ובלב עד שיוחדר אצל כל אחד ואחד מאיתנו ש"אין בליבנו אלא אחד!" שלא יתכן ולא שייך אחרת, זה מחוייב המציאות.

לכל חסיד חב"ד צריך להיות חדור אצלו, אין לו בעולמו אלא הרבי – הרבי שמבריא ומתגלה הרבי שגואל את עם ישראל. אין שום מחשבות זרות אחרות! זה הרבי שאתה רואה אותו בזמן השירה, כך הוא נראה, ככה הוא נותן ועם זה צריכים לחיות. נקודה".

3 "לצערנו, ישנם "חכמים" למיניהם שמעוותים ומעקמים דברים מפורשים של הרבי, מעלימים דברים מפורשים של הרבי רח"ל… צריך גם להתייחס לזה, למרות שזה יחידים ואין לדבריהם שום ערך ומשמעות…

יש שיחה של הרבי שהרי איך יתכן שדוקא אחרי מתן תורה שהי' "אנכי ה' אלקיך" ועם ישראל הי' בדרגא גבוהה כזו דווקא אז בנקודת השיא – הגיעה אחר כך נפילה כזו של חטא העגל, והרבי הסביר זאת ב"יינה של תורה" על רש"י:

כתוב שם בפסוק על פרשת העגל: "ויצר אותו בחרט ויעשהו עגל מסיכה" אז יש שם שלשה דיבורי המתחיל, שבכל אחד מהם מביא רש"י שני פירושים, אבל כל פעם בסגנון אחר. בראשון הוא פותח ב"יש לתרגמו בשני פנים", בשני הוא מתחיל ב"יש אומרים", ובשלישי "דבר אחר". והרבי אומר שכאן בדיבורי המתחיל האלו, רש"י מלמד ומרמז איך מתדרדרים מ"אנכי ה' אלוקיך" – עד ל"ויצא העגל הזה".

הכל מתחיל שכשאתה לומד משהו – אתה אומר "יש לתרגמו בשני פנים", יש לו עוד פירוש… מזה נשתלשל אחר כך שהוא נהי' יש ומציאות, זה כבר "יש אומרים" ויש מדברים, זה הישות שלו מדבר, ועד שהוא מתדרדר ונהי' ל"דבר אחר" נבדל ונפרד לגמרי מאלוקות…

לוקחים שיחות של הרבי, מתרגמים אותם אחרת – עד שהסך הכל, הסוף פסוק, מהי השורה התחתונה? שמה שכתוב כן הכוונה לא, מה שכתוב יום הכוונה לילה, מה שכתוב מותר הכוונה אסור. במילא אז זה אסור אז זה לילה אז זה לא…

ואני שואל, ממה זה נובע? האם זה נובע מלימוד והתעמקות יתירה בלימוד השיחה? לא ולא!! זה נובע מדעות קדומות!.. דעות קדומות שנמצאות במוח ובלב במשך שנים לפני זה. זה לא מתחיל מכ"ז אדר, זה לא מתחיל מכ"ח ניסן, זה מדעות קדומות. והדעות הקדומות האלה – הם הם שמבארים ומסבירים את הפשטלע'אך האלה בשיחות…" עד כאן (קטעים) מדברי הרב גולדברג.

4 נחתום בסיפור חסידי, ממיודענו המקושר הנודע ר' אברהם פאריז, שסיפר פעם על מאורע שהתרחש בהיותו 'תמים' צעיר והשפיע עמוקות על עבודתו בהמשך חייו: יום אחד, בשעת צהריים עבר ר' אברהם ליד בית הכנסת בבאברויסק, עיר הולדתו. והנה בפתח עומדים יהודים ומחפשים "א צענטער" עשירי למניין לתפילת מנחה. ר' אברהם נעתר לבקשתם בחפץ לב ונכנס להשלים מניין, והנה משנכנס הוא מגלה שגם בלעדיו ישנם עשרה אנשים בבית הכנסת ולא באמת זקוקים לו…

הוא שאל את המתפללים "מדוע קראתם לי? הרי לא חסר לכם מניין" ואז הצביעו המתפללים על חברו מישיבת 'תומכי תמימים' בליובאוויטש, הת' לייב שינין שישב והתפלל בדביקות. הם הצביעו עליו ואמרו "הבחור הזה, הוא כבר יושב כאן מהבוקר מבלי להגיב לאף אחד, מכונס ושקוע בתוך עצמו כבר שעות רבות ולא שת ליבו לאיש, אנחנו חוששים שנטרפה עליו דעתו ואיננו יכולים לסמוך עליו להשלמת המניין…" לימים, סיפר ר' אברהם שמאורע זה השפיע עליו לעסוק בעבודת התפילה עד מיצוי הנפש.

מסיפור זה הוא למד מהי תפילה אמיתית, מהי דביקות אמיתית בקב"ה: כל עוד בעיני הבעלבת'ים (שכידוע "דעת בעלי-בתים – היפך דעת תורה") אתה עדיין נחשב לשפוי, צלול ומיושב – כנראה שעבודתך לוקה בחסר, שעדיין אינך עובד את ה' בכל לבבך, כי ברגע שאכן תעבוד כמו שצריך – באופן אוטומטי תהפוך בעיניהם למשוגע שנטרפה עליו דעתו "הוא באמת חושב שיש רק הקב"ה בעולם, א משוגנער…".

ג' תמוז הוא היום בו אנו מכריזים בגאון כי "אף על פי שנראה העולמות ליש – הם שקר גמור ומקח טעות" ואם באותו רגע אנחנו קולטים בזווית העין את ה'בעלבוס' המסובב אצבע על הרקה ומפטיר "א משוגעים" – יתמלא ליבנו שמחה וגיל, על "שלא עשנו (שייך ומחובר ל)גויי(שקייט)" ושלא עשנו בעלבת'ים רח"ל…

אשרינו שזכינו להיות בצד הנכון, בצד האמת האלוקית הנצחית, עם משה אמת ותורתו אמת, עם הרבי מלך המשיח שליט"א ש'שכינה מדברת מתוך גרונו' ועם בשורת הגאולה שלו. אשרינו שזכינו להידבק בדרכו של הרבי שליט"א ולהיות 'משוגעים' על משיח, כפי שהתבטא הרבי על עצמו.

אשרינו שלאף 'בעלבוס' לא יכולה להיות הווא אמינא וצל-צילו של ספק אולי בכל זאת אנחנו משתייכים ל"שפויים". אשרינו שאנו ממשיכים לשאת בגאון את דגל המשיח ומכריזים באמונה ובשמחה – עד ההתגלות: יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לתגובות הערות והארות: mf7709@gmail.com \ 053-820-6628