איך מתמודדים עם חזרה בשאלה?

תמי הולצמן

העלמותה של אסתי ויינשטיין, חסידת גור לשעבר שעלתה לכותרות, הכתה הדים רבים בעולם החרדי. אסתי השאירה, לפי המסופר, מכתבים בהם ספרה על היאוש, על הניתוק מילדיה ששבר את לבה, ואפילו רמזה רמזים עבים על שימת קץ לחייה.

הנושא הזה, שעדיין בחיתוליו מבחינת פרסומו בצבור הישראלי החרדי, עלה לכותרות כבר לפני זמן רב בארה"ב. "חוזרים בשאלה" שמגדירים עצמם בכל מני שמות קבוצתיים ברשתות החברתיות, העלו את העניין בגלוי וללא פשרות. ובדרך כלל, לאחר התאבדויות של חברים שהכירו, שחלקו רקע חרדי דומה, ו"ערקו" לעולם שבחוץ.

אלו שעזבו בדרך כלל לא מצאו סיפוק ושמחה באורח החיים שגדלו על ברכיו. המשוואה פשוטה: מי שחייו טובים ונעימים, דבק בהם ובדרך כלל לא מחפש סיפוקים "בחוץ".

אלו שעזבו, עזבו מסיבה אחת: חוסר שמחה בחייהם. הסיבות לחוסר השמחה, לעומת זאת, יכולות להיות רבות ומגוונות: ישנם ילדים שפשוט לא מסוגלים ללמוד. אם מחמת בעיות קשב וריכוז, אם מבחינת הפרעה נוירולוגית, או בגלל בעיות רבות בבית שמסיחות את דעתו. ישנם ילדים שצריכים עזרה בשעורי הבית ולא מקבלים אותה.

קחו ילד כזה, והושיבו אותו בחיידר/בית ספר/ישיבה ליום לימודים ארוך, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, שנה אחר שנה, ומצאתם ילד אומלל. הוסיפו לזה מורים שכועסים עליו, ילדים שמזלזלים בו כי רמת הלימוד קובעת מצב חברתי בבית הספר המסוים הזה, הורים שדורשים ציונים טובים כשאינם מספקים עזרה ראויה, והפכתם את חיי הילד לגהינום, בבית הספר ובבית. הוסיפו בטחון עצמי נמוך, חוסר אמונה ביכולות עצמו, ואין לאן לברוח.

ויש ילדים שהוריהם דורשים מהם את הבלתי אפשרי מבחינה דתית: החמרות שבינם לבין יידישקייט אין שום דבר, רק רצונו של ההורה לשלוט על ילדיו ביד ברזל, או להראות לחבריו ושכניו עד כמה  טוב הוא מנהל את ביתו, ועד כמה הוא מחמיר יותר משכנו: לישון עם גרביים, למשל. למדוד בסרט מידה בכל יום כמה סנטימטרים מהצוואר חשופים. לאסור על ילדה ללבוש צבעים "צעירים" ולהצמד רק לשחור, כחול ואפור. לשאוג בקולי קולות על בני המשפחה למה לא ניקו את החרכים שבין הרצפות לכבוד פסח, בשעה שהאבא לא נוקף אצבע בעזרה פיזית לחג הנ"ל. או להסביר – באזני שמעתי! – לילד בין שנתיים על העונש שיקבל בגהינום כי דיבר באמצע קידוש.

גם אמהות שמטילות על ילדותיהן הצעירות את מטלת גידול אחיהם הצעירים וטיפול בבית במידה שמעבר לכוחותיהן הצעירים, גורמות עוול לא ישוער. ילדה שהולכת לבית הספר יום יום, חוזרת הביתה להכין שיעורים ולהתכונן למבחנים, יכולה ללכת למכולת עבור אמה ולהחליף חיתול מפעם לפעם.או לשטוף כלים לפעמים. אבל היא לא יכולה ולא צריכה להוציא חמשה קטנים לגינה בכל יום, להכין ארוחת ערב לכולם, ואז להשכיב אותם לישון, כשבקושי נותר לה זמן לשיעוריה ולמעט זמן עם חברות. את כל הנ"ל תעשה כשתגדל את משפחתה שלה בעתיד. כרגע היא ילדה, והיא זקוקה לקצת ילדות משלה. ילדה שעושה כל זאת עבור אמה ואז מצפים ממנה לעשות זאת עבור עצמה כשתגדל, נשברת, בסופו של דבר, תחת הלחץ.

ויש ילדים שפשוט באו מבית שבור. המשפחה וההורים לא מתפקדים, מסיבות אלו או אחרות, והם חולמים על עתיד טוב יותר. לצאת מהמיצר בבוא היום.

ילדינו אינם עוורים, למרות שלפעמים היינו רוצים מאד לגרום להם עוורון מוחלט למה שקורה בחוץ. הם הולכים ברחוב, הם פוגשיים שכנים לא דתיים, הם נתקלים במודעות רחוב.

ומה שנראה לילד תמים וחסר הבנה זה, שבחוץ יש "חופש". בני עשרה מטיילים ברחובות ובקניונים, צוחקים בקולי קולות,  מעשנים (מה שגורם להם להיראות בוגרים, מנוסים ובעלי בטחון עצמי בעיניו התמימות של ילד).  הבנות מתאפרות בגיל מוקדם, משאת נפשן של ילדות חרדיות רבות ומלאות חצ'קונים שמחפשות נואשות דרך לכסות אותן אבל לא מורשות להתאפר.

מודעות רועשות על סרטים צבעוניים בעלי דמויות עליזות מסעירות את דמיונו הילדותי של ילד. ושכניו מדברים על כמה כיף היה לראות את הסרט.  החדר פרטי של הילד השכן בדירת ארבעת החדרים נראה בגדר חלום רחוק לילד שצריך לחלוק את חדרו עם עוד שלשה אחים ואחיות.

וכך הלאה, וכך הלאה.

ילד שקיבל בבית אהבה וחיזוק, אמונה בדרך חייו, ידע להתאפק ולהסיט את עיניו. הוא יודע שזהו "הצד האחר". ואם קשה לו יפנה את צערו וטענותיו לאבא ואמא שיעניקו לו עידוד, יבינו את קשייו, ויסבירו בטוב טעם על מה ולמה נתאמץ בכל מחיר להשאר חפים מעבירות.

אבל ילדים שלא האירו להם החיים פנים מסיבה זו או אחרת, מחכים לרגע שבו יוכלו להחליף את חייהם באורח חיים שמח יותר.

ואז מגיע זמן מסויים שבו הם אוזרים אומץ, יוצאים חוצץ נגד הכל, שוברים את הכבלים, משילים מעל עצמם אורח חיים דתי, משנים את הופעתם לזו שחלמו עלה מזה שנים, ויוצאים לאורח חיים חדש.

תפילה אינה נחוצה להם, כי עד עתה היתה רק מילמול לצאת ידי חובת המורים/ הורים. אמונה בקב"ה אין להם, כי לא השכילו למצוא אותו יתברך בלי הכוונה נכונה.

לא מזמן ראיתי תמונה שפורסמה על בחורה  שגדלה בבית בלזאי, לבושה בצורה שלא מבדילה אותה מכל נערה לא יהודיה אחרת ברחוב, וברקע התמונה, מאחורי הבחורה, יכולת לראות בעל ואשה בלזאים אוטנטים, דוחפי עגלת תינוק, שעברו במקרה ברחוב באותו רגע. צלם מוכשר השכיל להנציח את הרגע הזה במצלמתו, וההבדל והכאב זועקים לשמיים!

*

הרקע לפרסום התמונה היה: אותה בחורה שלחה יד בנפשה, וקפצה מגג בנין במנהטן בעל עשרים ושתיים קומות.

התאבדותה הסעירה את עולם חבריה ואת העולם החרדי והביאה לאוויר העולם דיונים רבים על תופעת ההתאבדות של ה"חוזרים בשאלה".

השאלה המתבקשת כאן היא פשוטה: אם כל כך טוב בחוץ, אם קבלתם כל מה שחלמתם עליו, מדוע לשלוח יד בנפש? לא הייתם  אמורים להיות מאושרים, אנשי העולם הגדול, חפשיים לעשות כל מה שחפצתם בו ללא הגבלת חוקים שבעינכם אין להם סיבה וטעם?

מקריאת דבריהם של "חוזרים בשאלה" רבים, מתבהרת התמונה מעט.

מסתבר שלאחר האופוריה הראשונית, מוצאים עצמם הצעירים הנ"ל באוקיינוס זר , גועש ולא מוכר שאינם מצליחים לשחות בו.

העולם בחוץ זר ומוזר. כללי המשחק בו אחרים. החוקים להצלחה הם טיפוס מתמיד במעלות החברה שאתה מועסק בה/ בפירסום/ בכמות הכסף שאתה אוגר/ במספר המפורסמים שהשגת אתם קשר.

ובתחרות הזאת אתה לא מתמודד לבד. אנשים רבים מספור מנסים להגיע לאותו מקום ולאותה מטרה שאתה חפץ בה. ובלי כללי "אהבת ישראל" או מושגים כמו "חסד" ו"השגת גבול" הופכים מתחריך למירוץ לחיות טרף שלא יהססו לרמוס אותך באכזריות בדרכם לפסגה. מי מהעדר השועט שנופל, לא שורד. הוא נדרס.

וילדינו שלנו, שגדלו אצלנו, למרות כל הצרות, לא הוכשרו להפוך לחיות אדם. והם עומדים המומים וחסרי אונים, פעם אחר פעם, ולא יודעים את נפשם מול ההתנהגות הנ"ל.

ואז הם חוזרים "הביתה,. לדירה ששכרו לעצמם. לטלויזיה שדולקת בשבת.

יש להם חבורה של חברים. בדרך כלל כאלו שעברו את אותו "מסלול". הם תומכים זה בזה, מנסים למלא את מקום המשפחה שנשארה מאחור.

אבל אז מתחילים הגעגועים לצבוט. לאח התינוק החמוד שנשאר מאחור. לאמא, שאולי הגנה לפעמים מצעקותיו של אבא. או לאבא שניסה להיות גם אמא ולא הצליח.

וגם, לפעמים, למטעמי השבת. ואם שמעת במקרה מישהו מפזם חלק מזמירות בית אבא, נצבט הלב ודמעות מאיימות לפרוץ.

לפעמים נראה החדר השכור, על הפרטיות שכה חפצת בה, בודד להפליא. והחברים לא נפגשים יום יום. ולמרות המאמצים, לא מצליחים למלא את מקום האחות שעזבת מאחור והיתה שותפה לסבל, אבל לא העיזה לעזוב, או לאח שהוא תלמיד ישיבה חרוץ ומאושר ומה-זה-חברהמן ויודע להצחיק!

ולפי עדותו הגלויה שקראתי של "חוזר בשאלה" כזה, רבים, כולל הוא עצמו, נופלים לדכאון ומתחילים לצאת ולהכנס למקומות שיכולים לספק את העזרה המנטלית הדרושה. לפעמים עד כדי אישפוז במוסד.

ואז, כשיום אחד מישהו אחר השיג אותך במירוץ למשרה הנכספת שעבדת להשיג במאמצים אדירים יומם ולילה במשך שנה וחצי, נשבר משהו בפנים.

ואם אין אושר בעבר וגם לא בהווה אז מה נשאר?

ואם לא נשאר- אז בשביל מה לחיות?

*

ומה קורה למשפחה החרדית שהשאירו מאחור?

הורים שלא יצאו מעולם מד' אמות העולם החרדי, מפרשים פעמים רבות את נטישת הילד כמרידה נגדם וכלפי הקב"ה.

מושגים כמו "אפיקורס", "צריך לשבת שבעה", "בן סורר ומורה שחייב סקילה" מביאים אותם לחשוב  שנלקח מהם ילד לצמיתות. שאולי ראוי לנדותו, לקללו, לשכוח שאי פעם היה קיים. שעדיף היה שימות.  יש האוסרים על ילדיהם הנותרים להזכיר את שמו. יש השורפים את בגדיו וזורקים את מטתו. מנסים לשכנע את עצמם שמעולם לא היה להם ילד. ואת הצער שמחניקים מנקזים ברוח רעה שמכניסים הביתה, בצעקות על ילדיהם האחרים, האבלים לא פחות ומפוחדים פחד מוות, או במקרה הטוב- ברוח דכאונית השורה עליהם קבע.

בערים חרדיות נוטים השכנים ש"פיתם בסלם" להצביע עליהם מאחורי גבם, ללחשש נמרצות בשיחות טלפון עם הגיסות וב"פרלמנט הגינה" ולהפסיק ברגע שאי מי מבני המשפחה הנ"ל מצטרף לספסל, תוך זריקת מבטים רבי משמעות, שמראים לאם האומללה יותר מכל דבר אחר על מה בדיוק דובר פה עד עתה.  בסירוב להתחתן עם אי מי מבני "המשפחה הזאת", גם אם הוא רק בן דוד מדרגה שלישית. ולא חשוב שלמרכלים עצמם יש בבית ילדה שמסתירה סכרת נעורים, אחיין עם תסמונת דאון ודוד שמעל בכספי ציבור.

וכל זה בשעה שמחייכים במאור פנים לאנשים חילוניים לגמרי שמהרהרים תשובה!

*

הרשו לי להזכיר לכם, הורים יקרים:

דומני שיש הלכה לשבת שבעה על צאצא שהמיר את דתו. לא ידוע לי, בורה שכמוני, שיש הלכה כזאת גם על מישהו שנכון לעכשיו לא מצא כל טעם במצוות.  אין בזה שום מצווה!

המציאות של ימינו אלה היא, שכמעט בכל משפחה חרדית ישנו ילד שלא נראה כפי שנרצה שיראה, החליף סוג כיפה, גוזז את זקנו, לובש ג'ינס למרות שבא מבית חרדי, או שכבר אינו דתי, או שנטש את הבית והחליף לסגנון חיים אחר.

אבל אלו הם ילדינו שלנו. אי אפשר ואסור לפרום קשר דם. בוודאי ובוודאי לא עבור תדמית ציבורית שאינה הלכה מסיני. מה גם שהתדמית נשארת ודבקה בנו בכל מקרה, כי אי אפשר לשמור עליה בסוד.

הבת לובשת המכנסיים עדיין "משוגעת" על אחיה הקטנים. האח חסר הכיפה גוער באחיו הקטן שהדליק בטעות את האור בשבת.  הם דם מדמינו ובשר מבשרינו, ואם יש צל של סיכוי שיחזרו אלינו פעם, זה רק אם לא ננתק את הקשר. הם חלק מהמשפחה וביתנו הוא ביתם!

וגם אם לא, ולא הצלחנו להחזיר אותם, ילדיהם הקטנים שיבואו בעתיד לבקר את סבא וסבתא הדתיים ילמדו שפה אוכלים רק כשר, שלבית של סבתא באים רק עם שרוולים. ואולי פעם, כשיגדלו, ירצו לאמץ את אורח החיים הזה.

נכון, נצטרך לשמור על ילדינו האחרים היטב.להבהיר לילד התועה וטועה שאנחנו לא מסכימים עם מעשיו, אבל אוהבים אותו,  לעבוד קשה יותר. לענות על שאלות קשות כמו: "למה לה מותר ולי לא?" לדאוג שההשפעות הלא טובות ישארו מחוץ לדלת ביתינו.

אבל הרווחנו, יותר נכון – לא הפסדנו – את ילדנו שלנו.

ואולי גם הצלנו חיים. וזה, רבותי, בהחלט מוחלט וללא עוררין, בגדר מצווה!