אלע חב"דניקים צוזאמען

הרב חיים ועקנין, בית משיח

אני לא יודע אם ביקרתם במנחמיה והספקתם להכיר את הרב ועקנין (כן, זה אבא שלי…). שם, חונכתי שהחום מנצח הכל. ואני לא מדבר על החום הכבד של השבוע האחרון…

שם ראיתי שאין כזה דבר אדם זר, יש אורח שצריך לכבד. לא משנה מה השני אומר, תכבד, תצחק אם צריך. תן לו הרגשה טובה.

ואז הגעתי לישיבה. שש שנים של לימודים בישיבה, בתוספת 'חמש תשרי' אצל הרבי. לאט לאט חודרת בך התובנה שהאמת נמצאת כאן.

אבל עדיין מה שחסר לי זה קצת 'מנחמיה'. את הפשוט הזה שלא מסתבך, שאומר בוקר טוב לכל אחד.

ואז הגעתי לקבוצה.

אהבתי מאוד את הישיבה שלי. כן, אני לא צפתי, אבל הערך המוסף שהביאו החבר'ה מצפת בשבילי, זה את מנחמיה.

את המקום הפשוט שמקבל אותך איך שאתה, ולא מבקש ממך להשתנות כדי להיכנס אליו. את החום שלא נגמר.

אחד המשפטים שאני הכי זוכר בשיחה עם הרב שניאור קופצ'יק השליח בהודו, כשדיברנו על מה זה חבר אמיתי היה "חבר אמיתי זה אחד שאתה יכול להעיר אותו בשתיים בלילה ולבקש ממנו הלוואה. יש הרבה בחורים טובים שיתנו לך אפילו את המגבת אם שכחת להביא, אבל הצפתים יחסכו ממך את השניות האלה של המבוכה. אתה רק נכנס למקווה ואז אתה מקבל מגבת לפנים. 'תתלה לי את זה על הבימה. יחי!'"

וזה לא שהצפתים מקבלים אותך איך שאתה כי הם מעגלים פינות. גם בצפת יש 'שפיצים' שיודעים לדקור כשצריך וגם קצת שלא…

אבל אתה יכול לראות בשולחן אחד מיפעי עם פאות מסולסלות וכוס חוואג', בחור מרוקאי מבצע סלסול מבית אבא ומהצד השני את הפרומער שיהדר ויאכל רק את ההכשר הזה והזה, וזה לא מספיק מהודר, ביחד עם השפיץ חב"ד שלא מפסיק לתת ביקורת..

אבל החידוש של צפת הוא שכל אלה ירגישו בבית ושייכים.

ביום חמישי האחרון הגעתי – למרות שלא למדתי בצפת – להאנגר 11 כדי להרגיש קצת צוזאמען. ותאמינו לי היה שם הרבה מהמוצר הזה.

לבד מזה שאני לא יודע אם יש עוד ישיבה בעולם שהיתה מצליחה להביא אלפיים איש לאולם אחד, ראית על העיניים את האהבה לישיבה, האהבה לצוות, לרב ווילשאנסקי.

באותו רגע הרגשתי שמה שהוא נתן, זה בעצם מה שהוא קיבל.

הוא קיבל את כולם, לא חילק אותם למעמדות. אלה פחות טובים, אלה יותר. הוא רק חיפש את הלב שלהם, יש יראת שמים? יש ביטול לרבי?

וזה בדיוק מה שהוא קיבל.

אפילו לראשי הישיבות בבני ברק יש מה לקנא. ואני יודע שזה לא מה שהוא חיפש.

אבל באותו רגע גם ידעתי שצריך 'להוריד' את החידוש של צפת, את הצוזאמען הזה, לקהילות חב"ד.

כשראינו את הרבי, לא היה הבדלים וחילוקים. כולם הרגישו דבר אחד וזהו.

אבל אחרי ג' תמוז נוצר מצב שלפעמים יש אנשים בקהילות חב"ד שאתה רואה על הפנים שלהם שהם מרגישים לא שייכים. שלא מקבלים אותם. שהם רק הצטרפו. מה שבטוח הם לא המיינסטרים. וזה שובר את הלב, שדברים שאולי היו במקומות אחרים נכנסו אלינו לחב"ד.

הגיע הזמן שהחידוש של הרב ווילשנסקי בישיבות – שאין חילוקים ומעמדות, העיקר שאתה בטל לרבי ויש לך יראת שמים, יחי! מקומך איתנו. אתה משלנו. שזה יחדור גם לקהילות חב"ד. הנימוסים לא חייבים להיות אירופאים. קוסקוס, חוואג', תרבוש, הכל בסדר. רק תשאיר את הלב שלך לרבי, ואתה משלנו.

צפתים יקרים, אתם לא יודעים כמה הם צמאים לזה. צאו, תעשו התוועדויות, תזמינו אותם לשבתות. וכמו שדחפתם לי מגבת לפנים, אל תתנו לאף אברך בסביבה שלכם להוריד את החיוך מהפנים.

וזו אחת המתנות שקיבלתי ב–770 אחרי שהכרתי טוב יותר את הצפתים. שחסידות ורבי הולך טוב עם המקום הפשוט הזה שמקבל כל אחד איך שהוא, כמו שאבא עושה במנחמיה.

טוב צפתים יקרים, אחרי שפינקו אותכם בהאנגר 11 עם הפקה שטרם נראתה כמותה, עם במה מסתובבת ושאר אורות וצלילים, צריך לומר ישר כח לשניאור אהליאב מענדי וכל שאר המתעסקים.

וכל זה רק בשביל שתרגישו צוזאמען ביחד כל הצפתים.

קחו את הצוזאמען הפשוט והכובש הזה שמקבל כל אחד, לתוך הקהילה, הבית חב"ד. ותראו לבחור שעכשיו התחיל לגדל זקן, ולא בדיוק מסתדר עם ההברה, שאולי יש לו עוד מה ללמוד ולהתקדם, אבל כאן זה הבית שלו. והכרטיס כניסה למיינסטרים זה יראת שמים וביטול לרבי.

כמו שהרב ווילשאנסקי דאג שהבחור שיש לו מעט פחות כשרונות או שהגיע ממשפחה לא הכי מוכרת לרגע לא ירגיש סוג ב'.

אתם תמשיכו את המהפכה הזאת בכל קהילה בכל מקום עד שכל מי שייכנס לקהילה חב"דית ירגיש שאין מעמדות. אין חילוקים. אין עדות.

לחיים! לחיים!

אלעעע חב"דניקים צוזאמעעעען!