שני "אבו-נפחא" בחדר אחד: על מאבק סמכותי • מנחם וולף

מנחם וולף, יועץ חינוכי וזוגי ומנחה הורים

הרבה הורים מסתובבים עם ביקורת עצמית נוקבת סביב שאלת הסמכות שלהם. אצל חלקם זה צף ברגעים שבהם הם מרגישים שאין להם כוח לאכוף משמעת בבית, ומבפנים מתחיל להתנגן סיפור מוכר: "אני הורה חלש, אין לי מילה". אצל אחרים, מתוך אותה מצוקה ואותו חשש בדיוק, התגובה הפוכה והם מפעילים כוח חזק מול הילדים.

וכשמפעילים כוח, זה כמעט אף פעם לא הולך חלק. הילד מתנגד, ההורה מרים עוד יותר את הקול ומעניש, ואז, אחרי שהסערה שוככת, מגיעה נפילת המתח. ההורה נשאר עם כיווץ בלב מול הכאב שגרם לילד שלו, וחש מותש ומתוסכל מעצם העובדה ששוב הגיע לעוצמות כאלה.

אמת, הורים חייבים להיות סמכותיים ובעלי יכולת להציב גבול. מי שלא יודע איך לעשות זאת, מרגיש אבוד וכואב מול המציאות היומיומית. 

אבל בעבודה שלי עם הורים אני רואה תופעה: לא פעם, אחרי שאנחנו עושים סדר ובוחנים לעומק את העבודה החינוכית שלהם בבית, מתברר שיש להם סמכות הורית מעולה. ובכל זאת הם מסתבכים שוב ושוב, והרבה פעמים זה קורה מול ילד אחד או ילדה אחת ספציפיים.

"אין לך שום בעיית סמכות"

אני זוכר מפגש עם זוג הורים שבו האמא הייתה מתוסכלת מאוד, ודיברה שוב ושוב על חוסר הסמכות שלה, במיוחד מול הילדה השלישית שלה, תלמידת כיתה ד'. התסריט בבית חזר על עצמו בקביעות: האמא אומרת לה להפסיק משחק, והילדה ממשיכה לשחק; האמא מבקשת ממנה לגשת להתקלח, והיא לא קמה. פעם אחר פעם זה היה מתדרדר לצעקות ולענישה, וחוזר חלילה.

הקשבתי לה ואמרתי: "אין לך שום בעיית סמכות. אני שומע את ההתנהלות שלך, את הביטחון ואת העבודה החינוכית שאת עושה בבית. באמת שאין לך בעיית סמכות".

"אז מה כן?", היא שאלה.

אמרתי להם: "תדמייני שהרגש של הילדה שלך הוא כמו בלון פיזי שנמצא בתוכה. כשהיא מרגישה משהו, הבלון מתנפח, וככל שהרגש גובר הבלון מתנפח עוד יותר. לעומת זאת, כשמדובר במשהו שלא מרגש אותה בכלל, היית רואה אותה רזה-רזה. עכשיו תחשבי רגע: כשאת אומרת לה להפסיק משחק, איזה רגש נמצא בתוכה באותו הרגע?".

"היא מאוד רוצה להמשיך לשחק", ענתה האמא.

"ואיך היא הייתה נראית באותו רגע, אם היה בתוכה בלון שמבטא את הרגש הזה?".

האמא ענתה מיד: "היא הייתה נראית בעצמה כמו הבלון. נפוחה וענקית, כמו דג אבו-נפחא".

"הבנתי", אמרתי לה. "וכשאת אומרת לה לעצור עכשיו את המשחק וללכת לאכול, מה את עושה בעצם? את מפעילה כוח מול עוצמת רגש ענקית. ואז, כשאת רואה שהיא לא עוצרת מיד, את נכנסת ללחץ שאין לך סמכות ומוצפת מזה בעצמך. ואיך הבלון הרגשי שלך נראה אז?".

"גם אבו-נפחא", היא אמרה, "מאוד אבו-נפחא".

אז מה בעצם קורה בחדר? שני בלונים נפוחים עד הקצה מתנגשים זה בזה באנרגיה אדירה. יש בכלל סיכוי שלא יהיה שם פיצוץ?!

הסברתי לאמא שהילדה שלה מכבדת אותה, ואפילו מאוד, ורוצה להקשיב בקולה, ולה עצמה לא חסרה שום סמכות. פשוט, בסיטואציה כזו, לפני הכול צריך להרגיע טיפה את הרגשות. כשהילדה נמצאת בשיא ההצפה הרגשית, היא חווה את הדרישה הפתאומית כמישהו שפשוט "נכנס בה", ובמצב רגשי כזה, גם אם היא מאוד רוצה, היא לא מסוגלת לנהל את עצמה בכבוד.

אז מה עושים?

"מנהלים את הרגשות", עניתי לה, כששאלה מה עושים במצב כזה. במפגשים שלנו עשינו תהליך סביב הנושא הזה, אבל יש שלושה דברים יסודיים שכדאי לכל הורה לשים אליהם לב.

כדי להבין אותם, צריך לזכור שרגשות (גם רגשות של מבוגרים) מתנהגים ממש כמו ילדים: יש כמה דברים פשוטים שעוזרים להם להירגע, וכשהם נרגעים, אנחנו וגם הילדים שלנו יכולים לתפקד בצורה הרבה יותר טובה.

ראשית, רגשות אוהבים להיות מובנים. כשאנחנו נותנים להם שם ומבינים מה עובר עליהם, זה כבר עושה סדר בפנים. 

ברגע שהכעס עולה אצל האמא, הדבר הראשון הוא לשאול את עצמה: מה אני מרגישה עכשיו? "אני מרגישה מתוסכלת, אני מפחדת שאין לי סמכות". אוקיי, אז יש פה פחד, ופחד הוא רגש שמייצר סטרס. ננשום עמוק ונבין שזה מה שאנחנו חווים כרגע.

באותו אופן ניתן שם גם למה שעובר על הילד: הוא מרותק למשחק ונעים לו, וכשלוקחים לו אותו בבת אחת הוא מרגיש כאב חזק של הפסד, תסכול וכעס עלינו. ברגע שקראנו לרגשות בשמם, אנחנו כבר יודעים מי "השחקנים" שנמצאים פה על המגרש.

שנית, רגשות אוהבים שמקבלים אותם ומחבקים אותם. זה אומר שאנחנו לא נלחמים ברגש של הילד ולא מתנגדים אליו, אלא נותנים לו מקום גם כשאנחנו מציבים גבול. 

למשל, לגשת לילדה ולומר לה מכל הלב: "אני רואה שאת מאוד אוהבת לשחק וזה מאוד כיף לך, זה באמת ממש כיף. בעזרת השם נמשיך לתת לך את הכיף הזה גם מחר, ויהיה ממש נחמד, אבל היום אנחנו צריכים לסיים". כשמחבקים את הרצון שלה במקום להילחם בו, הבלון כבר מאבד מחצית מנפחו.

ודבר שלישי, רגשות אוהבים סדר. תעשו הטרמה: תסבירו מראש את "מערכת השעות" של הבית ותהיו צפויים. כשמודיעים לילד כמה דקות מראש שהמשחק עומד להסתיים ומה הולך לקרות עכשיו, הרגש שלו יודע להיערך לבאות. הוא נשאר בגודל סביר, ומסוגל להשתלב ולהסתדר ביומיום שלכם בלי התנגשות ובלי התפוצצות.

להבא, כשאתם מוצאים את עצמכם בתוך "אירוע" מול הילד, אל תחשבו רק על האירוע החיצוני. תבדקו מי השחקנים, כלומר אילו רגשות "משחקים על המגרש", ותראו איך הכול הופך להרבה יותר מובן והרבה יותר פתיר.