מה קורה כשהפחד מנהל לנו את החינוך? • מנחם וולף

מנחם וולף, יועץ חינוכי וזוגי ומנחה הורים

יש תמונה מרגשת שתמיד מפתיעה אותי מחדש: לראות אדם מבוגר – לפעמים רב חשוב, איש ציבור או מנהל בכיר שכולם מתייעצים איתו – מגיע לבית הוריו המבוגרים, מתיישב לידם, ופשוט שואב מהם כוח.

מי שמביט מהצד עשוי לתהות מה יש לאדם כל כך מצליח לחפש שם, ומה אבא שלו כבר יכול לחדש או לתת לו.

התשובה טמונה בעומק מצוות "כבד את אביך ואת אמך". מעבר לחובה ההלכתית ולהכרת הטוב, הכבוד הזה טומן בחובו מתנה אדירה עבור הבן עצמו, בכל גיל. 

כשאנחנו רואים את יראת הכבוד שבה התייחסו גדולי ישראל בכל הדורות להוריהם, אנחנו מבינים שהורים הם לא רק "אפוטרופוסים" או מבוגרים שדואגים לצרכים טכניים. עבורם, ההורים נשארו תמיד דמויות הוד מעוררות הערכה.

גם אדם גדול שניצב בעמדת השפעה, זקוק למקום שבו הוא יכול פשוט להיות "מקבל". המקום הטבעי ביותר לכך הוא ליד מי שניצבים מעליו מעצם בריאתו – השותפין ליצירתו. במצב בריא, ההורים הם המשפיעים שמובילים את הדרך, והילד הוא המקבל שצועד בעקבותיהם ברוגע ובמנוחת הנפש. 

כל אדם, מילדות ועד זקנה, זקוק להורים שהוא יכול להעריך ולכבד. התחושה הזו, של עמידה בסמיכות למישהו שהוא מעליי והוא שורש קיומי, מעניקה עוגן וביטחון לאורך כל החיים.

לעשות את התפקיד – או לשלוט בתוצאה? 

מה קורה כשלתוך המשוואה הבריאה הזו נכנס הפחד?

כל הורה חולם לראות את ילדיו הולכים בדרך הישר וגדלים לתורה ולמעשים טובים, וכולנו משקיעים בכך את הנשמה. אבל כאן בדיוק נוצר פער בין הורים שעושים את תפקידם, להורים שמנסים לשלוט בתוצאה.

בתחומי חיים אחרים, כמו פרנסה או בריאות, קל יותר לאנשים מאמינים לומר: "עשינו את ההשתדלות שלנו, והשאר מאת השם". משום מה, כשזה מגיע לחינוך ילדים, נדמה לנו לפעמים שהכול נמצא במאה אחוז בידיים שלנו. כשילד מתקשה או סוטה מהדרך, מתעוררים רגשות האשמה והלחשושים: "הם היו קשים איתו מדי", או "הם היו רכים איתו מדי".

התפיסה הזו מולידה הורים שמפחדים לשחרר. בראש הם יודעים שהכול בידי שמיים, אבל ביומיום הם מרגישים שזה דווקא תלוי בהם ובתגובות שלהם, וזה מעורר חרדה.

הם לא מפסיקים לחשב מסלול מחדש: "אולי ויתרתי לו יותר מדי והוא יתקלקל? ואולי החמרתי איתו וזה יגרום לו לנתק קשר?". ההורה הזה עוטף את הילד מכל הכיוונים, בודק, מתקן, ובעיקר – חי בפחד מתמיד מההחלטות החינוכיות של עצמו.

כדי להמחיש את השפעת הפחד הזה על הבית, אפשר לחשוב על מורה דרך שמוביל קבוצת מטיילים במסלול הררי. כל עוד הוא צועד בראש, מביט במפה ומוביל בביטחון – המטיילים צועדים אחריו ברוגע. אבל מה יקרה אם הוא ייכנס לחרדה שאחד הנערים יסטה מהשביל? מרוב פחד הוא יעזוב את ראש הטור, יעבור ללכת מאחורי אותו נער ויתחיל לכרכר סביבו: "חם לך? אולי נשנה מסלול? בוא אסחוב לך את התיק, רק אל תעזוב את הקבוצה". ברגע שזה קורה, מורה הדרך מאבד את ההנהגה, והנער המבולבל הוא זה שמנהל עכשיו את המסע.

זו הטרגדיה של אובדן שליטה. בסדר העולמי הנכון, ההורה עומד "מתחת להשם", והילד עומד מתחת להורה שמחנך אותו. כשחיים בפחד ומנסים לשלוט בתוצאה – היוצרות מתהפכות. ההורה יורד להיות "מתחת לילד", ובמקום להשפיע, הוא מוצא את עצמו סופג תכתיבים ממצבי הרוח המשתנים של הילד שלו.

הורה שמחפש שליטה – הופך להורה סחוט

בשטח יצא לי לפגוש לא מעט מקרים כאלה. אני זוכר זוג הורים למתבגר שהתחיל לבדוק גבולות ולזלזל במסגרת. כלפי חוץ האבא ניסה לשדר סמכות וקשיחות, אבל בפנים ההורים רעדו שהילד יעזוב את הדרך.

הפחד הזה גרם להם להתחיל לעשות "תרגילים". הם קבעו עם הצוות החינוכי בתלמוד תורה הצגה מראש: הצוות יאיים בעונש חמור, ההורים יעשו פרצוף כועס, וברגע האחרון תמצא פשרה ויוותרו לו, העיקר שלא יישבר.

הילד אולי קנה את זה בפעם הראשונה, אבל בפעם השנייה הוא כבר זיהה את הבלוף. ילדים ניחנים בחיישנים רגישים, והם מריחים מקילומטר כשהורה מפחד מהם. אותו נער הבין מהר מאוד את המציאות העצובה: אבא ואמא רועדים ממנו, והוא מוקד הכוח בבית.

משם הדרך לסחוט את ההורים עד הטיפה האחרונה ולעשות להם בלגן בחיים הייתה קצרה. הדרך שלהם הייתה קשה, אבל גם הסוף היה עצוב – לאחר שהוא נכנס לישיבה, הוא נשר ואיבד את דרכו. 

מרוב חיפוש אחר שליטה, הם איבדו לחלוטין את ההנהגה.

אז מה עושים?

הרבי הרש"ב קבע כלל יסודי: הורה צריך להקדיש כל יום חצי שעה למחשבה על חינוך ילדיו. זו השליחות היקרה ביותר שלנו, ואי אפשר לעשות אותה כלאחר יד.

הורה שבוטח בהשם הוא לא הורה פסיבי שמפקיר את השטח. הוא משקיע מחשבה, מתבונן בילד שלו, ויודע לאזן: לא "אהבה ללא גבולות" שמשאירה את הילד אבוד, ולא דרישות נוקשות שיישברו אותו.

אבל אחרי אותה חצי שעה, ואחרי שהשקענו את הלב והשכל בחינוך – מגיע הרגע לפתוח את הסידור, להתפלל, ולדעת לשחרר. עלינו להזכיר לעצמנו שגם בדבר היקר לנו מכל, התוצאה הסופית נמצאת בידי שמיים. אנחנו עושים את שלנו באהבה ובאחריות, והקדוש ברוך הוא יגמור בעדנו.

כשיהודי חי עם קשר וביטחון פנימי בה', שום משבר לא באמת יכול להפחיד אותו. כשהורה משדר את היציבות הזו, הילד קולט את המסר: הוא רואה שהוריו אוהבים אותו אהבת נפש, אבל הם לא מפחדים ממנו – הם סומכים בשלווה על הקדוש ברוך הוא.

העוצמה השקטה הזו מחזירה מיד את הסדר הטבעי לבית. הילד מרגיש שיש לו על מי להישען, ומתוך הביטחון הזה הוא מבקש, מעצמו, ללכת אחריהם.