למה אנו רוצים לעשות דברים ו'יוצא לנו' לעשות דברים אחרים?

מאת מנחם זיגלבוים

אחד מחסמי ההצלחה שיש לאנשים, הם "קולות פנימיים" שנמצאים בתוכם ומנהלים 'דיאלוגים' סביב מה שנעשה עמם.

בדרך כלל אנשים יודעים מה עליהם לעשות ומה ברצותם לבצע במהלך חייהם, אבל משלב הרצון ועד שלב הביצוע, רובצים אותם קולות פנימיים שבעצם מחוללים דיונים פנימיים בינינו לבין עצמנו, בינינו לבין המציאות. הם מפרשים את המציאות, והחוויות שלנו עוברות דרכם.

מה המטרה של הקולות הללו?

לשמור על הסטטוס קוו, שלא נזוז "חלילה" מאזור הנוחות שלנו, שהוא איזור מוכר וידוע בחיינו, לו אנחנו רגילים. הקולות הפנימיים המדברים בתוכנו מתחפשים לרציונל וכביכול לוחשים לנו דברים טובים.

הנה דוגמה: אמא יקרה תכננה לשבת אחר הצהריים עם בתה ולעשות איתה שיעורי בית וכבדרך אגב לחזק את הקשר האישי ביניהן. פתאום היא מוצאת סיבה חשובה (במירכאות או בלי) לשנות את התכנית, כי יש כביסה שעליה לתלות, או שהשכנה תפסה אותה לשיחה ארוכה בחדר המדרגות. האמא היא אכפתית מאד בקשר לבתה, ובערב, כשהיא משחזרת את היום, היא מבינה שמשהו לא היה בסדר בהתנהלות שלה, אבל לא ברור לה מה.

כאן "הקולות הפנימיים" נכנסים לפעולה, ומספקים אין סוף הסברים למה הכביסה שנתלתה בדיוק באותה שעה, או השיחה עם השכנה, היה חשוב יותר עד כדי דחיית התכנית המקורית: 'כי לא יהיה בגדים למחר'; 'ממילא אוכל ללמוד עם הבת שלי גם מחר', 'השכנה עלולה להעלב', ועוד תירוצים. אבל אם מלכתחילה היא תכננה לשבת עם בתה ולהיות עמה, אז למה באמת 'התפלק' לה דברים אחרים שלא היו בראש מעייניה?!

"מכם ובכם הדבר תלוי"

המאמר "באתי לגני" שנתן אדמו"ר הריי"צ, מהווה מאמר יסודי בהבנת הנפש האדם ובמלחמתה התמידית בין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, בין הרצונות השונים המפעמים בנו. דרך מאמר זה (והמשכיו) נוכל להביט על עצמנו במראה, ללמוד את הלך הנפש שלנו, להבין את המאבקים הפנימיים וללמוד מהם דרך ועבודה בעבודת ה' כמו גם בעבודה האישית היומיומית אותה אנחנו מנהלים.

"מנהלים"? לא בדיוק. עובדה שיש כוחות בתוכנו שמשתלטים לנו לפעמים על מנגנון ההחלטות, משבשים לנו את סדרי העדיפויות ומחליטים בשבילנו לא בדיוק מה שביקשנו מלכתחילה.

מסתבר שקביעה זו אינה מדויקת בעליל. אף אחד לא משתלט עלינו או על מערכת ההחלטות שלנו. אם אנחנו רוצים דבר-מה ולא מצליחים לבצע זאת, סימן שלא היה לנו מספיק חשוב ונחוץ לבצע זאת. אין צורך להאשים איש או מצב, מלבד את זולתנו. (גם זה מיותר; צריך להיות יותר נחושים ורציניים בעשייה אותה התווינו לעצמנו).

לרעיון זה מתייחס הרבי הריי"צ, באות ב' של "באתי לגני", שם הוא מאריך על אודות עבודת הקרבנות באדם "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'". הרבי מעורר את השאלה בניסוח מבנה המשפט – מדוע הפסוק מנוסח כך ולא "אדם מכם כי יקריב"; זו דרך התבטאות נכונה יותר, לכאורה.

מבאר הרבי הסבר שמבאר גם "כללות ענין הקרבנות בנפש האדם". מהתבוננות בדבריו, אפשר בהחלט לבנות את דרך החשיבה שלנו בהנהגה בחיי היום יום. "האדם כאשר יתקרב לאלוקות, הנה מכם הוא קרבן לה', מכם ובכם תלוי הדבר להיות קרבן לה' .. דידוע דקרבנות עם עניין קרוב הכוחות והחושים .. שתלוי הדבר בכם".

בראש ובראשונה, צריך להכיר את עצמנו, מי אנחנו, כדי שנדע איך לעבוד, ובאלו כוחות.

בהכירו היטב כל כך את נפש האדם, כולל גם את ה"קולות הפנימיים" האמורים שרובצים בלבו של אדם ולא מרפים, מתייחס הרבי גם אליהם: "..דאל יאמר אדם איך אתקרב אל אלוקות, ובפרט כאשר יודע מהותו העצמי שהוא בשפלות ומלוכלך בכמה ענינים לא טובים, ואם כן הוא בתכלית הריחוק מאלוקות, ואיך אתקרב לאלוקות".

הוֹ, הנה האכזבה, המרירות העצמית, והנה התירוצים שאנחנו מיטיבים לשלוף במיומנות כה רבה, אפילו תירוצים רוחניים שכמעט אפשר להשתכנע בהם שהם סוג משודרג של ענווה ושפלות: מי אני ומה אני… אלו התירוצים שבעזרתם אנחנו מבקשים להתחמק ממטלות וממשימות שמוטלות על פתחנו, ומבקשים שלא לעשות דברים שאנו מבינים שיש לעשותם – אם בהנהגת הבית, אם ביחסי הזוגיות, מול הילדים שלנו, במקום העבודה, ואם במעגלים רחבים יותר.

התירוצים – מבהיר הרבי בנחרצות – אינם אמתיים, וממילא גם לא יעזרו לאיש להתחמק מלעשות את המשימה. אל תתחבאו מאחוריהם.

"ועל זה הוא אומר 'מכם' – בכם הדבר תלוי!" ידידי היקר, אין לך על מי לסמוך; שום דבר לא יתרץ את חוסר העשיה וחוסר ההתקדמות שלך בחיים. בחרת לדשדש באיזור הנוחות שלך, במסגרת העצמית המוכרת לך כל כך, ואינך באמת מעוניין לזוז ממנה.

כשיש מצבים שבהם אנחנו רוצים לחולל שינויים בחיים, צריך להתמקד בהם ולהביא אותם לכלל ביצוע אקטיבי בשטח. לעולם לא תוכל להאשים אחרים במצב, כי "מכם ובכם הדבר תלוי".

מנחם זיגלבוים הוא מאמן אישי להצלחה ולמצוינות. eimunmz@gmail.com