הרגע המזעזע של דור השביעי • טור זועק

מאת א. אברהם

"…וכאמור ס'איז ניט אַ עניין פון אַ פשט'ל דאָס אַ הלכה אין תורה, אַז אִין תורה שטייט 'מי שלא נבנה בית המקדש בימיו איז כאילו כך וכך', שטעלט מען זיך פאָר, בשעת וואָס נשרף בית המקדש, און דערבּיי שטייט אַ איד וואָס איז אַ הארטער-איד אַ שטיינער-איד מיט אַ לב האבן, און זעט ווי אַזוי ס'חרב בית המקדש בימיו, וואָלט ער זיך געקערט אַ וועלט! זאָגט תורת אמת און תורת חיים הוראה בחיים – קער אַ וועלט היינט!"

לתרגם? מה פתאום לתרגם קטע כזה?!…

מי יודע כמה פעמים כולנו כבר ראינו את הוידאו הזה; שאפילו מן המסך, שלושה עשורים לאחר שנאמר, הוא מזעזע ומרעיד ומפלח לבבות.

מה הרבי בעצם אומר כאן?

יש עניינים לגביהם נאמר "אין דיעותיהם שוות", ולכן פעולתם בנפש היא באופן של “כל חד לפי שיעורא דיליה”, קיימים בהם חילוקי מדריגות, ואין אחד מתפעל ממה שמתפעל חבירו.

אך יש רגעים מסויימים שבהם אין שום הבדלים. מי שעומד מול מחזה שכזה, בין אם הוא משכיל ובעל- מוחין הכי גדול, ובין אם הוא פושט עורות הכי מגושם; בין אם הינו בעל רגש ו’שום בעל-בכי’ ובין אם הינו נציב-קרח (‘אנטיפאט’ בלע”ז) – ברגעים הללו כולם יוצאים מהכלים ומתעוררים בשוה.

ואתה מסתכל בוידאו הזה, ויודע בבירור שהרבי רואה מול עיניו כעת “ווי אַזוי ס’חרב בית המקדש”, ותמצית דם לבו הקדוש והטהור משתפך כמים, והוא מנסה לעורר גם אותנו מתרדמתנו; ומה תגובת ה’עולם’? נו, רואים כיצד הוא ממשיך למולל בזקנו…

***

הבה נשאל את עצמנו באמת: מהו הרגע המזעזע הזה בדורנו, מולו אי אפשר להשאר אדיש, והמבטל אצל כולם כולל כולם את כל השאלות והתהיות, הספקות והלבטים? מהו אותו מחזה אשר אפילו בעל מזימה וחלקת לשון, ‘עמלק חסידי’ הספקני והקפוא ביותר עולה באש לעומתו? הרגע שלזכרונו אפילו ‘פושטק’ אשר בקצה מחננו ועבריין אשר בשם חסיד חב”ד רק יכונה – יהמו מעיו עליו? שלמראהו גם הרך בך והענוג, בר-אוריין שסברתו עוכרתו, ינתר ויקפץ וימחא כף כאחד הילדים? איזו נקודה בזמן בוקעת שכבות של אטימות אצל מקצת חכמים בעיניהם, אשר בצוק העתים לא בחלה נפשם אפילו בתואר “כופר”?… היכן ואיה היא אותה “שעה אחת” (וכלשון רבינו “איין קער”, פניה אחת) אשר למולה אפילו “אַ הארטער איד אַ שטיינער איד מיט אַ לב האבן וואָלט ער זיך געקערט אַ וועלט”?

ובכן:

בליל יום הקדוש יום הכפורים תשנ”ד, לאחר תפילת כל נדרי ומעריב, שואלים המזכירים את הרבי האם הוא רוצה “לצאת למרפסת”. הרבי, לבוש בקיטל לבן ועטוף  בטלית והודו כמלאך ה’ צבאות, יוצא למרפסת, ומתחיל לעודד את שירת הקהל “יחי”. הקהל, שעצם היציאה בשעה שכזו מהממת אותו, מזדעזע למראה היסורים הניכרים היטב על פניו הקדושות והחוורות של הרבי. אך הרבי לא מוותר, וממשיך לעודד את שירת הקהל “יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”. בעיצומו של יום ובמסירות נפש כפשוטו ממש, מראה הרבי בתנועות ראשו – מהו הדבר הקדוש והנעלה ביותר בזמננו: יחי, יחי, יחי!

ואמת מה נורא ואיום היה מראה כהן גדול באותה שעה, הלא למשמע אוזן רעדה נפשנו וימס לבבנו! אפס קצהו ושמץ מנהו ניתן לשער מתיעוד המחזה הדומה לו במקצת במוצאי-היום הקדוש באותה שנה.

והאמנם מסוגל אי-מי להציג קושיות, פירכות וטענות אל מול תוקף קדושת אותו (ליל) יום נורא ואיום, בבחינת “לפני מי אתה נכנס, מקום אש להבת שלהבת”?! והיתכן כי תיוותר מילה בלשוננו לאחר רגע כה נשגב “אשר אימתך במרומי” מרפסת של עץ, “ואביתה תהילה מדלי מעש” העומדים למטה? כלום יש מה לפלפל ולטעון מול רגע נצחי זה, אשר פעולתו נמשכת ומתחדשת גם עתה, בזמן בו “יושב בסתר לחלות פני מלך”…

וכשם שהכהנים והעם העומדים בעזרה כשהיו שומעים את השם הנכבד והנורא מפורש יוצא מפי כהן גדול, היו, מעצמם וממילא, כורעים ומשתחווים ונופלים על פניהם; כך אפילו זכרון מעומעם ומפי השמועה (“כשהיו שומעים”…) של רגע נשגב ואלוקי זה, בו הרבי עטוף בטלית וקיטל מעודד ‘יחי’ אחרי כל נדרי, מעורר בלי שום שהיות ותהיות תגובה אחת ובלתי פוסקת: יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

***

ואחר הדברים והאמת האלה, אשר לא שייכים בהם “חילוקי דעות”, וכל הויכוחים שביתין ושביקין בטלין ומבוטלין – יורשה לי להוסיף מעין הרגש פרטי.

 לא בכדי שהרגע בתוככי היום הקדוש בו בחר הרבי לעודד את ה”יחי” – הוא לאחר וסמוך לתפילת כל נדרי.

שכן, גם אלו שאסרו עצמם בחרמי וקונמי וקינוסי (וכינוסי) וכינויי, והחליטו שעכשיו כאילו נשתנה המצב, ונדרו ונשבעו על נפשותם כי לא יעלו על דל שפתותם הכרזת קודש זו מטעמים שונים ומשונים;

בא הרבי ומתיר את נדרם ומפר את קונמם, משחרר אותם מעבותות העגלה בהם אזקו לשווא את עצמם וגם (על לא עוול בכפם) את מקורביהם וקהילתם, ואומר להם – “אנו מתירים להתפלל”! מכאן ואילך אתם יכולים להכריז ולפרסם ולהפיץ ללא חשש את בשורת הגאולה והגואל, ולקבל פני משיח מתוך שמחה והכרזת יחי.

ני-דר-נא ל-אא נדרי, ואסרנא לא אסרי, איי-יא-ייאאאיי איי-ייא-ייאאאיי אא-הה-אה-יא-יא יאיי , ושבו-ע-ת- אאאא-נא, לא ש-בו-עות!