המספר שלא היה רק מספר: סיפורו של ניצול שואה ולקח חייו

הרב ברק כוכבי, שליח הרב ביישוב חשמונאים

לצערי הרב, לאורך השנים הרבות שבהן אני פועל כשליח הרבי בישוב חשמונאים, יצא לי לא פעם להספיד אנשים.

אבל ההספד הזה… היה יותר מדי קשה. לא מצאתי את עצמי!

מה אני יכול לומר? איך אני מדבר על אדם כמו שלמה גולדפסקי – ניצול שואה.

המספר שהיה חרוט על ידו – 135473 – סיפר הכל. ניצול שואה.

אחרי כל הזוועות ההן, הגיע לניו יורק – עיר ענקית, לבד, ערום מכל, חסר כל. בלי משפחה, בלי ילדים, בלי כלום. עני מרוד.

אבל עם דבר אחד – אמונה. אמונה בבורא עולם שלא ינום ולא ישן, שומר ישראל.

וכך, לאט לאט, מתוך האפר, מתוך החורבן – הוא בנה את עצמו. הוא הפך לאיש עסקים מצליח, לאדם מכובד, עשיר – אבל לא רק בכסף עשיר בעיקר באמונה, בתפילה, בתורה.

ואני עומד מול מיטתו, בהספד, ואומר לעצמי: מי אני, מה אני? מה אני יכול לומר על האיש הזה? מה יש לי בכלל להבין בנפשו, באמונתו, בצערו, בהקרבתו?

כל מילה שארצה לומר – רק תקטין. כל תיאור – יחטא לאמת.

ואז סיפרתי את מה ששמעתי מנכדו רגעים ספורים לפני ההספד: כשהגיע לניו יורק, ראו עליו את המספר. כל מי שראה אותו – קם בפניו. לא מתוך כבוד חיצוני, אלא מתוך הכרה במה שהוא עבר.

אבל הוא – זה לא היה לרוחו. הוא לא רצה כבוד. הוא ביקש שקט. צניעות. ענווה.

כשהיו שואלים אותו: “מה זה המספר הזה?” הוא ענה בפשטות: “זה מספר הטלפון שלי״ וכך הייתה לו תקופה של שקט.

עד שיום אחד, כשבא לעבודה, מישהו פונה אליו ואומר: “למה לא ענית לי?” – “מה?” – “התקשרתי למספר שלך, זה שאמרת לי – ולא ענו.”

וכך נחשפה האמת. נחשפה גם השפה המיוחדת שבה דיבר – שפת הענווה, שפת הצניעות.

ואמרתי שם בהספד: יהודים יקרים, ראו מהי ענוה אמיתית. ראו מהי צניעות.

אדם שנושא על זרועו את זכר השואה ואת התקומה שאחריה – ובכל זאת מנמיך את עצמו, מצניע, לא מחפש תהילה.

ואולי זו הדרך שלנו – כשנבוא באמת כאפר, בהכנעה, בענוות לב – נזכה שייפתח לבנו בתורה.

כשענווה והצניעות ילוו אותנו – נסתדר עם כל הסובבים, עם עצמנו, עם הקדוש ברוך הוא, עם התורה הקדושה ונזכה להביא את הגאולה השלימה אמן ואמן!