מנהג חב"ד: אכילת מצה מתוך השקית

הרב יעקב הלוי הורוביץ, ראשון לציון

לפני פסח ה'תשע"ז הובאה בכלי התקשורת (גם החב"דיים…) כתבה אודות מנהג חב"ד בזהירות ממצה שרוי', ובה נראה צילום של ילד האוכל מצה באופן שהוא נוגס מן המצה הנתונה בשקית ליד פיו. והמסר המועבר מהתמונה הוא, שכאילו מנהג חב"ד הוא לאכול את המצה ולנגוס ממנה חתיכות כשהיא נתונה בתוך שקית.

ברם, הנכון הוא להעמיד דברים על דיוקם ובודאי שמנהג חב"ד יש להעמידו על דיוקו: הרבי כותב בהגדה של פסח (פיסקא שלחן עורך) ובספר המנהגים (ע' 41) שמנהג חב"ד הוא ש"המצות שעל השלחן [תהיינה] מכוסות". זהו המנהג המקורי. והכונה בזה היא, שהמצות כל הזמן מכוסות וכשרוצים לאכול מהמצה – שוברים חתיכה ממנה כשהיא מכוסה, (כדי שלא יתפזרו פירורים על השלחן ועל כלי האכילה), וכך נהג הרבי בעצמו. אבל אם מקרבים את המצה (השלימה, או חלק גדול מן המצה), אל הפה ונוגסים ממנה חתיכות על ידי השיניים, קרוב לומר שבמקרים רבים זה יכול לגרום להווצרות פירורים המתפזרים לכל עבר על גבי השלחן .

כמובן, כדי לקיים את המנהג שהמצה תהי' מכוסה אין שום בעי' בהנחת המצה בתוך שקית, ואדרבה השקית היא לכאורה אמצעי הגנה טוב יותר מסתם כיסוי מלמעלה, אבל לא זאת היא הנקודה. אלא הנקודה החשובה שיש להקפיד עלי' לפי המנהג היא, שהמצות תהיינה כל הזמן מכוסות במלואן, וכשרוצים לשבור מהן חתיכה – יעשו זאת כשהמצה עודנה מכוסה על השלחן. באופן זה אפשר להבטיח שלא יתפזרו פירורים מהמצה. מה שאין כן כשנוגסים ממנה על ידי הפה, הרי השקית עצמה מרוחקת מעט מהפה (שכן לא רוצים לנשוך מגוף השקית), וברווח שנוצר בין השקית והפה – המצה היא גלויה ושם נוגסים, ומכיון שנוגסים ושוברים את המצה במקום שהיא גלוי', זה יכול לגרום לפיזור פירורים על פני השלחן, ומזה יש להמנע.

על אכילה באופן כזה יש גם להעיר מההלכה המפורשת בשו"ע (סי' קע ס"ז) "לא יאכל אדם פרוסה כביצה, ואם אכל (הרי) זה גרגרן". וכתבו הפוסקים שהכונה בזה היא, שלא לאחוז בידו פרוסה כביצה גם אם אינו אוכל אלא קצת ממנה. והמקור לזה הוא ממשמעות לשון הברייתא במסכת דרך ארץ. כן פירש הב"י (שם ד"ה ולא יאכל אדם) בכונת הטור. וכן נקטו בפשיטות: הדרישה על הטור (שם אות ד). הלבוש (שם ס"ז). המ"א (סקי"א). הט"ז (סק"ד). הובאו בכף החיים (שם אות לא). וכ"ה בבאר הגולה (שם הגהה אחרי אות ט). ובמשנה ברורה (סקי"ט). ועוד.

ויש להוסיף, שאמנם בדבר שדרך העולם להחזיקו בידו ולאכול ממנו כשהוא גדול יותר מכביצה, כגון  כריך (סנדוויטש), פיתה וכיוצא בזה, נחלקו בו מחברי זמננו. שי"א שאין חשש להחזיקו בידו ולאכול ממנו כך שכיון שהורגלו בכך שוב אין בזה משום רעבתנות וחוסר דרך ארץ, ויש הסוברים שיש להקפיד גם בזה (ראה בזה בפסקי תשובות שם אות יא). אך מ"מ כל זה אינו נוגע לאכילת מצה, שבמצה בודאי אין דרך העולם לאוכלה בצורה כזו ולפיכך אכילה באופן כזה הריהי חוסר דרך ארץ לכו"ע.

ואגב, לא יזיק ליתן את הדעת גם לכך שלאכול משקית הצמודה לפה (ובמיוחד אם מכניסים הפה לתוך השקית), זה מזכיר קצת אכילה של סוס שקושרים לו שק ליד פיו והוא אוכל מתוכו…

ובכלל, הנכון הוא להיות צמודים להוראות הרבי כפי שהן ולא להתחכם, לנסות "להחמיר" בהן ולשנותן. ידועה האימרה של הרבי שהעובר על "לא תוסיף" סופו שיעבור על "לא תגרע" (אגרות קדש חלק כג ע' כז). הרבי כותב שהמצות שעל השלחן מכוסות, אזי נקיים את הוראתו ונדאג שהמצות אכן תהיינה על השלחן (ואין צורך שתהיינה באויר, מעל השלחן) ותהיינה כל הזמן מכוסות (במלואן).