-
"ר' ליויק היסה אותה ואמר: נו, ער וועט קענען לעבען מיט דעם זיבעציק יאר.. (=נו, הוא יוכל לחיות עם זה שבעים שנה..)." • בהתוועדות שבת האחרונה סיפר אחד הנוכחים סיפור ייחודי ושמיימי אודות בעל ההילולא הרה"ק ר' לוי יצחק, אביו של הרבי • סיפור שמיימי ומטלטל אודות הרה"ק רבי לוי יצחק, מוגש מאת ארי סמית לרגל יום ההילולא • לקריאה
מנחם|כ׳ באב ה׳תש״פמאת ארי סמית
בהתוועדות שבת האחרונה סיפר אחד הנוכחים סיפור ייחודי ושמיימי אודות בעל ההילולא הרה"ק ר' לוי יצחק, אביו של הרבי.
יהיו לרצון
ר' ליויק היה וודאי כבר דורש בשם; מדוע הגיע אליי הסיפור דווקא עתה, ביום ובתאריך זה. ולמה דווקא אליי, כמובן. אך בהיותי איש פשוט, מקרא אני דורש; הדבר הגיע לידיעתי כדי לפרסם זאת ברבים לכבוד יום ההילולא.
עתה הוא ליל כ"ף אב. בדרך כלל הנני משתדל לעלות על ציונו של ר' ליויק. הדבר כרוך בשני לילות בדרך. אין טיסה ישירה וזאת לא נסיעה קלה. אתם יודעים, האתגר של טייס הוא לשמור על איזון ושיוויון בין מספר ההמראות למספר הנחיתות.. כך יוצא שאתה משתתף בארבע המראות ובארבע נחיתות על פני עשרים וארבע שעות. ישנם גם הפרשי שעות שמקשים. השהייה שם הינה קצרה בדרך כלל, פעמים שעות בודדות בלבד, אך המנהג הזה יקר לי מאד.
מעבר לסגולות המיוחדות השמורות לבאים לציון של ר' ליויק (בייחוד, ביום ההילולא שלו), יש בכך אמירה חזקה מאד של נתינת כבוד לרבי. עתה, בשל המצב העולמי החדש, הדבר לא מתאפשר. יהיו איפה שורות אלו ולילה זה המוקדש לכתיבת הסיפור, לרצון כאילו עליתי על ציונו של ר' ליויק לנחת רוחו של אבינו רועינו.
נגלה ונסתר
מושא הסיפור הינו הרב ברוך קופרמן ז"ל. שוחחתי עם בנו הרה"ח ר' יעקב מקרית גת שסייע לי בהבנת רצף האירועים. התברר כי העדות היחידה בעולם לסיפור הינה הגב' מרים ברושטיין (גיסתו של הרב מנחם בורשטיין יו"ר מכון פועה), המתגוררת כיום בצפת. הצפנתי אם כן (בטלפון..) עד לעיר הקודש צפת.
אישה נעימת שיחה הרימה את השפופרת. התרגשה לשמוע כי הלילה הוא ליל יום ההילולא של ר' ליויק.
הנה סיפורה:
לסיפור הזה יש שני חלקים. חלק אחד ידוע שמלווה את משפחתנו זה כבר קרוב לתשעים שנה, עוד בטרם נולדתי. על החלק השני, דווקא החלק הדרמטי של הסיפור, הוטל צו איסור פרסום. אף אחד, מלבד הוריי, לא ידעו על כך דבר. גם לא משפחתי הקרובה ביותר. גם לא אחי ז"ל, מושא הסיפור, עצמו. שבעים שנה נשמר חלק זה של הסיפור בסוד.
לא היה לו, לחלק הנעלם, להגיע אף אליי. אך ההשגחה העליונה חשבה אחרת. קרוב ליובל שנים נצרתי את הסוד הגדול בליבי. לצערי הגדול, ביום ראש חודש כסלו תשס"ג, לפני קרוב לשמונה עשרה שנה, הגיע זמנו של הסוד הגדול לעשות את דרכו החוצה.
שמירת סודות היא חלק בלתי נפרד מהיותנו בני אדם. כל אחד זקוק לדברים שיהיו רק שלו, של העולם הפנימי שלו. אבל סוד זה היה סוד מלווה בייסורים ובחששות, בייחוד לקראת תום אותן שבעים שנה.
אוושה עיקשת
מעשה שהיה כך היה. אתחיל בחלק הראשון. זה הגלוי.
אחי ר' ברוך ז"ל נולד בשלהי שנת תרצ"א (1931) בעיר ניקולייב. כבר בימים הראשונים ללידתו, התברר כי ברוך סובל מבעיות לב. כבר בשעת לידתו, הכחילו פניו מאד. בדיעבד התברר כי המיילדת הייתה צעירה וחסרת ניסיון, מה שכנראה גרם לשרשרת טעויות בשעת הלידה. ההנחה הייתה שלעובדה זו הייתה השפעה על מצבו באותה עת.
רופאי בית הרפואה איתרו אוושה בליבו הקטן. הלב הינו מעין משאבה בעלת ארבעה מדורים. בין המדורים נמצאים מסתמים המאפשרים לדם לצאת מאותו מדור, אך לא לחזור אליו. קולות הלב, אותם שומעים בזמן הבדיקה, נובעים מסגירתם של המסתמים הללו. כאשר נוצרת זרימה שאיננה חלקה אלא מערבלתית, היא יוצרת רעש, המכונה אוושה.
אוושות מדורגות מאחת עד שש, בהתאם לעוצמתן. דירוג האוושה של ברוך היה העוצמתי ביותר.
מרבית האוושות הנשמעות ביום-יומיים הראשונים שלאחר הלידה, אינן מעוררות דאגה. הן לרוב נעלמות. אבל במקרה של ברוך, האוושה המשיכה אף ימים רבים לאחר הלידה.
התינוק נותר בבית הרפואה עוד ימים רבים. בדיקות שביצעו הרופאים העלו כי סיכוייו לשרוד הינם קלושים ביותר. באיזה שהוא שלב, הרופאים לא הסתירו את הדבר מהוריי. הם זימנו אותם לחדרם ואמרו להם בבירור, כי ימיו ספורים. "הוא לא יוכל לשרוד מעבר למספר שבועות בודדים", הם פסקו.
ברוך היה ילדם הראשון של הוריי ז"ל. הם היו נרעשים ונסערים ביותר. לא ידעו את נפשם. הם היו זוג צעיר ולא יכלו לשאת את הכאב והצער. באותם ימים, כך סיפרו, החל לבצבץ בשערם, שיער שיבה..
הבטחה
הוריי, שניהם, הגיעו ממשפחות חסידיות. צ'רנוביל ומאקרוב (גם היא ענף מחסידות צ'רנוביל). הם גדלו על ברכי אמונת צדיקים. הם שמעו על גדולתו וקדושתו של רבי לוי יצחק, רבה של יקטרינוסלב (כיום, דנייעפרופטרובסק), והחליטו שאמי ז"ל תלך לחלות את פניו ולבקש את ברכתו. ההחלטה על כך נפלה ככל הנראה בראשית שנת תרצ"ב.
הערים ניקולייב ויקטרינוסלב אינן קרובות אחת לשנייה. גם בתנאים של היום, זו נסיעה של כשמונה שעות. ניתן להניח שאז ארכה הדרך זמן רב יותר, והתנאים גם הם היו פחות טובים. אבל הם היו חדורי הכרה שאין עוד דרך אחרת להציל את תינוקם הרך, והם היו נחושים לעשות זאת.
אמי הגיעה לבדה לעירו של ר' ליויק. היא איתרה את ביתו שברחוב מירונובה. נקשה בדלת. את הדלת פתח איש גבוה ומרשים. אציל. אריסטוקרט. כל כולו אמר כבוד. אימי לא העלתה בדעתה כי זהו רבי לוי יצחק העומד לפניה. היא שאלה אותו: אולי אתה יודע היכן הרב? ר' ליויק חייך קלות ואמר כי הוא הרב. הוא הזמין אותה להיכנס פנימה.
אימי ז"ל ישבה אל מול ר' ליויק, ופרצה בבכי. בקושי רב הצליחה לפרוק את אשר על ליבה. ר' ליויק ברך אותה ואף הבטיח לה שהתינוק ישרוד ויבריא.
אימי חזרה מעודדת מאד מיקטרינוסלב. היא תמיד סיפרה שר' ליויק נסך בה ביטחון שהכל יהיה בסדר עם הילד. ואכן הנס קרה. בניגוד גמור לכל תחזיות הרופאים, התינוק שרד והבריא, גדל והתפתח. ברוך היה כשמו, ברוך כישרונות. תלמיד חכם. היה מרצה למתמטיקה באוניברסיטה העברית ובהמשך אף לימד יהדות במכון לב בירושלים.
לחישה רועשת
עד כאן החלק הראשון של הסיפור, שכאמור ליווה את המשפחה מאז חורף תרצ"ב.
עוד חורפים נוספים רבים חלפו להם, והנה, באחת משנות נעוריי, שמעתי את הוריי מתלחששים ביניהם בחדרם. חדרי היה ממוקם צמוד לחדרם. משהו בטון הדברים העלה את חשדי שנאמרים שם דברים ברומו של עולם. הם דיברו על אחי ברוך ושוב עלה הסיפור הנזכר ואז הגיעו הלחישות. הייתי סקרנית מאד, כמובן.
מסתבר שאבי ז"ל שכאמור, לא נכח בפגישה של אימי עם ר' ליויק, ביקש שוב לשמוע את דבריו המדויקים. אימי סיפרה שוב, שהיא פרצה בבכי, וסיפרה לר' ליויק שהרופאים אומרים שאין לו לברוך כל סיכוי לחיות מעבר למספר שבועות. ר' ליויק היסה אותה ואמר: נו, ער וועט קענען לעבען מיט דעם זיבעציק יאר.. (=נו, הוא יוכל לחיות עם זה שבעים שנה..).
בדיעבד, זו הייתה הלחישה הכי רועשת ששמעתי..
באותו רגע כבר הבנתי ששמעתי סוד שלא הייתי צריכה לשמוע. שמעתי מכלי ראשון את הסוד הגדול שכל אדם היה רוצה לדעת: כמה ימי חייו ושנותיו.
דקדקן מופלג
אימי ז"ל לא סיפרה על כך לאף אדם בעולם. אף לא לילדיה. וודאי לא לאחי היקר ר' ברוך ז"ל. אף פעם גם לא גיליתי את אוזנה שחשפתי את סודה.
נצרתי את הסוד עימי בליבי, והשתדלתי להדחיק אותו. עם השנים, ככל שקרבה שנת השבעים שלו, כך עלה וגאה מפלס הדאגה והחרדה. אהבתי אותו מאד ולא רציתי להאמין. השתתפתי ביום הולדת השבעים שלו, אבל ליבי היה חרד.
לדאבון הלב, זמן קצר לאחר יום הולדתו השבעים התגלתה אצלו המחלה ל"ע ול"ע. הוא החל סדרת טיפולים, אך כשחשבנו שהנה הוא מתגבר, נדם ליבו. כשבעים שנה לאחר ברכתו הק' של אותו צדיק, ודבר מדבריו לא נפל ריקם.
רק לאחר הלוויה, כשהחלו ימי השבעה ל"ע ול"ע, שחררתי מליבי את הסוד שהיה אצור בליבי על פני קרוב ליובל שנים.
סוד בן שבעים. אם נצעד בעקבותיו של בעל ההילולא; דינו של סוד, גימטרייה שבעים, זה, היה להסתיים בתום שבעים שנה ('סוד' שנים)..
*
ברשימותיה מתארת הרבנית חנה ע"ה את ההתנגדות העזה מצד התנועה הציונית לרבנות בעלה הגדול. כיצד העבירו במועצת הקהילה, בעורמה, 'ברוב קולות', החלטות שיש בהן כדי להצר את צעדיו, וכיצד בכל פעם הצליח לגבור על כל המכשולים ולהשיג כל מה שהיה חפץ בו. בהקשר זה מצטטת הרבנית דבריו של רופא בעיר, שהגדיר את ר' ליויק כ"דקדקן מופלג".
נזכרתי בכך כאשר שמעתי הלילה את סודה של גב' מרים בורשטיין, החוזרת על דבריו של ר' ליויק: "ער וועט קענען לעבען מיט דעם זיבעציק יאר..". דקדקן מופלג.
תגיות: כ' מנחם אב, ראשי, רבי לוי יצחק שניאורסאהן