למהותו של ג' תמוז בתורת הרבי

הרב שלום יעקב חזן, חבר מערכת "אוצר החסידים" ועורך מגזין 'בית משיח'

כאשר מגיע התאריך ג' תמוז, ואנו מתחבטים איך להתייחס ליום הזה, ומה משמעותו לאחר ג' תמוז תשנ"ד – אומר הרבי מלך המשיח (בשיחת ש"פ קרח, ג' תמוז תשמ"ה), אודות ג' תמוז תרפ"ז, שבו יצא כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ מבית האסורים ונשלח לגלות קוסטרמה:

"איך אפשר לברר אם ג' תמוז הוא ענין לטובה או לא? הדרך לזה היא כבכל ענין וענין, שצריך לעיין בתורה, שהרי "אסתכל באורייתא וברא עלמא", והיא "תורה אור", שמאירה ומבררת כל דבר ודבר, וב"תורה אור" צריך לעיין במיוחד בחלק ההלכה שבתורה".

הרי מובן, שכאשר מתחבטים אודות היחס הנכון לג' תמוז תשנ"ד, עלינו לעיין בתורה, ובמיוחד בתורתו הק' של הרבי, שהיא הלכה לרבים (כלשונו הק' בשיחה שם – ביחס לאדמו"ר הריי"צ), שם מאיר הרבי את עינינו על היחס האמיתי-תורני לאירועים דיום מיוחד זה, ובדרך ממילא פותר לנו את כל הספיקות וההתחבטויות.

[על-דרך המבואר בהדרן על הרמב"ם (ש"פ ויקהל תשמ"ו, סעיף ו), על ההכרח בהבאת ראי' מדברי התורה, למרות ההוכחה שכלית- עובדתית, במצות ידיעת ה'. וזלה"ק:

"… על פי זה יובן מה שכתב הרמב"ם (הל' יסוה"ת פ"א ה"ד) "הוא שהנביא אומר וה' אלקים אמת הוא לבדו אמת ואין לאחר אמת כאמיתתו, והוא שהתורה אומרת אין עוד מלבדו כו' – דלכאורה אינו מובן: הרי הענין דאמיתתו יתברך הסביר כבר מקודם (ה"ג) על פי שכל, דמכיון "שכל הנמצאים צריכים לו והוא ב"ה אינו צריך להם ולא לאחד מהם, לפיכך אין אמיתתו כאמיתת אחד מהם" – ואם כן מה כוונתו בזה שמוסיף "הוא שהנביא אומר כו' שהתורה אומרת"?!

והביאור בזה: מכיון שהוא יתברך אינו מוגדר בשום גדר ח"ו – הרי ביכלתו להמציא את הנמצאים באופן כזה שלאחרי שנמצאו לא יהיו צריכים אליו.

דאף שעל פי שכל מוכרחת להיות התהוות כל הנמצאים באופן שיהיו תמיד צריכים אליו .. הרי מכיון שהוא יתברך הוא "נמנע הנמנעות", הרי ההוכחות דשכל אינם שום ראי' כלל באיזה אופן היתה הבריאה;

ולכן מוסיף הרמב"ם הוא שהנביא אומר .. והוא שהתורה אומרת כו' – שהקב"ה הודיענו על ידי נביאיו ועל ידי תורתו שהבריאה היתה באופן כזה ש"כל הנמצאים צריכים לו". עכ"ל.

והרי "צדיקים דומים לבוראם", וכאשר רוצים לדעת איך להתייחס למאורע מסויים הקשור עם הרבי – הגישה הנכונה היא עיון בתורתו הק', ולא לסמוך על הנראה לנו בעינים גשמיים ובשכל האדם].

בג' תמוז תש"י כותב הרבי שני מכתבים בהם ביאר "מהו רבי" – אשר מעל כל המעלות (איש המסירות נפש, גאון, בעל מדות, צדיק בעל רוח הקודש וכו') העיקר הוא מה "שהוא הוא הנשיא והראש וממנו ועל ידו הם כל ההשפעות בגשמיות וברוחניות, ועל ידי ההתקשרות אליו קשורים ומיוחדים בשרש ושרש השרש עד למעלה מעלה כו'".

– במאמר ד"ה זאת חוקת התורה תשכ"ט (סה"מ מלוקט ח"ה ע' שכד), מבאר הרבי שענינו העיקרי של נשיא הדור הוא זה שהוא רוען של ישראל, וכל המעלות שלו הם טפלים, בחינת חיצוניות, לגבי זה שהוא רוען של ישראל.

מעניין לציין: במכתבים אלו לא מתייחס הרבי באופן ישיר לגאולתו של הרבי הריי"צ בג' תמוז, אולם הרבי בחר דוקא את היום הזה בשנה הראשונה לנשיאותו, להגדיר ביום זה מהו רבי ונשיא.

ביום זה, הרבי גם מו"ל קונטרס מיוחד לחג הגאולה י"ב -י"ג תמוז, הכולל מאמר ושיחת אדמו"ר הריי"צ, שתוכנם אודות החיים העצמיים שלמעלה מן הטבע, ועל-דבר החיים הנצחיים והאמיתיים של אדמו"ר הריי"צ, שאין להם הפסק (ראה שיחת י"ב תמוז, תש"י).

במוצש"ק ג' תמוז, תשי"א, הרבי מו"ל מאמר מאדמו"ר הריי"צ, ובראשו הקדמה, ובה מתייחס לגאולת י"ב תמוז, אשר ענין הגאולה הוא לכל סוגי בני-ישראל, כולל גם אשר רק בשם ישראל יכונה, והגאולה "חוזרת ומתעוררת בכל שנה ושנה בזמן זה". עדיין אין כאן התייחסות מפורשת לתחילת הגאולה בג' תמוז, אך שוב – ההתייחסות הראויה לגאולת י"ב תמוז, ניתנת בג' תמוז.

בג' תמוז תשי"ב, הרבי מו"ל את החוברת הראשונה של רשימת המאסר של אדמו"ר הריי"צ, והמשך הרשימה מפרסם הרבי לקראת חג הגאולה י"ב תמוז בשנים תשי"ג-ט"ו. תאריך ההדפסה בכל אחד מהקונטרסים הוא – ג' תמוז.

בהתוועדות ש"פ קרח ג' תמוז, תשי"ח (לקו"ש ח"ד ע' 1314) מתייחס הרבי לראשונה לגאולת ג' תמוז, ומבאר שלמרות שהרבי הריי"צ לא קבע את ג' תמוז ליום–טוב, אבל: "התקשרות חסידים לרבי הנשיא – צריכה להיות לכל מה שהוא . . . ולכן חסידים עליהם לחוג גם את יום הג' בתמוז". הוראה זו הובאה להלכה למעשה בספר המנהגים – חב"ד ע' 98-9!

ויומתק יותר על–פי המבואר בשיחת ש"פ חוקת תשמ"א (לקו"ש חל"ג ע' 136), "מכיון ש"נשיא הדור הוא ככל הדור", הרי גם עניניו הכי נעלים של הנשיא . . ואינם בערך לאנשי הדור, הרי מכיון שגם הם חלק ממציאות הנשיא (הנשיא הוא הכל), הרי הם פועלים ונמשכים באנשי הדור".

לא רק מכאן ולהבא – גם למפרע!

במשך השנים, מדריך הרבי איך עלינו להתייחס לגאולת ג' תמוז: למרות שבשנת תרפ"ז לא ידעו עדיין שהיציאה מבית האסורים היא התחלת הגאולה – שהרי הוכרח לעזוב את מקומו ולנסוע לעיר גלותו – אבל אף על פי כן, כלפי שמיא גליא שהיציאה מבית האסורים היא התחלת הגאולה. ולכן לאחרי שנתברר הדבר, הרי הבירור הוא לא רק מכאן ולהבא, דהיינו לאחרי שנקבע חג הגאולה י"ב תמוז בשנה הבאה, אזי ההתחלה היא בג' תמוז; אלא עוד זאת שכן הוא גם למפרע, גם בנוגע לשנת תרפ"ז!

ולכן גם העבודה דג' תמוז מידי שנה בשנה צריכה להיות באופן המתאים לאתחלתא דגאולה. ולא עוד, אלא שיש להוסיף בכל ענינים אלו ביתר שאת וביתר עוז, שהרי "מעלין בקודש"!

אומר הרבי – בשיחת ש"פ קרח, ג' תמוז, תשמ"ה – שאם יבוא מישהו וישאל: מדוע דורשים ממנו להתחיל בעניני הגאולה בג' תמוז – בה בשעה שבג' תמוז בפעם הראשונה לא הי' ברור עדיין (אפילו אצל בעל הגאולה עצמו) שזהו ענין של אתחלתא דגאולה?! כיצד תובעים ממנו ענין שלא הי' עדיין בפעם הראשונה!…

והמענה לזה – כאמור – שלאחרי שנתברר שג' תמוז הוא אתחלתא דגאולה, הרי זה באופן שפועל גם מלמפרע, בנוגע לג' תמוז דשנה ההיא.

[להעיר שבשנת תשכ"ח, במענה להרה"ח ר' יוסף וויינברג, שכתב לרבי אודות חתונת בנו שתתקיים בט"ו סיון, שהחופה תתקיים לפני השקיעה, כדי שלא תהי' ביום ט"ו שהוא יום מאסרו של אדמו"ר הריי"צ.

הרבי מחק את התיבה "מאסרו", וכתב: "ביום ט"ו דקיימא סיהרא באשלמותא דחודש השלישי, והתחלת זמן הגאולה דכ"ק מו"ח".

בהתוועדות דט"ו סיון, תשל"ד, קבע הרבי את יום ט"ו סיון, היום שבו נאסר אדמו"ר הריי"צ – ליום התוועדות, ליום שבו יהפך חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא, למרות שבעת המאסר לא ראו את האור הגנוז שביום זה! שהמאסר הי' זריעה בכדי שעי"ז תהי' צמיחה בריבוי והוספה בהפצת המעיינות (סה"מ מלוקט ח"ג ע' קפח). בהתוועדות ט"ו סיון תשמ"ט (סה"ש תשמ"ט ח"ב ע' 519 הערה 101), אומר הרבי: "אף שט"ו סיון בפעם הראשונה הי' באופן בלתי רצוי, הרי, בשנים שלאחרי זה (אחרי הגאולה די"ב תמוז שנתגלה בפועל שכוונת המאסר אינה אלא בשביל הגאולה) גם ט"ו סיון הוא ענין של גאולה"!].

האם הקביעה של הרבי התבטלה בג' תמוז תשנ"ד?

כאן מגיעה השאלה – כיצד להתייחס לג' תמוז תשנ"ד?

והמענה על זה פשוט: האם אפשר הדבר שהמאורע דג' תמוז תשנ"ד יבטל את כל מה שהרבי בעצמו קבע במשך עשרות בשנים ליום של גאולה?!

ובהקדים: יש להבין למה הרבי מתפלפל, עשרות שנים לאחר הגאולה, איך צריכה להיות ההתייחסות שלנו ליום זה – לכאורה, כל השקלא וטריא התאימה לימים שבין ג' וי"ב תמוז תרפ"ז, כאשר הרבי הריי"צ היה עדיין במקום גלותו בקוסטרמה ולא ידעו כיצד יתפתח הדבר. אבל לאחרי י"ב תמוז תרפ"ז, כשנתברר לעין כל שיום זה הוא אתחלתא דגאולה – מה מקום לדיון האם על חסידים לחוג את ג' תמוז, הרי פשוט שחסידים צריכים לחגוג! למרות שהרבי הריי"צ לא קבעו ליום של גאולה, מהטעמים שהרבי ביאר בשיחות.

אך יש לומר בדרך אפשר, אשר כל השקלא וטריא של הרבי אודות מהותו של ג' תמוז – הוא כעין הכנה ותרופה למאורע של ג' תמוז תשנ"ד, אשר למרות ההעלם והסתר דיום זה, הרי במהותו הוא יום של גאולה! וחוסר ההבנה בהצורך בהעלם והסתר הנוכחי, צריך להביא להתעוררות להוספה בלימוד התורה וקיום המצוות, כהוראת נשיאנו (שיחת ט"ו סיון, תשל"ד). אך לא לפיקפוק ח"ו באמיתית עניין תהליך הגאולה, שהתחיל ביום זה, כקביעתו של הרבי.

ועל דרך זה צריך להיות היחס לג' תמוז תשנ"ד. וכפי שהרבי מבאר בארוכה (לקוטי שיחות חלק יח ע' 308 ואילך), אודות ניגוד הענינים בחודש תמוז: שבמשך כל הדורות הי' חודש של חורבן וימי בין המצרים, ובחודש זה הייתה הגאולה די"ב תמוז! והרבי מבאר שבעקבתא דמשיחא, כהתנוצצות מהגאולה העתידה, נתגלה הפנימיות דחודש זה – גאולה, באמצעות גאולת י"ב תמוז.

וג' תמוז הוא השלב הראשון בגאולה, יום של הצלה וישועה, ובמובן מסויים – יותר אפילו מהגאולה מי"ב תמוז, כיוון שבו הי' התחלת הגאולה!

הרבי מעיר שם, כי בדומה לכך שיום א' דחג הפסח – התחלת גאולת מצרים – חל תמיד באותו יום בשבוע בו חל תשעה באב, שעניין הפסח הוא להפוך את ענין תשעה באב באופן של מקדים רפואה למכה, על דרך זה הוא בנוגע לג' תמוז, שחל לעולם ביום בשבוע שחל יום א' דחג הפסח וי"ז בתמוז, דהיינו שגם ג' תמוז מגלה הפנימיות דצום י"ז תמוז שהוא ענין של גאולה!

ומודגש הענין ביותר, בשיחת ש"פ קרח, ג' תמוז תשמ"ח (סה"ש תשמ"ח ח"ב ע' 505), שההליכה לגלות בג' תמוז, אינה בבחינת ירידה צורך עליה, אלא יתירה מזה שהירידה עצמה היא התחלת העליה.

וממשיך שם, ש"מזה מובן העילוי המיוחד דג' תמוז בזה לגבי י"ב–י"ג תמוז – שרואים בגלוי שענין של גלות (הוכרחתי לצאת בגולה) הוא באמת התחלה של גאולה". ועיי"ש בארוכה.

ועל משקל דברי הרבי במאמרו "ואתה תצוה" – המאמר האחרון אותו חילק בידו הק' לכל אחד ואחד, ואין חולק על שייכותו המיוחדת לזמננו - בנוגע לאדמו"ר הריי"צ ש"הוא פסק על עצמו", הרי בהתאם לשיחות הרבי על מהותו של ג' תמוז, ברור הדבר שמכיוון והרבי בעצמו קבע את היום ליום של גאולה – דבר זה הוא נצחי לעולם ועד!

בג' תמוז תרפ"ז לא היה ביטחון בגאולה. בג' תמוז תשנ"ד יש ביטחון בגאולה

במידה מסויימת חגיגת ג' תמוז לאחרי תשנ"ד, צריכה להיות ברורה יותר מחגיגת ג' תמוז לאחרי תרפ"ז:

בג' תמוז תרפ"ז, כאשר הרבי הריי"צ נשלח לגלות, גם אצל הרבי הריי"צ בעצמו לא הי' ברור אם הוא התחלה של גאולה או התחלה של גלות – כמבואר בארוכה בשיחת ש"פ קרח, ג' תמוז תשמ"ה – כפי שהי' משמע מדבריו שאמר בתחנת הרכבת: "נושאים אנו תפלה להשי"ת, יהי ה' אלקינו עמנו כו'", הרי תפלה ובקשה זו מורה על חומרת המצב יותר ממה שהי' לפני זה!

"כלומר לא זו בלבד שבדבריו של הרבי הריי"צ לא נשמעה נימה של שמחה ונצחון של גאולה, אלא אדרבה, בתוכן דבריו מודגש הענין הבלתי רצוי שבנסיעה זו, ועד שקורא זאת בשם גלות, "לא מרצוננו גלינו . . רק גופותינו נמסרו בגלות ובשעבוד מלכיות". ומובן שכאשר נשיא בישראל נותן שם מסויים, הרי זה בתכלית הדיוק, ובפרט כשמכריז זאת ברבים"!

[בשיחת ש"פ חוקת תשל"ז מבאר הרבי שח"ו לומר שהי' טעות אצל נשיא הדור, מה שבתחילה התייחס לזה לעניין של גלות, למרות שאחר כך התברר שזהו אתחלתא דגאולה. הסיבה שהי' צריך להיות אצלו עניין הגלות, בכדי שיתוסף בהגאולה המעלה של "יתרון האור מתוך החושך". ולאחרי י"ב–י"ג תמוז איגלאי מילתא למפרע שבג' תמוז הי' התחלת הגאולה].

דהיינו למרות שלא הייתה הבטחה ברורה של הרבי הריי"צ בקשר לג' תמוז תרפ"ז, עם כל זה לאחרי שנתברר הדבר שג' תמוז הוא אתחלתא דגאולה, פועל הדבר גם למפרע, וחסידים צריכים לחגוג את ג' תמוז ומידי שנה בהוספה ביתר שאת וביתר עז.

על אחת כמה וכמה בדורנו כאשר הרבי אמר ברור שדור התשיעי עובר לחיים נצחיים, והבטיח וניבא את בשורת הגאולה, ופירסם והורה לפרסם את בשורת הגאולה ואת זהות הגואל – הרי בזה הקדים הרבי רפואה למאורע, והורה לנו ברור איך להתייחס ליום ג' תמוז תשנ"ד, אשר עלינו לחגוג את היום כיום של אתחלתא ושלב בגאולה, ו"מובן שכאשר נשיא ישראל נותן שם מסויים, הרי זה בתכלית הדיוק, ובפרט כשמכריז זאת ברבים, שאז מהוה הדבר הוראה לרבים" (התוועדויות תשמ"ה ע' 2360)!

"והקס"ד [= והקא סלקא דעתך] אולי כתב רק לפנים (היינו טפשות – והאומר כך: זהו חה"ש [= חילול השם] הכי גדול ועד כ"כ [= כדי כך] – שהאומר כך (במזיד) צ"ל ברמ"ח ר"ל [= צריך להיות בחרם רחמנא ליצלן]"! (ממענה הרבי בעת משפט הספרים בשנת תשמ"ה–ו).

זאת ועוד, בשיחת ש"פ חוקת ובלק תשמ"א נתבאר שהתחלת הגאולה הייתה באמת בראש חודש תמוז, שאז מצדם היו מוכנים לשחרר את הרבי הריי"צ ממאסרו ולשלחו לקוסטרמא, אלא שהרבי הריי"צ לא רצה לצאת מהמאסר ולנסוע לקוסטרמא בגלל חשש חילול שבת וחילול השם (ראה בארוכה בלקו"ש חכ"ח ע' 124 ואילך).

על-פי זה לכאורה, הי' צריך לקבוע את האתחלתא דגאולה לראש חודש תמוז? ובמיוחד שהרבי הריי"צ אף כתב מאמר מיוחד ביום זה, בעת שהותו במאסר – ד"ה מן המיצר. ולמה קבע הרבי את יום ג' תמוז לאתחלתא דגאולה?!

ויש לומר, כי אי אפשר לקבוע יום סגולה, ו"אתחלתא דגאולה", כאשר הדבר יכול להביא לידי חילול השם! ולכן קבע הרבי דווקא את היום שמסמל קידוש שם שמים ברבים, ואת נצחונו של הרבי הריי"צ על הקמים עליו –  ג' תמוז, ליום של אתחלתא דגאולה!

ועד"ז יש לומר בקשר להמאורע דג' תמוז תשנ"ד, שהרי על פי המבואר בסה"מ מלוקט ח"ה ע' שכד, שכל המאורעות אצל רבותינו נשיאנו הוא בהסכמתם, הרי העובדא שהרבי בחר דווקא את היום  – ג' תמוז – שהרבי קבעו ליום של "אתחלתא דגאולה", להתעלם מאתנו בעיני בשר, הרי-זה הוראה לרבים ו"מעשה רב" איך חסידים צריכים להתייחס לג' תמוז – יום של אתחלתא דגאולה!

ואופן החגיגה היא לא רק כגאולה פרטית, אלא, כמבואר בשיחת מוצש"ק קרח, ג' תמוז, תשל"ח – שהגאולה דג' תמוז היא גם הקדמה והתחלה לגאולה האמיתית והשלימה!

בתרפ"ז היה 'מציאות' של מנגד. בתשנ"ד זהו רק ניסיון

הדבר ברור עוד יותר לאור שיחות הרבי על ההבדל בין תקופת מאסרו של הרבי הריי"צ בתרפ"ז למצב בדורנו.

הרבי מבאר בארוכה (לקו"ש חכ"ח ע' 149 ואילך) כי במאמר "הוי' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי" שאמר הרבי הריי"צ כאשר קיבל את בשורת הגאולה – רצה להבהיר כמה ענינים בנוגע למאסרו וגאולתו. בחלק השני של הפסוק רצה הרבי הריי"צ להבהיר, אשר למרות שסבל משונאיו שאסרוהו, הדבר לא הביא אצלו רגש של נקמה כלפיהם, אלא בקשתו היא "יתמו חטאים ולא חוטאים" שיעשו תשובה! כלומר מדובר במציאות של מנגד, אלא שהרבי הריי"צ מתפלל עליהם שיחזרו בתשובה.

וזה הי' החידוש שבהנס דג' תמוז (וי"ב תמוז), שגם המנגדים גופא – על–ידי הניצוצות שבהנסיונות – הוכרחו לסייע בהשחרור והגאולה (לקו"ש ח"ח ע' 121 הערה 46).

[להעיר, שבמאמר אדמו"ר הריי"צ ד"ה נתת ליראיך נס להתנוסס, שי"ל בג' תמוז תשי"א, ובמאמר זה של הרבי, בהתוועדות די"ב תמוז (המיוסד עליו), מבאר הרבי שמטרת הנסיונות הוא בכדי להוציא גם את הניצוצות היותר נעלים שנפלו למטה יותר].

ולכן לא בא הנס בבת אחת, אלא שהתחלק לשלבים בדרך הטבע  – בהתאם למצב הצד שכנגד, שהם מצד מצבם ("טבעם") יגיעו להכרה שצריכים לשחררו (שיחת ש"פ קרח תנש"א סעיף ז).

אבל בדורנו, דור השביעי קובע הרבי, בשיחת שבת פרשת ויחי תשמ"ז (סה"ש תשמ"ז ח"א ע' 264 ואילך) – בהמשך ל'דידן נצח' במשפט הספרים – שמכיוון ונמצאים אנו בימי הגלות האחרונים, לאחר שנשלמו כבר כל הענינים, הרי בהכרח לומר שכאשר יהודי פוגש איזה ענין של מניעה ועיכוב בעניני יהדות, אין זה אלא ענין של נסיון, שהנסיון הוא על–ידי דבר שאין בו מציאות כלל, וכל עניינו אינו אלא לפעול נס והרמה, על–ידי–זה שמראים שלא מתפעלים ממנו כלל, שאז, מתגלה האמת שאין בו מציאות כלל, כי אם לפעול נס והרמה.

וממשיך הרבי שם: המאורע דנסיון – אין לו מציאות כלל, כאמור, ומכיוון שכן הרי הדיבור אודותיו הוא בדבר שאין בו ממש, ובמילא ללא כל תועלת, ואדרבה – על–ידי–זה שמדבר אודותיו ומחשיבו למציאות, מבלבל את עצמו והיצר–הרע שלו.

ולאידך ענין הנס וההרמה – הוא הוא המציאות האמיתית, הכוונה והתכלית דהנסיון, כאמור, שעל–ידי–זה יתוסף עוד יותר בהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה.

ועל פי זה בנוגע לענייננו:

כל המאורעות שבשנים אלו ובמיוחד המאורע של ג' תמוז תשנ"ד, הוא נסיון שאין בו ממש [ובמובן מסויים, הרי באם נותנים איזה "מציאות" להעלם של ג' תמוז, הרי בדקות נותנים מקום לסברא, כאילו כל עבודת רבותינו נשיאינו ומסירת נפשם, ובמיוחד עבודת כ"ק אדמו"ר מלך המשיח בהכנת העולם לקבלת פני משיח, חל בהם איזה הפסק ושינוי, וכל זה הי' להבל ולריק!].

הרבי מלמד אותנו שלא כבגאולת י"ב תמוז, שהיה אז מציאות של מנגד – בדורנו אין שום מציאות ונתינת מקום למנגד, אלא נסיון שאין בו ממש. וכאשר מגיע יום ג' תמוז, ענינו הוא ראשית כל – כמבואר באגרות ג' תמוז תש"י – התבוננות ועד לידי מעשה בפועל בחיזוק ההתקשרות לנשיא וראש הדור, ש"על ידו הם כל ההשפעות בגשמיות וברוחניות ועל ידי ההתקשרות אליו קשורים ומיוחדים בשרש ושרש השרש עד למעלה מעלה כו'",

– חיזוק האמונה בדברי משה רבינו שבדורנו, והוספה ביתר שאת בהפצת המעיינות חוצה והפצת בשורת הגאולה והכנת העולם כולו לקבלת פני משיח צדקנו.

ובלשונו הק' של הרבי, בשיחת ש"פ קרח תשמ"ח (סעיף ט"ו) הנ"ל:

"בכל זה ניתוסף הציווי וההוראה, ביחד עם נתינת כח, מימי הגאולה, החל מהתחלת הגאולה בג' תמוז – "להוסיף אומץ בהרבצת תורה והחזקת היהדות".

והדגשה יתירה בהנתינת כח – בדברי בעל המאסר והגאולה בג' תמוז "נושאים אנו תפלה להשי"ת – יהי ה' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו, שיש בזה גם בקשה וגם הבטחה, אשר השי"ת יהי' עמנו כאשר הי' עם אבותינו, הגם שאין אנו יכולים להידמות לאבותינו כו'".

כלומר כשמתעוררת שאלה או ספק כו' האם יש לו הכחות הדרושים למילוי השליחות דהפצת התורה והיהדות – אומרים לו, שג' תמוז פועל גאולה מכל השאלות והספקות כו', מכיון שנשיא דורנו הכריז "יהי ה' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו" היינו ש"הגם שאין יכולים להידמות לאבותינו", מכל–מקום, ישנה הבטחה ברורה ש"יהי ה' אלקינו עמנו", ולא עוד, אלא, "כאשר הי' עם אבותינו", ולכן בודאי שניתנו הכחות הדרושים למילוי השליחות בהצלחה ובשלימות, ואין הדבר תלוי אלא ברצונו של כל אחד ואחת.

*

מעשה רב – ידוע הסיפור, שכאשר הרבי הריי"צ קיבל את בשורת הגאולה בי"ב – י"ג תמוז, החסיד ר' מיכאל דבורקין, שהי' עם הרבי הריי"צ בקוסטרמה, פרץ בריקוד סוער עם הניגון ניעט ניעט ניקאווא. הרבי מה"מ שר ניגון זה במשך עשרות בשנים בסיום ההתוועדות, או בתפילת מנחה שלאחריה. וידוע שניגון הוא קולמוס הנפש, דהיינו שהרבי חי את רגע הגאולה של הרבי הריי"צ דשנת תרפ"ז, יום יום, במשך כל השנים שלאחרי זה!

הנהגה זו של הרבי, צריכה להיות נר לרגלינו בחיי היום יום, לחיות את בשורת הגאולה עם ההכרזה הק' והניגון של קבלת מלכותו:

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!