יוצאים לגאולה דיגיטלית • הרב נדב כהן

הרב נדב כהן, מגזין בית משיח

1. להיות לבד עם עצמי

לפני כמה שנים יצאתי בליל שבת מבית הכנסת לכיוון הבית. הילדים לא היו איתי, ומצאתי את עצמי הולך לבד.

אחרי כמה דקות ‘נפל לי אסימון': מתי בפעם האחרונה הייתי באמת לבד עם עצמי? בלי טלפון, בלי שיעור שמתנגן, בלי חדשות, בלי מוזיקה. רק אני.

ניסיתי להיזכר ולא הצלחתי.

פתאום קלטתי שכמעט כל רגע פנוי בחיים מתמלא מיד במשהו. מחכים בתור? טלפון. נכנסים לרכב? משהו מתנגן. הולכים ברחוב? שומעים משהו. אפילו אם מדובר בשיעור תורה, עדיין מישהו כל הזמן מדבר אליי, ואני כל הזמן צורך משהו מבחוץ.

התחלתי לחשוב: למה בעצם זה מפריע לי?

הרי מה שאני רואה כאן כבעיה, רוב העולם רואה דווקא כפתרון… מבחינת העולם, השעמום הוא הבעיה – והמסך הוא הפתרון המהיר. יש רגע ריק? מצוין, יש מיד במה למלא אותו.

2. לחיות גאולה כבר עכשיו

אבל מי שלומד את השיחות והמאמרים של הרבי מלך המשיח, ובפרט את שיחות ה'דבר מלכות', יודע שיהודי לא רק מחכה לגאולה. יהודי בדורנו צריך כבר להתחיל לחיות גאולה.

לחיות גאולה פירושו לחיות עם עצם הנשמה. לפתח עבודה עצמית שאינה ניזונת ומתמלאת כל הזמן מגורמים חיצוניים. להיות מסוגל להיות גם רגע עם עצמי, עם הנשמה שלי ועם הקב"ה בלי להזדקק לשום גירוי מבחוץ.

התובנה הזאת גרמה לי לחשוב מחדש על היחסים שלי עם המסך.

לא! לא הגעתי למסקנה שהטלפון הוא דבר רע ושצריך להיפטר ממנו. 

את זה כבר קלטתי באיטליה לפני 4 שנים. טסתי לשלושה ימים של הרצאות בבתי חב"ד, והחלטתי שאני לא קונה חבילת גלישה. בסך הכול אני צריך להיות שם זמן קצר ואפשר להסתדר גם בלי אינטרנט. אנשים הסתדרו גם לפני עידן הסמארטפונים.

בפועל, כבר בבוקר הראשון יצאתי לרחוב לכיוון בית הכנסת, ואחרי כמה דקות קלטתי שאיבדתי את הכיוון. לא אלאה אתכם מה קרה ואיך הסתדרתי בסוף, אבל אחרי שעה וחצי של שיטוט בחום האיטלקי, הצטערתי מאוד שלא עשיתי חבילת גלישה.

כי הטלפון הוא באמת כלי נפלא. הוא חוסך לנו זמן, טעויות והמון כאב ראש. אני בעצמי משתמש בו לעבודה, לשיעורים, לשליחות ולקשר עם אנשים.

אז מה הבעיה?

הבעיה מתחילה כשאני מפסיק להשתמש בו והוא מתחיל להשתמש בי. כשבמקום שאני אשלוט בו – הוא מתחיל לשלוט בי.

לפעמים אני מוציא את הטלפון בשביל לבצע מטלה מסוימת, ואחרי כמה דקות אני מגלה שאני נמצא במקום אחר לגמרי. לפעמים אני סוגר אותו, ושתי דקות אחר כך היד שוב נשלחת אליו, למרות שאין שום דבר מסוים שאני מחכה לו.

זה כבר דבר מעניין להתבונן בו.

לא כדי להרגיש לא בסדר. להפך, אלא כדי לשאול את עצמי שאלה פשוטה: מי החליט עכשיו לפתוח את הטלפון – אני, או ההרגל שלי?

פה בעיניי נמצאת הנקודה המרכזית.

המטרה שלי היא לא להשתמש פחות בטלפון רק בשביל שיהיו לי פחות שעות מסך. המטרה היא להחזיר לעצמי את יכולת הבחירה. שהטלפון יהיה כלי שאני מחליט מתי להשתמש בו, ולא משהו שמפעיל אותי בלי ששמתי לב.

כשחשבתי על זה, פתאום כל המושגים שלמדנו בישיבה קיבלו משמעות מאוד מעשית.

כמה למדנו על „הגבלה עצמית"; כמה למדנו בתניא על „מוח שליט על הלב", על אתכפיא, ועל האור הנפלא שהיא ממשיכה לעולם ומקרבת את הגאולה.

בסוף, הגבלה עצמית לא אומרת שאני לא יכול. בדיוק להפך: אני יכול – ואני בוחר. אני יכול לפתוח עכשיו את הטלפון, אבל אני בוחר שלא. אני יכול לבדוק מה חדש, אבל אני מחליט שעכשיו אני באמצע תפילה, ארוחה עם המשפחה או שיחה עם מישהו.

זאת בעיניי חירות אמיתית. 

לא מצב שבו שום דבר לא מושך אותי, אלא מצב שבו גם כשמשהו מושך אותי – אני עדיין בעל הבית.

אם בתניא למדנו את היסוד של מוח שליט על הלב, אולי בדורנו הגיע הזמן לתרגל גם:

מוח שליט על האצבע.

לא להילחם בטלפון. לא להפוך אותו לאויב. פשוט להחזיר את האצבע למי שהיא שייכת לו.

3. משימה אחת לשבוע

בעקבות המחשבות האלו בניתי את „מוח שליט על האצבע" – תכנית להפחתת שעות המסך, כשבכל יום מקבלים בה משימה קטנה ומעשית.

באחד המחזורים העיר לי משתתף: התוכנית מצוינת, אבל הקצב מהיר מדי. עד שאני מתרגל למשימה אחת, כבר מגיעה המשימה של מחר.

יש משהו בדבריו. יש אנשים שהקצב היומי מתאים להם, ויש מעלה גם בהתקדמות איטית יותר שנותנת לכל שינוי זמן להפוך לחלק מהחיים.

לכן החלטתי להביא את התוכנית לכאן, לדפי ‘בית משיח', בקצב אחר: משימה אחת בכל שבוע ואתם הקוראים מוזמנים להצטרף.

המשימה הראשונה: במשך השבוע הקרוב לא מסתכלים בטלפון לפני ברכות השחר.

לא חדשות.

לא ווטסאפ.

גם לא “רק לבדוק משהו קטן".

קודם קמים, נושמים, מודים, אומרים ברכות השחר – ורק אחר כך פותחים טלפון.

המטרה היא להתחיל את היום מהמקום שלנו, לא מהמקום שהטלפון מושך אותנו אליו.

לפני שאני נותן לכל העולם להיכנס אליי לראש, אני מתחיל את היום עם הנשמה שלי.

אם תגלו שהיד כבר נשלחת לטלפון כמעט מעצמה – מצוין. עכשיו לפחות שמנו לב לכך.

מכאן מתחילים: מוח שליט על האצבע.