להתפלל ב'עבודה' – רק 'מפני הציווי'? • הרב אלישיב קפלון

להתפלל ב'עבודה' – רק 'מפני הציווי'?

כתוב בחסידות שתפילה היא 'מלמטה מלמעלה' (ביחס לתורה) – אבל האם באמת אנו מתפללים מעצמנו, או כי כך כתוב בשולחן ערוך (או ברמב"ם..)? נראה שאפילו 'עבודת התפילה' אינה באה מצד האדם, אלא כהנהגה חסידית שנקבעה על ידי רבותינו נשיאינו, שחסיד ראוי לו שיתפלל במתינות, ולא ייחפז מטעמי 'ביטול תורה' והדומה.

בחור מחליט יום אחד להתחיל לחשוב קצת חסידות לפני התפילה, מה שנקרא 'שלא עשנו כעמי הארצות' המתפללים את המתחייב לפי המסגרת ההלכתית, ולפי הסידור המתאים, וזהו. הבחור החסידי מחליט להיות קצת 'עובד', למרות שיודע בנפשו שלא יגיע למעלות קדושים וטהורים כר' דוד הורודוקער וחבריו. אבל הוא אומר לעצמו – מה כבר דורשים לחשוב: קצת 'תניא', קצת חסידות. ננסה.

אם כן, הוא עושה זאת כי ככה צריך, וזה לא ממש מגיע ממנו, אז איפה ה'מלמטה למעלה', והזיכוך שנעשה דווקא על ידי עבודת האדם ולא 'מפני הציווי'?!

אלא ודאי שצריך שהאדם ירצה לזכך את עצמו בפנימיות, ולא רק להיות חייל (ללא הראשי תיבות), וכגרזן ביד החוטב ללא כל מציאות; זה לא חב"ד וזו לא יהדות, שהרי צריך להיות האדם שיכול לבחור בהיפך ובכל זאת בוחר בטוב (ועל כן נקרא 'חסידישער בוחע'ר'..), ובזה מתקיים ה'מלמטה למעלה', אבל בחירה זו עצמה צריכה להיות מתוך תחושה שבאמת לא שייך לבחור אחרת.

לענין 'עבודת התפילה' הכוונה היא, שאף שאי אפשר לכפות על יהודי שתהיה לו 'אהבה ויראה', וזה חייב להגיע ממנו וכן הוא גם בתפילה חסידית ללא אהבה ויראה, אבל ההתעסקות בעבודת התפילה ללא קשר לתוצאה – היא מצד שכך מוכרח להיות בחור חסידי על פי תורת החסידות ועל פי ההנחיות של הרבי ביחידויות ובאגרות קודש – להיות כזה שעוסק בעבודת התפילה.

ומה יקרה אם האדם יתנה זאת בכך שיהיה לו איזה הרגש, ובלעדי זאת הוא יפסיק לנסות 'להתפלל' – ברור שהוא חטא (תרתי משמע) למטרה, כי המטרה העיקרית היא שיהיה עסוק ב'עבודת התפילה' (ולא כמצות אנשים בלתי מלומדה..) ולא שיגיע להרגש, שעשוי להיות אפילו הרגש מפוקפק וכו'.

מדוע זו המטרה? כי ראשית חכמה יראת ה'. וכל התורה והמצוות, כולל גם כל ההנהגות החסידיות, תלויות בקבלת עול מלכות שמים. רואים במוחש שכאשר הדבר בא רק מהתעניינות שכלית או רגשית – עלול האדם לסטות בשלב מסויים בחיים מכל הענין, כיון שהרגש קהה, והשכל – הוא כבר לא מרוכז. וחסל חס ושלום.

מה שאין כן כאשר העיסוק ב'עבודת התפילה' הוא בגלל שכך נצטוינו, אז יהיה לעיסוק ב'עבודת התפילה' קיום לאורך ימים ושנים טובות. פעם יהיה קצת הרגש, ופעם לא יהיה כלל, אבל לחשוב חסידות ולהתעכב מעט על פירוש המלות זוהי חובה. ואת זה ניתן לעשות גם כאשר אין זה מביא להרגש. מצד שני, ברור שצריכה להיות שאיפה להגיע להתקדמות בזה ולא לדרוך במקום, וצריכים לרצות – לרצות (כסיפור הידוע), ושיהיה אכפת מדוע לא רוצים לרצות.

וכאן מתבטא ה'מלמטה למעלה': לבחור חסידי צריך להיות נוגע שיהיה לו חיות ב'עבודת התפילה', ושתהיה לו שאיפה להיות מרומם יותר בעת התפילה, ובפרט בשבת קודש. אלא שכאמור אין לעשות מכך תנאי להמשך ההתעסקות ב'עבודת התפילה', כי זוהי חובה חסידית בסיסית, ובפרט מצד המצווה של ידיעת ה'. והרי זהו יהיה ענין כל העולם כולו – לדעת את ה' בלבד!