משבר גיל ארבעים • הרב מרדכי רוט

מרדכי רוט, מטפל רגשי

לפני תקופה ארוכה הגיע אליי איש יקר וכך סיפר לי: "אני נשוי זה עשרים ושמונה שנים, מלמד בשעות הבוקר ואחה"צ לומד בכולל. אשתי עבדה כמורה כעשרים שנה, יש לה שלל תעודות למיניהן  והמשכורת ב"ה בהתאם. 

לפני כחמש שנים אשתי החלה מדי פעם לומר לי: 'אם הייתי יכולה הייתי עוזבת את העבודה כמורה, העבודה הזו שוחקת לי את הנפש. קשה לי להיות מורה בבית ספר – העבודה מלווה אותי גם כשאני חוזרת הביתה – הורים מתקשרים, בדיקת מבחנים, הכנת מערכי שיעורים. ובכלל, להחזיק כיתה של ילדות שיהיו ממושמעות וגם יקשיבו זו משימה לא קלה'.

ואשתי למרות הקושי נתנה את הנשמה שלה לכל תלמידה ותלמידה. משקיעה, מפרגנת, דואגת.

ברגעי המשבר הייתי מחזק אותה ונותן לה כוח להמשיך הלאה, אבל כאשר ראיתי שהיא כבר לא יכולה יותר אמרתי לה: 'תעזבי את העבודה נמצא בס"ד משהו אחר ובינתיים אצא לעבוד יום שלם'.

אבל אשתי בשום פנים ואופן לא הסכימה, 'יש לי עבודה במשכורת גבוהה אני לא אזרוק אותה לפח', כך המצב נמשך עד לפני כשלוש שנים. בוקר אחד, בתחילת שנת הלימודים, אשתי פשוט לא הצליחה לקום מהמיטה, היא הרגישה חולשה גדולה בכל גופה. אשתי נלחצה ואמרה לי: 'זה היום הראשון ללימודים, אין מצב שאני לא הולכת לבית הספר', תוך כדי שהיא מנסה לקום מהמיטה וצונחת חזרה מרוב חולשה.

הלכנו לרופא עשינו בדיקות דם מקיפות אבל הבדיקות הראו שהכול תקין, כל המדדים הראו שאשתי בריאה ושלמה ושהגוף שלה מתפקד כראוי, ברוך הוא וברוך שמו.

הרופא נתן לאשתי מספר ימי מחלה שאשתי תוכל לנוח.

אבל גם אחרי שבוע ושבועיים ואף חודש החולשה לא עברה, חזרנו לרופא המשפחה והוא הציע שאשתי תיקח 'ציפרלקס'. לדעתו זה משהו נפשי, 'דיכאון קטן', הוא אמר. הכדור רק גרם לאשתי להיות יותר כבויה. היא אומנם הצליחה לקום בבוקר מהמיטה וללכת לעבודה, אבל הכול נעשה בלי טיפת אנרגיה ושמחה.

באחד הערבים שוחחנו על המצב, ואז בפעם הראשונה אשתי אף התפרצה בבכי – 'אני כבר לא יכולה לעבוד בעבודה הזו יותר, אין לי כוחות יותר'.

אמרתי לה שוב שזה בסדר גמור מבחינתי ואם היא רוצה לעזוב את עבודתה כמורה שכך תעשה, וכספית נסתדר בעז"ה. חייך קודמים להכול.

הבנו שנינו שאם אשתי תמשיך ללכת לעבוד כמורה אזי הדרך להתרסקות רגשית בטוחה.

זה לקח עוד קצת זמן אבל בסופו של דבר אשתי אזרה כוחות ועזבה את עבודתה כמורה. אשתי אישה מוכשרת כך שהיא מצאה די מהר עבודה אחרת, עבודה שהיא אוהבת, השם עזר ואף המשכורת לא נפגמה.

קיבלתי אישה חדשה! אשתי קיבלה אנרגיות חדשות, ששון ושמחה, והחולשה והעייפות עברו ותמו. עברו שנתיים מאז, כל הפחדים והחששות ירדו לגמרי. אשתי נשארה שמחה ואנרגטית בעבודתה החדשה. ואפילו קיבלה לאחרונה עוד העלאה במשכורתה". 

אני מספר את הסיפור הזה כי אני פוגש הרבה אנשים בכל מיני מצבים בחיים, וביניהם אנשים בגיל שבו אנשים חווים את משבר אמצע החיים [מה שקרוי גם משבר גיל 40]. ואז בעיות שהודחקו שנים מתפרצות כמו הר געש. 

באותם זמנים כאילו אתם מתעוררים מחלום ושואלים את עצמכם: מה קורה איתי? האם אני מרוצה מחיי? האם כיף לי עם בן / בת הזוג שלי? האם אני מממש את הייעוד שלי שאני שואף אליו?

באותם זמנים כאילו כל החיים שהיו צפים לפניכם, והאדם רואה לפעמים בהסתכלות נכונה ולפעמים היא לא נכונה. 

כמה הוא או היא לא מרוצים מבני הזוג שלהם, הם יכולים לקלוט שהם כבר עובדים עשרים שנה בעבודה שהם לא אוהבים אותה, הם יכולים להבין שהם גרים בכלל בעיר שהם לא סובלים להיות בה, הם פתאום יכולים לגלות שכבר הרבה שנים הם רק דואגים לבני הזוג שלהם ובן הזוג שלהם לא נותן להם את מה שהם צריכים או רוצים, וכן הלאה והלאה. ואז הם קולטים שפשוט רק בגלל פחדים וחששות הם לא עשו את מה שהם באמת רצו לעשות, שחלמו לעשות. ובינתיים הם שרפו הרבה שנים מהחיים שלהם שהם קיבלו מתנה מהשם.

חשוב לי להדגיש החיים דורשים את שלהם: הילדים, הבית, האוכל, וזה דורש לעבוד כדי לחיות וזה לא קל, לפחות לרוב האנשים.

אבל יש הבדל גדול בין לא קל ומתמודדים, לבין קושי שאדם סוחב ומרגיש שזה לא בשבילו, שמשהו לא טוב פה, משהו לא תקין. שהוא לא יכול להמשיך לעשות את מה שהוא עושה.

אז הגיע הזמן שתקשיבו לגוף שלכם, לנפש שלכם, מה אתם באמת מסוגלים לעשות ומה אתם מרגישים שהוא לא ביכולות שלכם. אז תעצרו! אל תדחקו פנימה את הקושי בגלל פחדים, חששות, חשש משינוי, פשוט אין טעם לסבול.

כמובן בשביל לעשות שינוי חזק צריך בן זוג חזק, אבל לפעמים אם אין אני לי מי לי. אם האדם לא יתפוס את עצמו ויקח אחריות על החיים שלו, אף אחד לא יעשה זאת בשבילו. אף אחד לא יכול לקחת את המושכות לידיים שלו חוץ מהאדם עצמו. עדיף כמובן לדבר ולהתייעץ עם אנשים שמבינים באותו תחום בו אתם רוצים לחולל שינוי, אבל גם הגיע הזמן שתקשיבו לעצמכם האמיתי מה נוח לכם ומה אתם רוצים.

מאחל לכם שבוע טוב ומבורך, אמונה שמחה ורק אור תמיד.

לתגובות: machon.rot@gmail.com