ואהבת לבנך – הרב משה נפרסטק בראיון מרתק

איך ההורים יכולים לוודא שהילד מקבל חינוך חסידי טוב? האם ישנה אמת מידה לבחון על פיה, האם גם לכשיתבגר, הוא יצעד בדרך הישר ולא יסור ממנה?

(נחרץ): בחינוך אין ביטחון במאה אחוז! חינוך זו עבודה, ועבודה לכל החיים. האחריות לחינוכו, היהודי והחסידי של הילד – מתחילים כבר מיום היוולדו של הילד. מקורו של היסוד הזה מונח בפסוק הידוע "חנוך לנער על פי דרכו", שאז, גם כי יזקין לא יסור ממנה. זהו הפשט של הפסוק – הכל תלוי בחינוך שנותנים לילד.

מהי אותה עבודת החינוך?

היסוד בחינוך הוא קודם כל  לתת 'דוגמא-חיה'; על ההורים לדעת, להבין ולזכור כל הזמן שהעיניים של הילדים רואות וקולטות את כל מה שנעשה אצלם. כמו שאנחנו דואגים שילד קטן שמגיע הביתה ינשום אויר נקי כדי שחלילה לא יחלה, כך, בדיוק, אותו הדבר ברוחניות; צריך לדאוג שהילד ינשום אוירה רוחנית וישהה באווירה חסידית. חשוב לזכור ולהבין שלמרות שישנם אולי זמנים בחיים שלא ממש רואים שזה משפיע על הילד, צריך להבין שככל שהילד ינשום יותר את האוויר החסידי – זה ישפיע עליו, ואחת הדוגמאות המפורסמות לכך, היא הסיפור מאימו של ר' יהושע בן לוי, שהייתה מביאה אותו כבר בעריסה לבית המדרש, כדי שיקלוט משחר ינקותו את התורה והאהבה לתורה.

אם המטרה של הדוגמא החיה היא רק בכדי לתת לילד לקלוט דברים חיוביים, זאת בעצם הצגה לכאורה, זה לא המצב האמיתי…

הדוגמא חיה היא עבורך, לא למען השני. אולם הילד קולט ומבין במה מדובר, בין אם מדובר בהתנהגות בין ההורים, סגנון הדיבור בינם לבין עצמם, בינם לבין החברים בבית הכנסת, או בינם לבין הילדים.

כחסידים, אנחנו אמורים להיות מודרכים בדרכי החינוך שהרביים מנחילים לנו, דרך הוראות ודוגמא-חיה, כאשר הם עצמם פרסמו את מה שהם קיבלו ואיך שהם התחנכו. לרבי הריי"ץ למשל, יש המון מכתבים באג"ק שלו, ברשימות, בהתוועדויות ובסיפורים – בהם הוא מתאר את החינוך שקיבל מהאבא – הרבי הרש"ב ומהסבא שלו – אדמו"ר המהר"ש.

המכתב שריגש את הרש"ב

מהי באמת הדרך של הרביים בחינוך?

השיטה של חסידות – וכך ראינו גם אצל הרביים – היא מצד אחד הקפדה על כל הדברים החיוביים שצריך להנחיל לילד, כמו 'נעגעל וואסער', מיד כשהילד קם בבוקר. ועם זאת, ההקפדה צריכה להיות מתוך אהבה, בדרכי חסד וקירוב הדעת ולא מתוך כעס והקפדה של גבורה חלילה.

חשוב להדגיש, שאמת המידה האם האבא מחנך או מעניש באופן אימפולסיבי, היא האם הוא מגיב מידית – שאז זה סימן שהוא נפגע באופן אישי מהחוצפה, מזה שלא שמעו בקולו או כי הילד שלו מתנהג באופן שלא מכבד את האבא, או שהוא מתאפק, ורק כאשר גם הוא וגם הילד רגועים, הוא קורא לו ומטיל עליו עונש.

כשהרבי הריי"ץ היה בגיל 7 או 9, הוא סבל מאוד מכך שאביו נעדר הרבה מהבית, עקב המצב הבריאותי שלו. בזמנים האלה הוא התחנך אצל שלושה מחנכים, ואחד מהם היה ר' הענדל. פעם אחת, ר' הענדל הוכיח אותו על מעשה שהוא עשה, והרבי לקח ללב בצורה מאד קשה, את התוכחה של המלמד, וכתוצאה מכך הוא צם במשך שלושה ימים, הצטער מאוד ובכה. ר' הענדל התרגש מאוד מכך וכתב על כך לרבי הרש"ב, ששהה אז באוסטריה. החזיר לו הרבי הרש"ב תשובה "אינך יכול לתאר בנפשך, איזה עונג נפשי גרם לי המכתב שקיבלתי – על הבכי של הילד". זהו חינוך אמיתי, שמגיע מתוך אהבה אמיתית. מצד אחד זה גבורה – בכי של הילד, וזה צער לאבא שיודע שהבן שלו בוכה, אבל עם זאת זה חסד.

איך ניתן ליישם את השילוב הזה, כאשר מצד יש להקפיד, בעקביות ובנחישות – שמגיעים מצד הגבורה, ומצד שני שיהיה באהבה?

ישנו כלל שאומר, שילד בטבעו מרגיש מה יש בליבם של אביו ואימו עליו. כאשר דרך החינוך של ההורים היא אך ורק טובתו הפנימית של הילד, כשההורים באמת חושבים על טובתו, ולא על מה טוב, מתאים ומכבד אותם, כשהם באמת אוהבים את הילד, בלי להתחשב במה שהוא עשה או לא עשה, במצב כזה הילד מרגיש שהאבא איתו ומרגיש אותו.

קנאות לחינוך חסידי מינקות

אתם מדברים בהתרגשות על החינוך החסידי שמציב את הקו הנכון לחינוך, ואני רוצה לשאול בכנות; האם מי שלא למד חסידות ולא גדל באווירה החסידית-החב"דית – לא מחנך את ילדיו כיאות?!

תראה, אנחנו נמצאים הרי בערב פסח, בו מפורסמות החומרות החב"דיות בכשרות. האם זה אומר שמי שלא מחמיר בחומרות החב"דיות אוכל חלילה אוכל לא כשר? חלילה. אבל כמו שיש הבדל בין הכשר טוב לכשרות מהודרת יותר, ויהודי שמקפיד על עצמו להכניס לפיו רק דברים שמהודרים – כאשר כל כשרות ברמה פחותה, הוא לא מכניס בשום אופן לפה שלו, כך ההשפעה של היחס, הזהירות, וההפקדה על כל מה שנכנס הבית – ללא ספק פועלת על הבית, על האוויר והאווירה.

הכשרות היא רק סימפטום של הזהירות, לוודא שיכנס רק מה שמשפיע על האווירה החסידית בבית. החסידות היא לא רק תורה, אלא בעיקר הוראה. לא מדובר רק על לימוד חסידות, אלא להתנהגות בחסידות, בהקפדה-כמעט קנאית לעצמי, מול יחס של וותרנות, לימוד זכות וסנגוריה – על הזולת. כשהולכים בדרך זו באמת ובתמים, החינוך של הילד יהיה בעזרת ה' יותר טוב.

ההקפדה על כשרות וכדומה, משפיעים אמנם על כל מי שמקפיד יותר, שהקדושה תשפיע עליו ועל בני ביתו יותר, אבל עדיין לא הצלחתי להבין היכן רואים את ההבדל ההשקפתי בחינוך חב"די לחינוך הכלל חרדי?

למעשה, חסידות לא מחדשת שום דבר, אלא מאירה באור יקרות את התורה, המצוות ומדרשי חז"ל. ובנושא החינוך, חסידות מדגישה עד כמה ההשפעה על חינוכו של הילד, מתחילה מינקות, וכפי שאז מעמידים את הילד, עוד בילדותו – כך הוא יגדל. ישנה סברה מאד רווחת בעולם החרדי, שאומרת "הוא קטן, אפשר לתת לו לאכול את זה", ולעומת זאת בחב"ד מקפידים שאפילו תינוק בן יומו לא ישתה חלילה חלב עכו"ם (כאשר ישנם יהודים יראי ה', שלצערנו לא מקפידים על כך). על פי הוראת הרבי, מקפידים שתינוק שעוד לא יודע לדבר – לא ילבש, לא ישחק, ולא יהיה מוקף בתמונות ובובות של חיות לא כשרות וכו'. הגישה שסוברת ש'כשהוא יגדל נחנך אותו' היא לדעת החסידות, שגיאה חמורה.

את הנקודה הזו, רואים בשלל נושאים; כמו בהרבה דברים אחרים, גם בחינוך, חב"ד היו החלוצים מכל העולם החסידי לייסד מוסדות חינוך לילדים חסידיים. בעבר, היו שוכרים מלמד שהיה מגיע לבתים של הילדים ושם הוא היה מחנך. בתקופות מאוחרות יותר, כשלא התאפשר החינוך הביתי, והעניין הפך לחשוב יותר – חב"ד היו הראשונים שהקימו מוסדות חינוך לילדים. בתחילה היו מוסדות לבוגרים יותר – תלמידי ישיבה, והיו מוסדות רק לבנים ואח"כ הוסיפו גם לבנות, ובמרוצת הזמן – בעיקר אחרי מלחמת העולם השניה – הקימו מוסדות לגילאים קטנים יותר, עד הזמן שלנו, שהרבי שם דגש על הנושא של שפרה ופועה – כיוון שהחינוך הוא כבר מאז שהאדם תינוק, ואפילו בבטן אימו.

אם אני מבין נכון מדבריכם, הקמת מעונות חסידיים לתינוקות – הוא חידוש של הרבי?

למעשה, מי שהתחיל בזה היה הרבי הריי"ץ, שהקים את רשת החינוך לילדים קטנים, והרבי המשיך ופיתח את הרשת, והוא זה שלמעשה ייסד את המושג של מעונות לתינוקות, שיהיה בהם חינוך חסידי-חב"די!

בעבר הייתה ישיבה חסידית אחת – ישיבת חכמי לובלין שהיתה בפולניה, ושם היו למעשה רוב היהודים, והיה אמנם המושג 'חיידר', אבל זה היה בעיקר מגילאי 4 ותופעת ה'חדרים' לא הייתה רווחת ומאד מצומצמת. הרבי הוא זה שייסד והחדיר בעולם, שחינוך הילדים מתחיל עוד כשהילד תינוק, ולכן הקימו וייסדו מעונות לילדים קטנים.

חינוך חב"ד נותן יותר!

בשנה האחרונה פרסמנו תחקירים מקיפים, שניסו לבחון את הגישה החינוכית-חסידית, כאשר התוצאות גילו, שלדעת הרבי בנושאים רבים עלינו דווקא ללמוד מהחינוך הכלל-חסידי. במה לדעתכם, מתבטא ההבדל או המעלה של חב"ד לעולם החרדי או החסידי?

החינוך הכלל-החסידי הוא חינוך שנתפס באופן חיצוני, לעומת זה אצלנו החינוך מתבטא בתוכן פנימי של לימוד חסידות. זה מתבטא בעיקר בתורה; בעוד שלשאר החסידיות, כמעט ואין ספרי חסידות אלא רק דרושים קצרים ובודדים הרי שלימוד מעמיק באופן מסודר קיים רק בחב"ד.

הבה נהייה כנים עם עצמנו; האם החינוך החב"די אכן טוב יותר מהחינוך הכלל-חסידי? האם אנחנו לא יותר פתוחים וחשופים לעולם, בשונה מהעולם החסידי?

הרב נפרסטק צוחק. הוא לא מתפעל מהקביעה הזאת. "זאת בעצם טענה נגד המבצעים והשליחות של הרבי – באצטלה של קדושה, טוענים שבגלל שחב"ד יוצאים לעולם – אז הם מכניסים אליהם את כל הדברים השלילים. אתה באמת חושב שלציבור 'העולם' לא נכנס – בגלל שהם לא יוצאים למבצעים?! זה ממש לא נכון! הם אמנם שומרים על הד' אמות שלהם, אבל קיימת גם שם פתיחות. לצערנו, היום אף מגזר לא חסין. הסיבה שאולי לא מודעים למצב, היא בגלל כיסוי, הכחשה או טאטוא של הבעיות האמיתיות, במקום להתמודד איתן.

אתם באמת סבורים חד משמעית, שהחינוך החב"די טוב יותר?

הרב נפרסטק נחרץ, "בוודאי. איזו שאלה בכלל. החינוך שלנו הרבה יותר יסודי, הרבה יותר בסיסי, ועם תוכן פנימי לאין ערוך. זה לא סותר את זה שגם לנו יש בהחלט מה ללמוד מהציבור החסידי בעניין הלבושים, זה עניין חיצוני בעל השפעה, וכן, בהחלט אנחנו צריכים ללמוד מהם, אבל עדיין השמירה על החיצוניות, לא מוכיחה שגם הפנימיות כדבעי.

ואם אתה מדבר על תופעת הנשירה שקימת לצערנו בחב"ד – כמו בכל עולם – צריך להבין שבחב"ד, מדובר במשהו אחר לגמרי. אלו לא ממדים גדולים יותר, אלא שאצלנו מחזיקים את אותם הבחורים כל הזמן, לא זונחים אותם, לא מנתקים איתם קשר ומגע – כאשר במקומות אחרים, עשויים להרחיק אותם, או לא לקבל אותם מראש…

לא! לבן חמישי

ברשותכם, הייתי רוצה לגעת לא רק בנקודות הכלליות ובקו החינוכי-החב"די, אלא גם במקרים בהם הילד כבר לא הולך בתלם, מה ניתן לעשות אם ההורים תופסים את עצמם ומגלים שהם לא נתנו לילד את החינוך בילדותו, האם אבדה תקווה חלילה?

חס ושלום. אספר לך על יחידות מיוחדת שהייתה לי אצל הרבי באחת השנים; התלבטתי האם לשאול את הרבי בעניין מסוים, ולבסוף החלטתי ביני לבין עצמי לא לשאול. כשהרבי סיים לדבר, התכוננתי לצאת והרבי התחיל לדבר שוב, אז חזרתי אל תוך החדר, והרבי דיבר בקשר לדרך החינוך, כאשר הרבי מדבר באופן ישיר על הבחורים בישיבה גדולה:

"לפעמים, כאשר רוצים להוציא בחור מהישיבה יש התלבטות פנימית מאוד קשה, ולא יודעים מה להחליט", הרבי אמר לי (תוכן), ואז הרבי התבטא כך: "מאז ומקדם דרכי הקירוב ודרך החסד זאת הדרך היותר נכונה".

עד היום אני פוגש תלמידים שלמדו בישיבה, וגם אם הם לא הצליחו לשרוד במסלול הרגיל, הם אומרים לי בכנות שהם מעריכים ומודים על מה שהם קיבלו מהישיבה. כשהגישה היא בדרכי הקירוב ודרך החסד – זה נדבק.

אתם מדברים על החינוך בישיבה, ואני מעוניין לשמוע על אבא – שרוצה להתחיל לחנך את הילדים בגיל מבוגר יותר, מה הדרך לעשות זאת?

כמובן שכיש רצף, הדבר יותר קל וכשהייתה הפסקה כלשהיא באמצע, והשנים הלכו לאיבוד – קשה יותר, אבל בוודאי שעדיין יש מה לפעול וצריך לפעול. ההשתדלות צריכה להיות קודם כל, למצוא את הדרך שהבן או הבת ירגישו שהם מעניינים את ההורים שלהם, שאכפת להורים מהם. בכל מצב, ובוודאי במצבים שכאלה, מוטלת על ההורים החובה ליצור אוירה כזאת, בה הילדים ירגישו שהם מעניינים את ההורים, וההורים באמת מתעניינים בהם.

ואפרט בדוגמא מעשית: כשילד חלילה יורד מהדרך, אסור ליצור אוירה שתניח לילד לרצות לעזוב את הבית! קשה לך לסבול את זה, קשה לך לראות אותו במצב כזה? צריך לעשות הכל, לסבול עד קצה האחרון – כדי שהילד לא יברח מהבית. הדבר הכי גרוע הוא כשהילד חש שההורים לא מעוניינים בו.

מדוע? הרי טובת הכלל – דוחה את טובת הכלל. האחריות על האחים הקטנים, לא תמיד יכולה להתיר להורים להמשיך את החיים כרגיל…

ראשית, זו גישה שמתאימה גם כשמדובר בתלמיד ישיבה – אם הוא מזיק לאחרים, וכאשר מדובר בהורים אוהבים, (כמעט) תמיד ניתן למצוא את הדרך להציב גבולות יחד עם אהבה. אבל אני רוצה להדגיש זווית אחרת: האם הוצאת הילד ה'פוזל' מהבית, לא פוגעת בילדים שבבית? האם המסר שאנחנו אוהבים את ההתנהגות של הילד, ולא את הילד, לא מזיקה? הרי הילדים שבבית יודעים מה קורה עם האח, הם מושפעים ממנו גם כשהם לא רואים אותו.

אז מה עדיף, שיישאר בבית?!

תלוי עד כמה שאפשר לסבול; אם הוא מחלל שבת או אנטי כשרות וכו'. אין בכך כללים ברורים, הכלל הוא עד כמה שאפשר לסבול – עד קצה האחרון – את הילד ואת ההתנהגות שלו, ולא 'לזרוק מהבית'.

רואים בפועל, שילדים שקיבלו אוירה שלא מעוניינים שהם שיישארו בבית – הם הלכו לאיבוד לגמרי ואילו ילדים אחרים, שכן נשארו בבית למרות הכל, או לפחות ששידרו להם מסר שאוהבים אותם בכל מצב – נשאר בהם משהו והם לא איבדו לגמרי את הדרך.

הגישה החסידית צריכה להיות מה שנקרא 'קירוב הדעת בדרכי החסד'; לתת הרגשה לילד שלא רק שאני מעוניין בו ושאני אוהב אותו, אלא שאני חי אותו, ושכואב הלב על מה שהוא עושה. למשל: ילד שחלילה לא מניח תפילין, יש הבדל בהרגשה של הילד, אם הוא מבין שכואב לי עליו או שאני כועס עליו, או שכואב לי על עצמי.

צריך להיות גם חבר של הילד, ועם זאת לתת לו להרגיש שהוא טועה אבל חלילה לא בצורה של דחיה. וה'חברות' הזו, או ליתר דיוק קירוב הדעת, לא סותרים גבולות. אני סבור שהנקודה היא 'ביטול' הא'-ב' של חסידות; ויתור עצמי של אגו ההורים, שההורים עובדים על עצמם, שגם כשהילד מרגיז אותם – הם שולטים בעצמם, והם לא מתפרצים בשעת מעשה.

'אל תרצה את חברך בשעת כעסו' אומרת המשנה, ולכאורה צריך להיות הפוך, כשהוא כועס צריכים לרצות אותו. אלא העניין הוא שכשאדם וכך גם ילד, כועס, צריך לתת לו להוציא את הכעס. הוא לא כלי לקבל, זה לא נקלט אצלו. הוא בטח לא יצליח להבין שלאבא אכפת ממנו.

והגדת לעצמך

האם ניתן להסיק, בעצם על פי דבריכם, שאין כזה דבר חינוך ילדים – אלא חינוך ההורים?…

"בדיוק! אני שמח שהבנת את הדברים", מתרווח הרב על כסאו, "אני תמיד אומר שחלק גדול מחינוך הילדים הוא חינוך עצמי של ההורים, ללא שום ספק. ואם נקח כדוגמא את הבעיות שיש היום באינטרנט ובכל המכשירים השונים, הרי שגם כאן – העבודה העצמית וממילא הדוגמא האישית, משפיעים מאד. הילד כאמור 'בוחן' את הוריו, הוא בוחן האם אבא ואמא נזהרים בעצמם מכל הטכנולוגיה הפרוצה? האם הם משתמשים בה רק במידה, בצורה מוגבלת או שהם להוטים אחרי כל החידושים הטכנולוגיים?

בשנים האחרונות הרבי דיבר המון על כך שצריך לחיות גאולה, ולמעשה גם 'מבצע חינוך' הוא שלב נוסף בהבאת הגאולה. איך מחדירים לילדים את הנושא של גאולה ומשיח, איך אפשר לדאוג שהילד יחיה משיח?

הענין הזה של לחיות משיח לא שונה מכל מה שדובר, ראשית צריך פשוט לדבר עם הילד על גאולה ועל משיח, ולהסביר לו לפי הכלים שלו, מהי המשמעות של הגאולה. ועוד והוא העיקר: כאשר ההורים יחיו גאולה כמו שהרבי דורש בשיחות – אז באופן טבעי הילד יקבל אוירה של משיח, הוא יחיה באוויר של משיח, וממילא יחיה משיח. בהחלט, גם בנושא זה נדרשת עבודה של ההורים, ודוגמא אישית.

לסיום: מהי בעיניכם המשמעות של 'והגדת לבנך' בקשר של חינוך?

למעשה, 'והגדת לבנך' הוא לא ציווי של חג הפסח, אלא זה ציווי כללי ויסודי שהתורה מצווה; והגדת – לדבר עם הילד. בכל בעיה או ויכוח שיש בין ההורים לילדים, הדרך לפתור אותה היא לדבר. לא לצעוק או חלילה להכות, זה לא והגדת.

בנוסף לכך, למילה 'והגדת' ישנה משמעות גם מלשון אגודה; שכל הדיבור והתוכחה יבואו בדרך של איגוד, של חיבור ומתוך אהבה אמיתית, הילד ירגיש שאוהבים אותו.

יעזור ה', שנחוג את חג הפסח בבית המקדש יחד עם הרבי, ונאכל שם מן הפסחים ומן הזבחים, ולא ידח ממנו נדח.

* * *
מעוניין לקבל כל חודש את המגזין המושקע אליך לבית?

חייג עכשיו למשרד  076-540-9770  או לקו המאובטח 03-9601770 שלוחה 1

ניתן להשאיר הודעה בדוא"ל : m.derechh@gmail.com  או בסמס 058-4601770