טרנסניסטריה מתעוררת מחדש ליהדות • ראיון מרתק

יוסי סולומון, מגזין בית משיח

זה קרה לפני ארבע שנים. בזמן שברחבי אירופה חגגו את השנה האזרחית החדשה עם כותרות אופטימיות ותמונות נוצצות, בטרנסניסטריה חשו את התגשמות תרחיש האימים שממנו חששו אזרחיה – הקפאת המדינה.

במשך שנים הזרימה מולדובה גז רוסי שעבר דרך המחוז הבלדני טרנסניסטריה. רוסיה איימה באותה תקופה להפסיק את הזרמת הגז, בשל טענות לחוב מולדבי. בבירה קישינב טענו כי החוב נמוך בהרבה. כך או כך, הענקית הרוסית "גזפרום" טרפה את הקלפים, ותושבי מולדובה נאלצו לעבור את החורף כמעט ללא חשמל.

מי שסבלו יותר מכולם הם תושבי טרנסניסטריה, חבל הארץ הזעיר במזרח, שבו התגוררו כ–450 אלף איש (בהם 900 יהודים). האזור נחשב למובלעת פרו־רוסית, והוא נהנה מתמיכה כלכלית וביטחונית מלאה של הקרמלין. כך שסגירת השיבר ממדינת החסות, הובילה באופן ישיר לקריסה.

הקריסה הייתה מהירה וכואבת: מחלקות שלמות בבתי רפואה נסגרו, אלפי תושבים חצו את הגבול למציאת מקלט במולדובה ומפעלי ענק הושבתו בבת אחת.

המצב הקשה לא פסח גם על בתי התושבים עצמם, לאחר שהנשיא ואדים קרסנוסלסקי הודיע כי החשמל יסופק לבתים רק במשך שמונה שעות ביממה, בזמן שהטמפרטורות כבר הספיקו לרדת מתחת לאפס. הוא אף שלח המלצה כואבת: "תתחילו לאסוף עצים כדי לא להגיע לקריסה חברתית".

מי שמיהרו לסייע לקהילה, היו הרב הראשי של טרנסניסטריה, השליח הרב מענדל גוצל ורעייתו לאה, שעברו להתגורר שם שלוש שנים קודם לכן. הם דאגו לבקר את יהודי החבל נוכח המחסור החריף בחשמל, והודיעו על הפיכת בית הכנסת המרכזי בעיר הגדולה בנדרי למרכז חירום עבור הקהילה. המבנה סיפק מקום חם מסביב לשעון, ואף הגיש מרקים חמים ובגדי חורף לכל מי שזקוק.

השלוחה הגב' לאה גוצל רצה בין ביתה, שבו היא משמשת כאמא ומורה במשרה מלאה לילדיה, לבין טיפול בנזקקים ברחבי חבל הארץ. היא לקחה אחריות לארגון חלוקת המזון והביגוד, ודאגה לכל פרט קטן בתקופה כה קשה.

"החלטנו לעבור לגור כאן כדי לסייע לקהילה היהודית הקטנה, ובוודאי שנישאר גם בזמנם קשים כאלה, גם אם הטמפרטורות יירדו למינוס חמש מעלות, נהיה פה כדי להאיר ולחמם. אין לנו את הכוח להשאיר את היהודים לבדם", אמרה השליחה לכלי התקשורת שסיקרו את פעילותם, ועוררה קידוש השם נרחב.

שלוחים בבנדרי

כמעט שבע שנים שהרב מנחם מענדל ורעייתו לאה גוצל פועלים בשליחות הרבי מלך המשיח בעיר בנדרי שבמולדובה (או אם תרצו ברומנית: טיגינה), אזור שהתרבות הרוסית עדיין שולטת בה בכיפה.

למרות האידיאולוגיה המצדדת בקומוניזם גם בקרב יהודי המקום, משפחת גוצל קיבלה על עצמה את המשימה המאתגרת, לחבר מחדש את הקהילה היהודית בבנדרי ליהדות המקורית.

הרב מענדי גוצל הסכים לספר ל'בית משיח' על השליחות שלו, ומגולל את הקשיים המלווים אותו בתקופת השליחות, לצד הפעילות וההצלחה שהוא רואה.

בבנדרי מכינים את הכול לבד

אבל לפני הכול – קודם סיור היכרות קצר. בכל זאת, זה לא מקום שעולה לכותרות…

בנדרי, היא למעשה עיר מרכזית ברפובליקת טרנסניסטריה. טרנסניסטריה (או כפי שמופיע שמה הרשמי בחוקה, "הרפובליקה המולדובנית של פרידנסטרוביה") היא למעשה מדינה עצמאית בלתי מוכרת, שנמצאת ברצועה צרה בין אוקראינה למולדובה, בשטח שמבחינה בינלאומית מוגדר כשטח מולדובי, אך בפועל, היא מדינה בפני עצמה.

טרנסניסטריה הכריזה על עצמאות בשנת תנש"א, בתקופת פירוק ברית המועצות, ומקבלת תמיכה בלתי־רשמית מרוסיה.

עיון במפה מגלה, כי טרנסניסטריה נמצאת על רצועה צרה לאורך הגדה המזרחית של נהר הדניסטר במזרח מולדובה. הרצועה היא באורך של מעל 400 קילומטר, ורוחבה הממוצע כ–10 קילומטר בלבד. כחצי מליון תושבים גרים בהם, ויש בה לא פחות משלוש שפות רשמיות: רוסית, אוקראינית ומולדובנית.

אל העיר בנדרי הגיעו הרב גוצל ורעייתו כדי לפעול בשליחות הרבי, ולהכינו לקבלת פני משיח.

הרב גוצל למד בישיבות 'תומכי תמימים' בנתניה ובצפת. בשנת תשע"ח יצא לשליחות במולדובה והוא עדיין בחור אחרי שנת ה'קבוצה', זאת לבקשתו של שליח הרבי בקישינב הרב מנחם מענדל אקסלרוד והרב זושא אבלסקי.

לאחר שהתחתן, הזוג הצעיר הציע את עצמו להמשיך לפעול במדינה, לא לפני שקיבלו הסכמה וברכה מהרבי. "מאז, מזה כשבע שנים, אנו משמשים כשלוחי הרבי לבנדרי", מספר הרב מענדי גוצל.

אומר לך בכנות: מעולם לא שמעתי על העיר ולא על המדינה בה אתה פועל. תוכל לספר על ההתמודדות שלך בחיי המגורים שם?

"מכיוון שיצאנו לשליחות ישר אחרי החתונה, נאלצנו להתרגל מיד בהתחלה לעובדה שאין לנו כאן חנויות או מסעדות למזון כשר. אין פה אפשרות לרדת בבוקר למכולת ולקנות לחם, גבינה או חלב כשר, או בערב לקנות פיצה או גלידה… כאן בבנדרי צריך להכין הכול בבית, מתחילת המוצר ועד סופו", אומר הרב גוצל, ומסביר מה עזר להם לעבור את התקופה המאתגרת שבתחילת השליחות: "שנינו, אשתי ואני, גדלנו במשפחות שחדורות בשליחות, וכך גדלנו כבר עם הבנה ששליחות זו מטרת חיים".

בתקופה הראשונה לשליחותם, הזוג הצעיר גר בקישינב, וממנה היו נוסעים לקהילה בבנדרי כדי לערוך בה פעילות. מדי כמה שבתות אף היו מגיעים לשבות בעיר עם היהודים המקומיים.

בשלב מסוים קיבלו את ההחלטה האמיצה – לעבור לבנדרי עצמה, ולהקים בה מחדש את הקהילה ולהחיות את הרוח היהודית. "יש כאן לא מעט יהודים חמים ליהדותם", מציין הרב גוצל.

הוא מספר על השגחות פרטיות נפלאות שליוו אותם כבר בהתחלה. "הרגשנו בחוש שהרבי מכוון ומנהל את הכל". כך למשל, בדיוק באותם ימים שהגיעו לעיר, התמנה ראש הקהילה היהודית מר מרק פינקלזון. מר פינקלזון הוא מנהל מפעל לייצור נעליים, והוא זה שעמד לימינם של השלוחים החדשים בכל שלבי התאקלמותם. "כשאמרנו לו שאנחנו רוצים להתחיל לבוא בכל שבת לבנדרי כדי לארגן תפילות וסעודות שבת ליהודי הקהילה, ביקשנו ממנו אם יוכל לעזור לנו למצוא מבנה או דירה מתאימה. 'בואו איתי', אמר לאלתר, 'אראה לכם מקום ותגידו לי אם הוא מתאים לכם'.

"הוא הביא אותנו למפעל שלו והראה לנו אולם גדול שכלל מטבח שהיה בעבר עבור חתונות, ומזה עשר שנים שלא נמצא בשימוש. הוא שאל אם האולם הזה יכול להתאים לבית כנסת… ככה התחלנו את הפעילות של בית חב״ד בשבתות. זו הייתה השגחה פרטית גלויה, שכן לפני כן נאלצנו לקיים את התפילות והשיעורים במשרד קטן וצפוף.

"מר פינקלזון עוזר לנו עד היום הזה בשלל נושאים. כך למשל הוא עורך פסטיבל יהודי בכל שנה בימי חג הסוכות לכל יהודי האזור עם אלפי משתתפים".

מחיים את היהדות מחדש

ההיסטוריה של הקהילה היהודית בטרנסניסטריה, רוויית דם. למעשה, יהדות טרנסניסטריה קשורה להיסטוריה של יהודי מולדובה, אוקראינה, רומניה וברית המועצות, וכן למספר מדינות סמוכות. מאות שנים היה חבל ארץ זה מרכז של חיי רוח וחיי קהילה יהודית. לפני מלחמת העולם השניה היו בטרנסניסטריה 300,000 יהודים מתוך אוכלוסייה שמנתה 2.5 מיליון נפש.

במלחמת העולם השניה עלה הכורת גם על יהדות זו, כאשר רומניה הייתה אחראית על רצח היהודים שבה, אפילו יותר מאשר המרצחים שהגיעו מגרמניה.

בשונה ממחנות הריכוז וההשמדה של הגרמנים, הרומנים לא ייעדו את הכלואים והמגורשים לעבודה ואף לא להשמדה מאורגנת, אלא הפקירו אותם לגורלם, ללא אספקת מזון, טיפול רפואי או הגנה מינימלית מתנאי אקלים קשים. המגורשים גוועו בהמוניהם ברעב, בקור ובמחלות. יהודים הוצבו בצריפים בסיסיים ללא מים זורמים, חשמל או בתי שימוש. אלה שלא יכלו ללכת נותרו למות. בטרנסניסטריה פעלו כ–150 גטאות ומחנות עבור היהודים. עשרות אלפים מהם נרצחו בידי איינזצגרופה ובידי צבאות גרמניה ורומניה.

כ–10,000 יהודים בלבד נמנו בטרנסניסטריה אחרי המלחמה.

אם לא די בכוס התרעלה הזאת – לאחר שהארץ נכבשה על ידי רוסיה, יהודים רבים נרצחו על ידי הרודנים לנין וסטאלין. אך לפני שנתיים התגלו קברי אחים עצומים ובהם אלפי יהודים שנורו אל מותם ב"אשמה" שהתנגדו למשטר הקומוניסטי. במקום אותרו גם מסמכים המתעדים את שמות ופרטי ההרוגים בכל אחד מבורות ההריגה, ואת הסיבה בגינה נחרץ גורלם למוות. המסמכים מתארים את חייהם של היהודים תחת השלטון הקומוניסטי, את בתי הספר היהודיים שפעלו בהיחבא, את הניסיונות ליצור קשר עם ארגונים יהודיים בעולם, ואת ההתארגנויות המקומיות לקיים פעילות יהודית במסתור.

עם השנים, יהודים רבים עלו לארץ ישראל, רבים מהם בעליה הגדולה בתחילת שנות הנו"ן. עד עצם היום הזה פועל בית כנסת מרכזי בטירספול הבירה, לצד בתי כנסת ומרכזי חסד בערים בנדרי דובסרי ובריבניצה.

ההתעסקות עם יהודי הקהילה, היא התעסקות שגרתית בהתאם לסדר היום, השבוע והשנה. "אנחנו מתעסקים עם יהודי הקהילה, בארגון מנייני תפילות, ובשיעורי תורה לגברים ונשים שאנו מקיימים במהלך השבוע. בכל שבת אנחנו עורכים סעודות שבת אליהם מגיעים כארבעים יהודים. בחגי ישראל ומועדיו מגיעים אפילו כשבעים איש. אירוע השיא נערך בימי החנוכה, אז אנחנו מקיימים את ההדלקה המרכזית בכיכר המרכזית, אליה מגיעים כמאה חמישים יהודים מרחבי בנדרי ומערים נוספות כמו דובסרי וריבניצה.

"אנחנו גם דואגים שלכל יהודי תהיה מזוזה כשרה בביתו, וכל צורך יהודי אחר שהוא זקוק לו באורח החיים היהודי.

"בנוסף, אנחנו מפעילים בית ספר של יום ראשון מטעם הקהילה המקומית. בית הספר שייך לקהילה, כאשר אנחנו אחראים על התוכן. זו הסיבה שרבים מהתלמידים בבית הספר, הם ילדים לאמא שאינה יהודיה. זו הסיבה שדאגנו לפתוח כיתה נוספת שבה לומדים יהודים בלבד.

"רעייתי, השליחה לאה, מוסרת שיעורי תורה לנשים, מארגנת ערבי הפרשת חלה, וגם פעילות לילדים. מידי ראש חודש היא עורכת מסיבות ראש חודש לנשות הקהילה.

"במידת הצורך, אנו מתעסקים גם בעניין כבוד אחרון לנפטרים היהודים.

"בתוך כל הפעילות הזאת – אנחנו שוזרים את הציפייה לגאולה ולבואו של משיח צדקנו, כפי שהטיל עלינו הרבי", משתף הרב גוצל. "השיעורים, הפעילויות, אירועי השבת – בכל הזדמנות אנחנו מדברים על גאולה, ומעוררים את הציפייה לגאולה.

"אחרי התפילה יש פה מנהג יפה שכולם מכריזים שלוש פעמים 'יחי' מילה במילה. בחגים חסידיים אנחנו עושים התוועדויות בהן מעבירים את המסר של הגאולה, ומספרים עד כמה הרבי מתאמץ כל השנים להביא את הגאולה", אומר הרב גוצל ומשתף בסיפור הממחיש כיצד עניין זה 'נתפס' אפילו אצל גוי מקומי:

"יש פה אדם ממוצא טורקי בשם חליל. הוא אוהב יהודים, ועזר לנו גם בזמן המלחמה… לאחר שהתוודע לרבי, הוא ממש נקשר אליו בכל לבו. כתבנו איתו הרבה לרבי והוא זכה לקבל הרבה ברכות. פעם שאלתי אותו משהו לגבי אבא שלו, והוא אמר לי בפשטות 'הרבי זה אבא שלי!' לבן שלו הוא קרא 'מענדל'!…

איזה סוג קשר יש לכם עם השלטון?

"ברוך השם, אנחנו זוכים לקבל תמיכה חמה, בעיקר מהנשיא, עמו עומד ראש הקהילה בקשרים טובים. הנשיא דאג להשקיע עשרות אלפי דולרים בשיפוץ בית קברות היהודי והצבת אנדרטה גדולה לזכר נרצחי השואה הי"ד. כשביקשנו מקום קבוע בשביל בית כנסת, הממשלה נתנה לנו מבנה שהיה פעם בית ספר לאומנות!

"בחנוכה שעבר רצינו לעשות אירוע גדול במרכז העיר. ראש הקהילה נרתם לעזור והכין במפעל שלו מנורה בגובה 4 מטר! כשבאו להציב את המנורה, ראש העיר החל לעשות בעיות באמרו שאין זה מתאים שהמנורה תעמוד ליד עץ האשוח – להבדיל – של הנוצרים, ועדיף שישימו את המנורה בסמוך לבית כנסת… ראש הקהילה לא ויתר והתקשר לנשיא והוא נתן הוראה להעמיד את המנורה דווקא במרכז העיר!"…

בפיו של הרב גוצל ישנם סיפורים לרוב על נשמות שהתעוררו ועל השגחה פרטית שמלווה אותם בכל צעד ושעל.

"יש לנו בקהילה יהודי אחד שמחזיק מעצמו כ'לא מאמין' מוצהר. אחרי הכל, הוא עבר את רוסיה הקומוניסטית… הוא תמיד היה אומר בציניות, שלא צריך להטריד את ה' על כל דבר…

"להפתעתי, יום אחד הוא הסכים להניח תפילין. כשהידקתי את הרצועות על ידו, הוא החל לברך פתאום מעצמו… אני מטה אוזן כדי לענות 'אמן', ושומע אותו אומר בהתלהבות 'אשר קידשנו במצוותיו וציונו לייגן די תפילין אויפן הארץ און אויפן שכל' (אשר קידשנו במצוותיו וציונו להניח תפילין על הלב ועל השכל). הרגשתי פתאום כמי שנמצא בתוך סיפור של הבעל שם טוב… מצד אחד אני יודע שהוא לא אומר את הברכה הנכונה; מצד שני – מי אני שאעצור את אחת הברכות הכי טהורות שאי פעם נאמרו על הנחת תפילין…

"לאחר זמן פגשתי אותו באמצע הרחוב במרכז העיר. הצעתי לו שוב להניח תפילין, (מה שהרוב מתביישים לעשות בבנדרי. זה לא כמו בארץ הקודש…) הוא מיד נענה להצעתי ואמר בהתלהבות 'בוודאי, אני אניח דווקא פה ברחוב הראשי! שכולם יראו שאני לא מתבייש להניח תפילין ולא מתבייש להיות יהודי!'…

"יש לנו כאן יהודי נוסף שהיה חדור באידיאולוגיית הקומוניזם, שלא באמת נעלמה מנוף החיים כאן. הוא היה אומר לי שהוא מרגיש רוסי ובנוסף לזה 'גם' יהודי. לאחר שיחות רבות שלנו, הוא הפנים את גודל העניין בהיותו יהודי. הוא החל להגיע יותר ויותר לבית כנסת, וביום כיפור הוא היה אחד משלושת היהודים כאן שלא עזבו כלל את בית הכנסת. לאחרונה, ברגע של גילוי–לב אמר לי, שכעת הוא מרגיש קודם כל יהודי ובנוסף לזה 'גם' רוסי"…

והנה עוד סיפור על השגחה פרטית שהייתה באחת השנים:

"באחד מערבי חג החנוכה, אחרי יום של 'מבצעים' וביקורי בית, כבר היה מאוחר יחסית בשביל תושבי בנדרי שהולכים לישון מוקדם. חשבנו למי עוד אפשר ללכת כעת כדי להדליק נרות, ואז נזכרנו שלא הרחק מאתנו גרה יהודיה מבוגרת. החלטנו להתקשר אליה ולהציע שנגיע לביתה להדליק איתה את החנוכיה.

"היא נענתה לבקשה בשמחה, ואחרי שהדלקנו איתה את החנוכיה, סיפרה לנו שמזה שבוע היא לא חשה טוב, ופעם ראשונה בחייה שלא הספיקה להדליק את הנרות. זה גרם לה למרמור פנימי, והנה פתאום אנחנו מתקשרים ומציעים להגיע להדליק איתה חנוכיה… הרגשנו במוחש שהרבי חש את הכאב שלה ושלח אותנו היישר אליה…

"בכלל, יוצא לי הרבה להרגיש את הרבי איתי בשליחות. אמנם זו ידיעה שמלווה אותי כל העת, אך כשמרגישים את זה – זה אחרת"…

יש לכם ילדים – איך מוודאים שהם יגדלו כחסידים?

"בעיר שלנו אין כמובן מוסדות יהודים. הילד הגדול שלנו בגיל ארבע, והוא לומד כמה שעות ביום בבית הספר אונליין 'משיח קידס' (כאן ההזדמנות להגיד תודה ענקית לכל צוות 'משיח קידס'), ועוד כמה שעות ביום, הוא ואחיו הקטן בן השנתיים, נמצאים עם גננת מקומית שמפעילה את הילדים ומעבירה להם תכנים יהודים וחסידיים שאנחנו מביאים לה".

הילדים קטנים למדי. ממתי מתחילים להחדיר בהם את משימת השליחות?

"מה פירוש? הילדים הם השלוחים הראשיים!" עונה הרב מענדי גוצל מבלי לחשוב פעמיים. "הם נותנים דוגמה איך גדלים יהודים חסידים. אנחנו משתפים את הילדים בהמון הזדמנויות שליחותיות, כמו ללכת לביקורי בית, לסייע לנו בהנחת תפילין עם יהודים, וכן הלאה", אומר הרב גוצל ומשתף באנקדוטה מעניינת.

"באחד הימים אחד הילדים מצא מזוזה בבית חב"ד. הוא ניסה למצוא באיזו דלת חסרה מזוזה. כשמצא את הדלת, קרא לאשתי בשביל שתקבע מזוזה… פתאום אשתי רואה איך הוא מודד איפה אמורה להיות המזוזה, מאיזה צד הדלת נפתחת וכו', בדיוק כפי מה שראה אותי עושה בביקורי בית שנסענו לקבוע מזוזות לאנשים.

"פעמים רבות נופל בחלקי לעשות הפרשת חלה במטבח של בית חב״ד, כשהילדים רואים ועוקבים מן הצד. שנה אחת, כשהייתי בכינוס השלוחים העולמי, אשתי עשתה הפרשת חלה מבלי שהם היו נוכחים במקום. לאחר מכן התקשרו אליי בלחץ שצריך להפריש חלה (ילדים בני ארבע ושנתיים…). לא פעם הם אפילו עוזרים לבדוק ביצים… יש דברים שלא מלמדים ילדים, פשוט נותנים להם לחוות את זה בעצמם", אומר הרב מענדי וחיוך רחב של נחת על פניו.

איך אתם מסתדרים עם עניין של אוכל כשר במקום כמו שלכם?

"עופות יש לנו ב"ה משחיטה שעושים בקישינב ודואגים להביא גם לכאן פעם בחצי שנה. אמנם, בגלל מלחמת אוקראינה–רוסיה, זה משפיע גם עלינו. הסיפור הזה של העברת עופות משם לכאן, מתחיל להיות מאתגר. זו הסיבה שאני בעצמי דואג לעשות מידי תקופה שחיטת עופות.

"לגבי מאכלי חלב – מדי פעם אני נוסע להביא חלב מהמחלבה הנמצאת בכפר קטן, מרחק של כארבעים דקות נסיעה מאיתנו. עם החלב הזה אנחנו מכינים בבית יוגורט, גבינת מוצרלה, חמאה שמנת וכו'.

"חלק ממוצרי המזון, כמו מיונז קטשופ, שימורים ועוד מצרכים, אנחנו מייבאים מרוסיה ומאוקראינה – בכשרויות מקומיות, ויש גם מוצרים שמיובאים מארץ ישראל".

לסיום, איזה מסר יש לך לקוראי 'בית משיח'.

"עלינו לזכור תמיד שלא באנו להיות רבנים ומכובדים, אלא באנו בשליחות שאותה הטיל עלינו המשלח – לפעול את ההתגלות של הרבי מה"מ. עלינו להיצמד למטרה שקיבלנו", חותם הרב מענדי גוצל.